1 דקות קריאה
26 Feb
26Feb

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שמות - תשפ"ב 

"וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" //

(השאלה נשלחה על ידי הבחור אוריה מאיר גולובנציץ נ"י) 

איתא בירושלמי פאה פרק א' הלכה א', שמותר לספר לשון הרע על בעל מחלוקת. 

וכך גם נפסק בספר "חפץ חיים" הלכות לשון הרע, כלל ח' סעיף ח'. 

והנה, איתא במסכת מועד קטן דף ט"ז ע"א, ששליח בית דין רשאי לספר לבית הדין כל החירופין והביזיונות שאמר לו בעל הדין, ואין בזה איסור לשון הרע. 

וילפינן לה מהא דכתיב לגבי דתן ואבירם שחרפו את משה רבנו "העיני האנשים הנם תנקר, לא נעלה". 

ופרש"י התם, שלא משה עצמו פנה אליהם ישירות, אלא שליחו של משה, והוא זה שסיפר זאת למשה, שאחרת איך ידע זאת משה. 

וכך נפסק בשו"ע חו"מ בסימן ח' סעיף ה', ובסימן י"א סעיף א'. 

הרי לן שאע"פ שאין חולק בדבר היות דתן ואבירם בעלי מחלוקת. 

מ"מ מה שלמדים ממעשה זה ששליח משה סיפר למשה על חירופיהם וגידופיהם כלפיו זה שמותר לספר לבית הדין חירופין וביזיונות של בעל דין. 

ואם כן קשה, מאי שנא: 

בין: דתן ואבירם שלמרות  היותם בעלי מחלוקת (למצער במסגרת מחלוקת קורח ועדתו) שעל פניו נראה שלא החילו לגביהם הכלל ההלכתי לפיו מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת. 

וכי כל ההיתר לספר חירופיהם למשה רבינו  היה מכוח ההלכה שמותר לשליח בית דין לספר לבית הדין את חירופיו של בעל הדין. 

לבין: שאר בעלי מחלוקת שלגביהם חל הכלל הלכתי לפיו מותר לספר לשון הרע על בעל מחלוקת.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שכל ההיתר לספר "לשון הרע" על בעלי מחלוקת" אינו היתר "גורף", אלא מותנה בכך שדיבור זה יהיה "לתועלת" באופן שיתגלה קלונם של "בעלי המחלוקת" ועל ידי כך תדעך אש המחלוקת, אך זולת זה -אין היתר. 

ונאמר לפי זה, שבמחלוקת קורח ועדתו ודתן ואבירם, אם יספרו למשה ולאשר עמו על דברי דתן ואבירם (במדבר ט"ז): "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:" לא תדעך בכך אש המחלוקת, ושמא אף תגדל התבערה. לכן כל ההיתר היה רק בכך שמותר לשליח בית דין לספר לבית הדין את דברי בעלי הדין וחרופיהם. 

וכוונו בזה לדברי החפץ חיים שם בכללי לשון הרע כלל ח' סע' ח' וב"באר מים חיים" אות י"ז, שכתב: 

"וְדַע, דְּמַה שֶּׁיֵּשׁ אוֹמְרִים, דְּמֻתָּר לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל בַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת, (יז) דַּוְקָּא אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיְּגַלֶּה לִפְנֵי אֲנָשִׁים אֶת גֹּדֶל תַּרְמִיתָם בְּזֶה הָעִנְיָן, וְיִרְאוּ שֶׁאֵין הַדִּין עִמָּם, מִתּוֹךְ זֶה תֻּשְׁבַּת הַמַּחֲלֹקֶת, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין שׁוּם חִלּוּק בַּדָּבָר ." 

ושם בהגהת "באר מים חיים" י"ז: 

"ובזה נתיישב מה ששמעתי מקשים מהא דאמרינן במ"ק (דף ט"ז) וקיי"ל כן בשו"ע חו"מ, דשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד כל החירופין ובזיונות שאמר לו הבעל דין, ואין בזה משום לשון הרע, והש"ס יליף לה מדכתיב העיני האנשים ההם תנקר, ופירש"י דאי לאו דשליח אמרו למשה מנא הוי ידע, ואיך מוכח משם, דשאני דתן ואבירם שהיו בעלי מחלוקת של משה, ולפמ"ש אתי שפיר דשם פשיטא שלא היה לו להגיד, דהרי מגדיל המדורה, ועל כרחך דשליח בית דין מותר עכ"ל." 

2. אלא שהעירו החברים, דבפשטות גם יסוד ההיתר של שליח בית דין להשמיע את דברי חירופי בעלי הדין, אינו סיפור "לשון הרע" דעלמא שלא לתועלת, אדרבא תועלת, תיקון וצורך יש לבית הדין בדבר, שבאמצעות הבאת סיפור הדברים כהוויתם, יידע אל נכון בית הדין ש"עסק" יש כאן עם מחרחר ריב, בעל מדון "ובעל מחלוקת", ולא כבעל דין הניגש לדין תורה ביראת שמים ובהתרצות לבירור הדין. וייטיבו הדיינים לדעת אל נכון כיצד יש להתנהל עמו... 

יתירה מכך, משה רבנו מנהיג העם הוא, הן הרוחני והן הגשמי -כמלך, וברי שעל המנהיג לדעת את כל דברי המתסיסים בעם, בפרט בהתהוות "מרד" ממש כמעשה קורח ועדתו דתן ואבירם, למען יידע אל נכון כיצד לנהוג בדבר, ואל לו למוסר הידיעה להפיל אי אלו פרטים שיתכן ונחוצים הם. 

ולבר מהכי יעוי' ב"באר מים חיים" שם אות ט"ז, שיש שהבינו בירושלמי הנ"ל דההיתר לספר לשון הרע ב"בעלי מחלוקת" הינו היתר גורף, אפילו אם אין בזה לתועלת השקטת המחלוקת. 

3. עוד יש שהשיבו: בעוד שלגבי "בעלי מחלוקת" מותר לספר עליהם לשון הרע. הנה שונה הדין לגבי שליח בית דין שחייב לספר את דברי בעלי הדין ואף את דברי החירופין שחרפו את הדיינים או את שליחם, שהרי לשם כך נשלח וזהו תפקידו כשליח בית דין. וזאת ילפינן בסוגיא במועד קטן ממעשה דתן ואבירם -את ה"חובה" המוטלת על שליח לספר את כל הדברים כהוויתם. ואינו כדין "בעלי מחלוקת" דעלמא, שאין חובה לספר בקלונם אלא רק רשות

אכן, העירו חברי "חילוקא" שמלשון השו"ע והרמ"א שם (חו"מ בסימן ח' סעיף ה' בשו"ע ורמ"א, ובסימן י"א סעיף א' בשו"ע), לא מודגש דהוי חובה על השליח לספר, וטפי משמע דהוי רק כרשות ו"היתר" בלבד. כלשונם שם (ס' ח'): "והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו. הגה: והשליח בית דין יכול להגיד לבית דין ואין בזה משום לשון הרע". וצ"ע. 

4. עוד הביאו החברים את תירוץ ה"תורה תמימה" בפרשת קורח (במדבר ט"ז פס' י"ז): 

"...אבל אפשר ליישב בפשיטות, דמהאי טעמא גופא מוכח שמותר לשליח ב"ד לומר לשה"ר על המתפקר בו, דכיון דמתפקר בב"ד או בשלוחם הוי כמו בעל מחלוקת שחולק על הב"ד, וממילא גם על מצות התורה, ולולא סברא זו באמת לא נתבאר טעם היתר הגדת לשה"ר על המתפקר בשליח ב"ד..." 

כלומר, לדברי ה"תורה תמימה", אין הכי נמי אין כאן היתר מיוחד של שליח בית דין לספר את חירופי בעל הדין, אלא הכל היינו הך, מהאי טעמא של "בעלי מחלוקת", כלומר שבעצם דברי חירופם כבר השוו עצמם להיות כ"בעלי מחלוקת", ומכאן ההיתר [ – או מקור נוסף – ] לדבר סרה בבעלי מחלוקת ולהשמיע את קלונם ברבים. 

אלא שיש להעיר על הדברים. מדוע נצרך לימוד נוסף מעבר ללימוד הנלמד מהירושלמי, ולא נדע זאת מסברה, שאם מחציפים פניהם לדיינים הרי המה "בעלי מחלוקת". וגדולה מכך הלא ב,קורח ועדתו ודתן ואבירם קא עסקינן, ברי שכל מעשיהם כ"בעלי מחלוקת" -שבאו לחלוק על הנהגות משה ומינויהם שנעשו על פי הדיבור. 

5. ומאידך, יש מחברי "חילוקא" שאדרבא יישבו באופן הפוך מלעיל, כדלקמן: 

אכן, ברי שמצד היותם "בעלי מחלוקת" ראוי היה להתיר לדבר על דתן ואבירם לשה״ר, ופשיטא שאין לך "בעלי מחלוקת" יותר מדתן ואבירם, אלא יכול ואעפ״כ ייאסר עליו דווקא מחמת שהוא שליח בית דין הבא לספר לדיינים אשר ארע עמו, דסלקא דעתך דאסור לו לספר מקום בו יתכן ויגרום להטיית הדין של הדיינים האמורים לדון בדינו, שהרי בעל הדין חרף בזה את הדיינים קשות בבזותו את שלוחם, וכל שכן אם ביזה את הדיינים גופא, ואעפ״כ ילפינן היתר לשליח בית דין לספר זאת לדיינים ששלחוהו, ואילולי ילפותא זו היה ס"ד שכאן אין היתר זה שיגרום ל"עיוות הדין". 

6. עוד הביאו החברים תשובת מהרי"א אסאד (אור"ח ס' רי"ג), שהשיב שהיתר שליח בית דין לספר לדיינים לא רק את אשר חרפו את הדיינים, שזה צורך יש בו, למען יידעו הדיינים את אשר לפניהם, אלא גם את מה שפגעו באופן אישי בשליח וקללוהו, גם זה מותר לו לספר, למרות שלא הוא השליח הדיין אשר אמור לדון אותם. ועל זה היה ס"ד שמא אין היתר לשליח בית דין לספר, שאינו נוגע לעצם המחלוקת הכללית, ודייק מהכתובים ש"עיני האנשים ההם תנקר" היינו כעין קללה שקללו את שלוחי בית דין, כאמרם יינקרו את עיני השליחים ולא יבואו עמם, וזאת מעבר למה שהשיבו שלא יבואו להתדיין עם משה רבנו... 

7. עוד הביאו החברים, שיש שיישבו, שקורח החזיק עצמו כ"צדיק" ולא כ"בעל מחלוקת". ואדרבא מיניה וביה הראיה שניתן להביא את דברי חירופי בעלי הדין ע"י השליח לדייני בית הדין, אפילו אם המה לא "בעלי מחלוקת". שהרי כוונת קורח ועדתו שחרופין אלו יגיעו למשה, ואת הלכות לשון הרע ידעו בוודאי -שאין היתר לספר לשון הרע, וכיצד יוודע אפוא למשה את מה שאמרו, והלא – כך חשבו – היתר של "בעלי מחלוקת" אין כאן, דהלא המה – קורח ועדתו – צדיקים וישרי דרך, הוי אומר בהכרח, שידעו קורח ועדתו שקיימת הלכה ב"הלכות דיינים" שמותר לשליח בית דין לספר כל דברי בעלי הדין שאמרו לו בין טובים הם ובין רעים הם, ולכן דבריהם בוודאי יגיעו למשה. ומכאן המקור להלכה זו. 

ספר תהילים פרק לד: 

(יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: (יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: (טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: 

8. עוד טענו, יתכן וכל ההיתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת היינו שמותר לספר לכל העולם ש"המה האנשים – בעלי מחלוקת הם", ורק זה בלבד, אך לא לספר עליהם לשון הרע מעבר לכך. 

ולכן דברי דתן ואבירם – על כל פרטיהם – כפי שנמסרו למשה, אינו עולה בקנה אחד עם היתר זה, אלא כל זה רק משום ההלכה הנוספת שנאמרה כאן, שיש היתר לשליח בית דין למסור לדיינים כל מה שהשיבו וחרפוהו בעלי הדין. 

אף הביאו כן בשם החתם סופר. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.