לנדוד לעיר אחרת לצורך קיום מצוות עשה - להוציא חומש מנכסיו לצורך קיום מצוות עשה


2 דקות קריאה
10 Sep
10Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ניצבים - תשפ"א (ראש השנה תשפ"ב) 

//

ראה בחיי אדם כלל ס"ח ס"ק י"ט דנשאר בצ"ע האם מי שאינו יכול לקיים מצוות עשה בעירו, כגון שאין לולב ושופר בעירו, חייב לנדוד מביתו לעיר אחרת כדי לקיים המצווה. 

ברם, בעיוניו ב"נשמת אדם" שם כתב: דנראה דאין צריך לעקור מביתו ולילך לעיר אחרת לצורך קיום מצווה - אפילו במצווה דאורייתא ואפילו במצווה עוברת כתקיעת שופר ונטילת לולב. 

ואכן פוסקים רבים חולקים על פסק זה של המשמת אדם. לעניין זה ראה "מקור חיים" ס' תל"א בהקדמה. 

והנה, איתא במסכת ב"ק דף ט'  ע"ב דלצורך קיום מצווה אדם  חייב לבזבז עד חומש מנכסיו. 

לעניין זה ראה, בין יתר הפוסקים, גם בשו"ע חלק או"ח סימן תרנ"ו סעיף א' ברמ"א שם (וראה בביאור הלכה שם ריש ס' תרנ"ו). 

וכך גם פסק בחיי אדם גופא שם "חייב לקיים המצווה אפילו לפזר על זה עישור נכסיו עד חומש". 

הרי שמוטל על האדם שיעור ההתאמצות כביר לקיום חיוב מצוות עשה -עד חומש נכסיו. 

וקשה, לדעת החיי אדם, מאי שנא

בין: מי שאין לו בעירו לולב או שופר שאינו חייב להתאמץ לנדוד לעיר אחרת כדי קיים מצוות עשה מחוייבת. 

לבין: שמחויב אדם להוציא חומש מנכסיו (מאמץ רב יותר לכאורה) בכדי לקיים מצוות עשה מחויבת. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה ע"פ החברים המשיבים: 

1. למעשה ה"חיי אדם" גופא ב"נשמת אדם" שם (חלק א' כלל ס"ח אות ג') מבאר את פסקו זה כדלקמן: 

"נ"ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת, כתקיעת שופר ולולב.... ומיהו נראה לי דבמקום דאזיל ואתי ביומו מחויב לילך וכדאיתא בסוכה כ"ז ע"ב, ועיין ריש סי' קס"ג במ"א וצ"ע. ומ"מ במי שיש לו אשה או בנים נ"ל דודאי א"צ לעקור דירתו, שהרי שמחה הוא ג"כ מצות עשה מן התורה, וקיי"ל אשה בעלה משמחה. ועוד מטעם אחר נ"ל דא"צ לילך מביתו, דהא קודם יו"ט לא חל עליו כלל המצוה עד יו"ט, ואז א"א לו לילך יותר מתחום, ואעפ"י דקיי"ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב... וא"כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי' תל"ו לענין בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן... אלא על כרחך דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים..." 

נשים לב שהחכמת אדם הביא ב' נימוקים לפסקו זה. הנימוק הראשון: בטרחתו ונדידתו עם בני ביתו לעיר אחרת לשם קיום המצווה הרי משבית בכך את שמחת יום טוב, והוא הלא מצווה לשמחם, ובוודאי לא להשבית שמחתם באי נוחות גדולה זו, לכן אינו בדין שיעקור מביתו ומעירו ויהיה ביום טוב כאורח נטה ללון בבית לא לו, ההיפך מ"שמחת יום טוב". 

ולפי זה ההבדל מובן מאליו, בין הוצאת ממון -ואפילו ממון רב, לבין טרחה מרובה המשביתה שמחת יום טוב. אלא שיצא לפי זה, שבאופן שהמצווה כרוכה בנדידה לעיר אחרת לשהות בה בימי חול דעלמא ולא ביום טוב ושבת (כנדידה לעיר אחרת לצורך תפילין וכדו'), הרי באמת מחויב לטרוח ולנדוד עד לשם על אף שיצטרך להיות שם כמה ימים. 

אולם בהסברו השני מבאר, שהיות ועתה קודם התקדש החג, לא חלים עליו חיובי מצוות לולב ושופר, אם כן על פי שורת הדין אינו מצווה בטרחה גדולה זו לנדוד לעיר אחרת, שהרי טרם הגיע זמן חיוב המצווה, ומשכך גם חיוב טרחה אין כעת, ובעת התקדש החג שוב אין בידו לנדוד לעיר אחרת כמובן. 

אכן אכתי קושיית "חילוקא" בעינה עומדת על כל פנים בהסברו השני של החיי אדםי. שהרי מה בין זה להוצאת ממון לקניית לולב, שופר, סוכה ושאר מצוות המתקיימות בשבת ומועד, ולא עולה על הדעת כלל לומר שלא מחויב אדם להוציא ממון – ואפילו ממון הרבה – לקיום כל מצוות ימים טובים ושבתות מבעוד יום, ופשיטא שמתבקש לעשות זאת טרום החג, ואפילו הרבה לפני כן בכדי שלא יפסיד קיום המצווה, אחרת לעולם לא יקיים אדם את מצוות החג, ומדוע לא נימא כן גם לגבי טרחה כנדידה לעיר אחרת טרום תחולת החג, כפי שמחויב להוציא ממון לפני תחולת החיוב?... 

2. זאת ועוד, הן פסק השו"ע בס' תרפ"ה (ד' פרשיות) סעיף ז': 

"י"א שפרשת זכור ופ' פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא:" 

וזאת לכאורה בניגוד לפסקו של החיי אדם. והפלא הוא, שאף החיי אדם גופא פסק כך בחלק א' כלל ל"א א', וחלק ב' כלל קנ"ה ב': 

"ולכן צריכים בני הישובים שאין להם מנין, לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו לשמוע פרשיות אלו. ואם אי אפשר להם לבוא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינות ובטעמים." 

3. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – פשיטא שאדם מחויב להתאמץ ולטרוח לקיום מצווה, וברי שחיוב ההתאמצות בקיום המצווה גובר כאשר חלות החיוב כבר הגיע, ושמה עליו להתאמצות יתירה כמיצוי כל האפשרויות לקיים חיובו המוטל עליו [שהרי משמע מהחיי אדם שביום תחולת החיוב בוודאי צריך היה לנדוד לעיר אחרת, אלא שאז הוא "יום טוב" ומנוע מחמת איסורי מלאכה]. 

לא זו בלבד, אף כאשר החיוב טרם בא -אלא רק עתיד לבוא, בוודאי שחייב אדם לעשות השתדלות וטורח מבעוד מועד כדי שיוכל לקיים את חיוב המצווה כתיקונה במועדה, שהרי חלק לא מבוטל ממצוות העשה הזמניות דורשות הכנה והתארגנות מבעוד מועד, ובלא זה לא יתקיימו מצוות אלו כלל וכלל, כסוכה, לולב, שופר, מצה ועוד, וכך מנהגו של עולם. וכי חפצי המצווה ירדו אליו ישר מהשמים?!... 

ומשכך ברי שחייב אדם עוד לפני חיוב המצווה להכין את הדרוש לקיום מצוות אלו. אלא שהיות ועומד הוא לפני תחולת חיוב המצווה, לכן חיוב השתדלותו לקיום המצווה העתידית (לפני חיוב המצווה!) הינה רק השתדלות "כדרך הבריות", ומשכך, מותנית בהשתדלות הנכונה המצויה ו"הנורמלית" להשגת אפשרות קיומה במועדה, כ"מנהגו של עולם" -ולא מעבר לכך. 

מובן מאליו אפוא, שאדם צריך לרכוש ד' מינים ולהשיגם אצל הסוחרים או המגדלים, שאחרת איך יגיע אליו, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולכן ההשתדלות והתאמצות הכרוכה בנסיעה לסוחרים (ואפילו נסיעה רחוקה ומייגעת) ותשלום דמים – אפילו יקרים מאוד – הינה עדיין בגדר ההשתדלות המוכרחת, המקובלת ו"הנורמלית". [ופוסקים רבים ביארו שהוצאת חומש לקיום המצווה, היינו כפי השווי המקובל לאותה מצווה במחירי "שוק המצוות", ולא בהוצאה המופקעת ממחירה בהרבה, יעוי' משנ"ב,ס' תרנ"ו ביאור הלכה "ואפילו", וגם הוא כנראה מהטעם דלעיל]. 

אולם, אין מוטל על האדם לעשות לפני תחולת חיוב המצווה השתדלות החורגת בהרבה מעבר למצוי ומקובל כדרכו של עולם, בבחינת מעשה "לא נורמלי" בהתכוננות לקיום המצווה במועדה. 

אשר על כן, "נסיעת נדידה" לעיר הגדולה מראש (בפרט כשמטלטל עם בני ביתו) להיות שם בימי יום טוב מחוץ לביתו (שני ימי ראש השנה, שני ימים טובים של סוכות ואף יותר), וזאת רק בכדי לקיים מצוות שופר או לולב -הינה מעבר למצוי והמקובל בהרבה, וכאמור פטור האדם בהשתדלות חריגה מאוד מדרכו של עולם כזו. וכל כדומה לזה לפי העניין. 

וכוונו החברים בדבריהם לשו"ת דבר יהושע (הגר"י ארנברג) חלק א' ס' א', והג"ר אשר וויס בספרו -שכתבו בדומה לזה. [אלא שלא הודגש שם לכאורה שכל דברי החיי אדם כאמור בהשתדלות שטרום תחולת חיוב המצווה, ובשונה מהשתדלות אחרי שכבר חל עליו חיוב המצווה –הדורש גם לדבריו החיי אדם התאמצות רבה פי כמה ]. 

ונעיר בצידו: יש שרצו להוכיח מהמג"א שגם בזמן חיוב המצווה אינו צריך להתאמץ "יותר מדי" כנדידה לעיר אחרת, מהא דכתב באו"ח ס' י"ג ס"ק ח', שאם נקרע חוט הציצית אף בימי חול, ואין לו בעירו חוטי ציצית אלא רק בעיר אחרת, יכול ללבוש את טליתו כעת דהוי כאנוס. והרי חיוב ציצית חל חיובו כעת ואינו רק חיוב שעתיד לבוא, ובכל זאת חזינן בדבריו שאינו מחייב נדידתו לעיר האחרת. 

ולא היא! דלא דמיא כמובן, דשאני ציצית שחיובה חל בשעה שלובש את הטלית, ואין איסור ללבוש טלית בלא ציצית, אלא שמבטל עשה שלא מטיל ציצית, ומכיוון שברגע הלבישה באמת אנוס מלהטיל בה ציצית שאין חוטים בעיר, וזקוק ללבישת הטלית כעת (כבוד הבריות וכדומה), לכן אינו חייב לפשוט טליתו עתה עד שיסע לעיר אחרת להביא חוטים. אכן על אף שמותרת כעת לבישת הטלית משום ש"אנוס" בקיום מצוות ציצית כעת ממש [ואין איסור להכניס עצמו במחיצת החיוב בלא יכולת לקיימה], אך כמובן שומה עליו להשתדל כמיטב יכולתו להקדים הבאת חוטי ציצית מהעיר האחרת ולא להתמהמה. 

4. ולגבי הסתירה מבני הכפרים וד' פרשיות (כמצוין ב2), חילקו החברים באופנים שונים ואיחדנום

שמא יש לחלק בין בני כפרים דהמה באמת צריכים לטרוח להיות בשבת זכור בעיר הגדולה. דשאני התם, שכל הכפר נמצא ב"בעיה" -שאין להם יכולת לקרוא את פרשת זכור ופרשת פרה, ובהתאם לכך, בכפרם זה -נכון ומקובל שיהיה טורח זה לאנשיו להתכונן מראש לנסיעה לעיר הגדולה בשבת זכור ופרה לשמוע קריאתם, ואין זו טרחה בלתי מצויה, שהרי כל הכפר מצוי ב"בעיה זו"  

יתירה מכך, בעיה זו קיימת אצלם מדי שנה בשנה בקביעות -ומודעים לכך מראש, והלכך ראוי שכך ינהגו ולא יפטרו מצוות קריאת הפרשיות. בשונה מאי יכולת של בודדים לשמוע קול שופר או שלא השיגו לולב, שטרחה רבה כזו מעבר למצוי ורגיל בעלמא גם במקומם, ובפרט שרק עכשיו ארע לו כך, ובפשטות לא מדובר שכך קורה לו במקומו מדי שנה בשנה. 

ולבר מהכי, היות ורבים נצרכים לנסיעה זו של בני הכפרים בפרשת זכור, הרי טרחת הנסיעה וההתארגנות מוטלת על כלל ציבור תושביו, ולא על היחיד, ומה גם שאינו עוקר את עצמו מהציבור, אדרבא רבים אמורים להצטרף עמו. 

נוסיף על האמור, שנקל להבין, שאין לדמות מצווה למצווה לגבי "שיעור הטורח וההתאמצות", שהרי מצוות מסוימות מקובל ומצוי לטרוח מעל ומעבר, כמצוות "כיבוד אב ואם" אשר נדרשים לעזרתו, מסתברא אפוא שאף אם נודד בטורח רב לסייע להם – ואף עוקר עצמו מעירו מראש -טרום תחולת החיוב, שיודע שהצטרכו לעזרתו העתידית בחג וכדומה – הרי כך ראוי ומצוי בקרב אנשים הגונים, כך שאין זה טרחה בלתי מצויה במצווה זו, ושומה עליו לטרוח בכך, וכל כדומה לזה לפי העניין והמקובל. 

5. יש מהחברים שהציעו לחלק בין רכישת "חפצא דמצווה" כקניית עצי סוכה, ד' מינים, שופר, תפילין וכדומה, שאדם צריך להתאמץ ולהוציא עד חומש להשגתה. בכל זה אף טרום תחולת חיובה, משום שכעת השיג את החפץ עמו מקיים את המצווה. 

בשונה מכך נדידה לעיר אחרת טרום יום טוב בכדי לקיים שם את המצוות של "יום טוב" (שופר ולולב בביהכנ"ס בעיר), שלא מוטל עליו טרחה כה מרובה, כאשר בזמן הטורח ואף בהגיעו לעיר עדיין אינו מקיים את המצווה (אלא רק למחרת), ואף לא משיג עתה את החפץ עמו מקיים את המצווה. 

6. ובדומה לזה יש שטענו שאין לדמות רכישת חפצי מצוות, ואפילו בהון רב, משום דהוי כשאר רכישות קנייניות שאדם עושה, ואם רוכש בהון רב חפצי חולין דידיה, מן הדין שגם ירכוש בהון רב חפצי המצווה דידיה. ולא דמי אפוא לטרחה מרובה כנדידה לעיר אחרת, שאיננה "רכישה" לקניין בעלותי. 

7. יש שטענו שיתכן ודברי החיי אדם מוסבים על מצב שבו אדם נודד לעיר הגדולה ושם יאלץ להיות מחוץ לביתו -להתארח בבית לא לו. משום שלו יהא שאדם מחויב לתת "משלו" לקיום מצוותיו, אך אינו מחיוב להתאמץ התאמצות יתירה להשגת עזרת האחר שיעזרהו לקיום מצוות, שאין זה "משלו" אלא משל "האחר", ודמיא ל"לחזר על הפתחים" שזולת מצוות בודדות (נר חנוכה וד' כוסות) אין אדם מחויב לעשות כן לקיום מצוות עשה. 

[ואף אם ביכולתו לשכור בעיר הגדולה בית או חדר בבית מלון, שמא אף באופן זה פטור, משום שהוצאת הון לקיום מצוות [עד חומש וכדו'] היינו דווקא בעצם רכישת המצווה, ולא בהתכנות להשגת היכולת לקיימה בלבד.]

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.