2 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ויקהל - תשפ"ב 

"וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת" (שמות פרק ל"ט) //


איתא במסכת שבת דף כ"ח ע"א שיש לעשות את התפילין מעור בהמה טהורה בלבד. 

דין זה נלמד מהפסוק (שמות י"ג) "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ ..." שתפילין יש לעשותם רק מן המותר בפיך. 

וכך גם פוסק השו"ע או"ח סימן ל"ז (הלכות תפילין) סעיף ל"ז. 

"עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבילה או טרפה שלהם." 

וראה בגמ' שם שדנה האם כלל זה חל גם על שאר מצוות שאין לעשותם אלא "מן המותר בפיך" דהיינו מבעלי חיים טהורים בלבד - ולא מבעלי חיים טמאים. 

ויעוי' בראשונים שם במקום (ר"ן על הרי"ף ראש השנה ו' ע"א ואח') שנושאים ונתנים מהי מסקנת הגמ' שם כאשר הנפק"מ היא האם שופר של ר"ה מבהמה טמאה כשר או לא. 

והנה, לגבי שופר פסק הרמ"א באו"ח ס' תקפ"ו סעיף א' הלכות שופר ש"שופר מבהמה טמאה פסול." 

וראה מג"א שם בס"ק ג' ובמשנ"ב ס"ק ח' דהטעם לכך הוא מדכתיב "למען תהיה תורה ה' בפיך, מן המותר בפיך"  

דהיינו, שהם נוקטים שתחולת דין זה של "המותר בפיך" היא גם בשאר מצוות התורה כגון שופר. 

והנה, איתא במסכת סוכה כ"ג שפיל יכול לשמש כדופן לעניין סוכה ובלבד שיהיה קשור היטב שלא יוכל לזוז וליפול אלא יהיה קבוע חזק על מקומו. 

אם כן, הרי לן שלדופן סוכה אין צריך "מן המותר בפיך". 

וכן ראה משנ"ב הלכות תפילין סימן ל"ב ס"ק ח' "מותר לכתוב תפילין ומזוזות בדיו הנעשה מסתם יינם". 

זאת למרות שסתם יינם אסור באכילה. 

הרי לן להדיא שאין צריך "מן המותר בפיך" אפילו לגבי תפילין שהוא מקור לדין זה, מ"מ דיו התפילין אינו בכלל דין זה, [זולת בתי התפילין בלבד שאין לעשותם אלא מעור בהמה חיה ועוף טהורים]. 

וכן מצינו שציוותה התורה לצבוע את חוטי הציצית בתכלת שהופק מדם חלזון טמא. 

אם כן, הרי לן שאין "מן המותר בפיך" בציצית [אם לא נחלק דשאני תכלת בציצית דמצוותו בכך]. 

וכמו כן מצינו שניתן לעשות חוטי הציצית מ"משי" לבגד העשוי ממשי (שו"ע או"ח סימן ט' סע' ג') שכידוע מופק מהיוצא מתולעי המשי הטמאים לאכילה. 

ואם כן קשה, לדעת הרמ"א ודעימיה, מאי שנא: 

בין: בתי התפילין ושופר ר"ה, שאין לעשותם אלא מבעלי חיים טהורים מהטעם של "למען תהיה תורה ה' בפיך", מן המותר בפיך". 

לבין: דפנות סוכה שיכולות להיעשות מבעלי חיים טמאים 

ולבין: דיו של סת"ם שיכול להיעשות מיין שאסור לשתיה. 

ולבין: התכלת בציצית שמופק מחלזון טמא, וכן חוטי הציצית שיכולים להיעשות מ"משי" היוצא מבע"ח טמאים.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו בנוגע לסתם יינם ולדיו לכתיבת סת"ם שאין מכאן קושיא כלל, אדרבא מדויק מהמשנ"ב שקיימת בעיה של "מן המותר בפיך" בדיו לכתיבת סת"ם, שאחרת מדוע נקטו את "סתם יינם" כדוגמא לדיו האסור באכילה, שהוא איסור "קל" שאינו אסור אלא מדרבנן בלבד, ועוד שגם פרי הענב הוי "מין היתר" בעצם, אלא שאיסור אחר רכיב עלה כמבואר להלן, ולא נקט עשיית דיו מרכיבי בעלי חיים טמאים -כעשיית דיו מ"דיונון" וכדומה. משמע אכן דבעינן "מן המותר בפיך" בדיו סת"ם, אלא דשאני סתם יינם ד"מין" היין הוי "מן המותר בפיך" שהרי ענבים הוי היתר, אלא שאיסור אחר רובץ עליו דהוי סתם יינם, ודמיא לעשיית בתי תפילין מנבלות וטרפות של בעלי חיים טהורים דמהני, למרות שאסורים באיסור לאו גמור, דמ"מ הוי "מין טהור" אלא שאיסור אחר רובץ בו, וכמו כן יין הוי "מין טהור" אלא שאיסור אחר רובץ עליו. 

ויש שציינו שכן כתב בשו"ת דבר שמואל ועוד אחרונים. 

2. עוד רבים טענו, דאכן "מן המותר בפיך" נאמר גם בשאר מצוות התורה, וילפינן להו מתפילין, כשם ששופר ילפינן מהא דבעינן שייעשה מבעל חיים ממין טהור ולא טמא, אלא שכל זה דווקא בהני "חפצי מצווה" שיש דין בעשייתם להיעשות דווקא מבעלי חיים, כתפילין -שהבתים והרצועות צריכים להיעשות הלכה למשה מסיני דווקא מעור בעלי חיים ולא מחומרים אחרים כעץ, מתכת וחרס וכדו', כאן נאמרה הלכה שבעל החיים צריך להיות דווקא "מן המותר לפיך" ולא "האסור לפיך". 

ולכן שופר שפיר ילפינן מהא, שהרי אף הוא צריך להיעשות מקרן בעל חיים ולא מחומרים אחרים כעץ, מתכת וחרס, ולכן יש לעשותו "מן המותר לפיך" -מבע"ח טהור ולא טמא. 

ברם, באותן מצוות שיכולות להיעשות מחומרים שונים, ולאו דווקא מבעלי חיים -כדפנות סוכה, לא נאמר כלל "מן המותר בפיך", ומה לי דופן מאבן ומתכת, מה לי דופן העשויה מפיל, הלא היינו הך, העיקר שתחצוץ ותשמש ככותל לסוכה. 

וכן לגבי חוטי ציצית שעושים אותם מחומרים שונים ולא מבעלי חיים, כצמר ופישתים, אף חוטי משי כשרים, שאין דניהם להיעשות מבעלי חיים בדווקא, ולמרות שבגד משי צריך לעשות בו חוטי ציצית ממשי -דבעינן "מן כנף" [אם לא עושה זאת מחוטי צמר], מכל מקום אין דין בעצם הציצית שתיעשה מרכיבי בעלי חיים בדווקא. 

ולגבי תכלת בציצית שצריך דווקא מדם חלזון שהוא בעל חיים טמא, נימא דהוי "מצוותו בכך" – שהרי זולת זה אין "תכלת" כשרה בציצית והוא ה"תכלת" של התורה, ולא זו בלבד אלא בכל מקום שדרשה התורה צביעה ב"תכלת" כבגדי כהונה ומלאכת המשכן (אהל המשכן ומסכיו), אין "תכלת" אלא המופק מחלזון התכלת – ואין להקשות מהא שהרי "מצוותו בכך". [כשם שלא נקשה מקיום מצוות "פטר חמור" -שהרי החמור בעל חיים טמא הוא, ואיך נעשית ומתקיימת בו "קיום מצווה" בפדיתו ובעריפתו...] 

וכעין זה הביאו החברים שכתב בשו"ת בית שערים ס' כ"ה. וכ"כ ב"תורה תמימה" דברים פרק כ"ה הערה קמ"ה יעו"ש. וכדומה לזה נמצא בהערות שבספר נודע ביהודה או"ח תניינא ס' ג' (בשם בן הנודע ביהודה) יעו"ש. 

3. וכעין זה יש שהבאו משמיה ד"שדי חמד" מערכת ל' סוף אות פ"א, ש"מן המותר בפיך" שייך רק באותן חפצי מצווה שנאמרה הלכה ממה לעשותם [ולאו דווקא מאותם שצריכים להיעשות מבעלי חיים כנכתב בתשובה 2], ברם, דופן סוכה לא נאמרה הלכה כלל ממה לעשותה, כך שניתן לעשותה מכל דבר עמיד ברוח מצויה. 

4. עוד השיבו החברים – בכמה אופנים והדגשים העולים לכיוון אחד – שיתכן וכל "דין המותר בפיך" המה רק בדברים שהינם ה"חפצא" של המצווה ממש, כבתי תפילין ורצועות ושופר וכל כדומה לזה, ברם דפנות הסוכה אינם עצם החפצא של המצווה שאין הסוכה אלא ה"סכך" בלבד, ואין הדפנות אלא מהלכות הסכך שטעון דפנות, ואין הסוכה קרויה סוכה אלא על שם ה"סכך" (רש"י וקמאי בכמה מקומות בסוכה) והסכך הוא עיקר הסוכה. [כל דיני העשיה ופסולי "תעשה ולא מן העשוי" כדכתיב "וחג הסוכות תעשה לך" -לא נאמרו אלא ביחס לסכך בלבד]. ולכן אין בו בדפנות פסול של "מן המותר בפיך". 

5. ובאשר ל"משי" בחוטי ציצית, יש רצו לומר שאין בו בעיית "מן המותר בפיך" שאינו מבעל החיים בעצמו אלא פרש היוצא ממנו, וואינו בכלל "כל היוצא מן הטמא טמא" שהרי אינו אוכל אלא "פרש" בלבד, ודמיא לנדון הופסקים גבי "מור" בסממני הקטורת שיש שביארו שהוא פרש מהאיל המושק, ואינו חשב כאינו מן המותר בפיך, משום דהוי "פרש" בעלמא. ולא דמיא לעורות בעל חיים שעל אף שאינו נחשב תמיד כאוכל, מ"מ הוא גוף בעל החיים בעצמו, וכן שופר למרות שאינו אלא כ"עצם בעלמא" מ"מ הוי מגוף בעל החיים האסור. 

6. עוד הביאו החברים משמיה דהנודע ביהודה או"ח תניינא ס' ג' שהדרשה של "מן המותר בפיך" הנלמדת מתפילין כוחה יפה דווקא בדברים הדומים לתפילין שהם כעין התורה עצמה, כתפילין ספרי תורה ומזוזות שהמה "גופי תורה" והוקשו לתורה. 

וכלשונו שם: 

"מ"מ יש לומר דרצועות היינו טעמא הואיל והם נטפלין לבתים של תפילין, ובתים הם תורה עצמה שיש בו ד' פרשיות ושי"ן, ולכך דינם שוים שגם ברצועות צריך להיות מהמותר בפיך, אבל במקדש ומשכן ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור, הואיל ואינן תורה עצמה, ולכך הותר הצביעה מדבר טמא, מה שאינו כן בתפילין ורצועות י"ל דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור..." 

ויש שהסיפו שיתכן ושופר דמיא להא, משום שכידוע בטעמי השופר, דהוי זכר לקול השופר דהר סיני, וכמצינו בפסוקי שופרות שבתפילת ראש השנה שבעיקרם היינו שופר דהר סיני, ושייכא ממש לנתינת התורה ועניינה ודמיא לתפילין. 

או משום דהוי "לזיכרון וכלפנים דמי" ועניינו נשגב וגבוה כדאיתא בראש השנה. 

7. ובהתייחס לצבי התכלת שבציצית, יש שטענו שאינו אלא לחזותא בעלמא ש"צבע" אין בו ממש, וכל כה"ג לא הקפידה התורה בעניין "מן המותר בפיך". 

ולפי זה נצטרך להכשיר גם בצבע השחור שבבתי התפילין, ולא כך משמע מהפוסקים. 

אמנם עיין שנשא ונתן בעניין זה טובא -הנודע ביהודה שם או"ח תניינא ס' ג', יעו"ש. 

8. ובהתייחס לדיו לכתיבת סת"ם המופק מסתם יינם. הנה יש שרצו לטעון שבתהליך הפקה זה מאבד היין את כל טעמו, ונפגם לגמרי עד שאינו ראוי כלל לאכילה, ומשכך שוב לא קיימת בו בעיה שאינו "מן המותר בפיך". 

ברם זה אינו, שאם כן, גם עורות שמעבדים אותם להיות בתי תפילין, כידוע מוסיפים להם חומרים רבים שפוגמים בעור המעובד ביותר, ומאבדים כליל את יכולת האכילה אם היה קיים בהם, ובכל זאת בעינן דווקא עורות בעלי חיים טהורים. וגדולה מזו שופר אינו מידי דבר אכילה כלל מעיקר ברייתו, ובכל זאת להני מקמאי ולרמ"א בעינן ביה "מן המותר בפיך", ומשאי שנא הא מהא, ודוחק לחלק. 

עוד שיש שטענו שדיו לכתיבת תפילין אין בו מן המותר בפיך, משום שאינו עיקר התפילין אלא כתב בלבד ולא דמיא לבתי התפילין הרצועות שהמה גוף המצווה. 

ותימה לומר כן, אדרבא פרשיות התפילין המה עיקר התפילין "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" -כלמר לאזור על ידו ולהתעטר בראשו בפרשיות קדושות אלו שנכתבו בתורה. ואם בבתי תפילין שאינם אלא "הבית" -קרי ה"מקום" שבו מוטמנות הפרשיות -בעינן "מן המותר בפיך", על אחת כמה וכמה הפרשיות שעיקרם הכתב המהווה אותן, -דבעינן בהן "מן המותר בפיך". 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.