לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע - לשון הרע על רעהו - הוצאת דיבת הארץ רעה


2 דקות קריאה
08 Jun
08Jun

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שלח - תשפ"א 

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו'" (במדבר י"ג)

ראה ברמב"ם פרק ז' מהלכות  דעות הלכות א-ב דממנו עולה כי תחולתם של איסורי לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע היא רק כאשר  העבירה נעשית כנגד רעהו. 

אולם, אם מדבר סרה בדומם וכדו' ואינו פוגע בכך ברעהו ולא עבר באיסורים אלו כלל וכלל. 

וזה לשון הרמב"ם:    


"המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך... ועון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך... אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו..."  

והנה, בפרשת שלח מספרת לנו התורה עד כמה הייתה חמורה עבירתם של המרגלים ועד כמה החמירה התורה בעונשם של מרגלים מוצאי דיבת הארץ רעה

ויתרה מזו,  כעולה מהאמור בסיפור המרגלים הרי שהם עברו באיסורי לשון הרע והוצאת שם רע, כדכתיב: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וגו'" (במדבר י"ג), וכן "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר י"ד). 

לעניין זה ראה גם במסכת ערכין בערכין דף ט"ו ע"א "נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים". 

ובגמ' שם "תניא א"ר אלעזר בן פרטא, בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה." 

וקשה, מאי שנא: 

בין: לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע דעלמא שתחולת איסורם רק אם מספר על רעהו, ולא כשפוגע בדיבורו בדומם עצים ואבנים וכדומה. 

לבין; חטא המרגלים מוצאי דיבת הארץ רעה, שעוון לשון הרע חמור מאוד בידם, למרות שלא דיברוהו רק על העצים והאבנים – ארץ ישראל.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. , אמנם ביאורים רבים נאמרו ע"י המפרשים לבאר את חטאם החמור של המרגלים, והידועים שבהם: חוסר אמונה ביכולת ה', חוסר ביטחון ש"עלה נעלה כי יכול נוכל לה" כהבטחת ה', אי הכרה בערכה של ארץ ישראל, מרידה בה' ובמשיחו משה רבנו וכדו'. 

אולם שאלת "חילוקא" ממוקדת אך ורק באשר לדברי חז"ל שחטאם קשור ל"לשון הרע", והלא לשון הרע תחולתו לכאורה כלפי רעהו בלבד, מה שייך כאן – בדיבורם על טיבה של ארץ ישראל ויכולתנו לכבשה – איסור הלכתי של "לשון הרע"?... 

2. נציין שיש שניסו להשיב – כעולה מספרי מוסר ומחשבה שונים – שאכן קיים איסור לשון הרע גם על "דומם" ולא רק על "רעהו", ואף הפנו לדברי הסבא מסלבודקא (שיחות, ח"א עמק רס"ד) שהביא ראייתו זו מהך גופא – מחטא לשון הרע של המרגלים, וכלשונו: "שלמדתנו התורה בחטא המרגלים, שאיסור לשון הרע הוא שידבר האדם כראוי ולא יוציא מפיו שום דבר גנות, וזה שייך גם בדיבור על הארץ ועל הדומם". וכעין זה בחיד"א ב"דבש לפי". 

הוי אומר – כך טענו – שאיסור לשון הרע תחולתו אינו רק על "רעהו" בלבד, אלא כל אמירת דופי ותהי על מה – כמוהו כלשון הרע. 

דא עקא, שמשמעות הפוסקים בכל מקום (רמב"ם בספר המצוות ובהלכותיו, סמ"ג, ספר החינוך, חפץ חיים ועוד) ברורה לחלוטין שחטאי לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע וכדומה כל תחולתן רק כלפי רעהו בלבד, לא על דומם וכל מה שאינו "רעהו", זולת כמובן כל היכא שמדבר סרה על דומם ומסובב בכך פגם ונזק על בעליו, כמדבר בגנות טיב סחורתו של רעהו וכדו', שכמוהו כאמירת לשון הרע על האדם. וזאת משום שאיסור לשון הרע עניינו – כשאר מצוות ואיסורי "בין אדם לחברו" – לא לצער, לפגום ולהזיק לרעהו. 

תדע, שרוב הפוסקים סוברים שאף אמירת לשון הרע על מתים אין איסורו אלא מדרבנן בלבד -כ"חרם הקדמונים" לא לדבר סרה במתים. יעוי' חיי אדם כלל קמד ס"ה, משנה ברורה סי' תרו ס"ק טז, ושו"ת אז נדברו שם בדעתם; עי' חוט שני הל' יוה"כ פ"ב ה"ד אות ט, בד' המרדכי ב"ק סי' קו בשם ראבי"ה, והרמ"א חו"מ ס' ת"כ סע' ל"ח, ועוד. הרי שאף במתים שהיו פעם אנשים – אין איסור לשון הרע [אלא חרם קדמונים], ק"ו לדומם ומילי דעלמא

אף הפוסקים הסוברים שיש איסור לשון הרע מה"ת על מתים, כל זה משום דלעניין הזה הוו בכלל רעהו, ויתכן שאף צער יש להם מכך בשמים, יעוי' שיעורי הגרי"ש אלישיב ברכות יט א; שו"ת אז נדברו חי"ד סי' סח ועוד, שכך העלו. אך לגבי דומם בעלמא – בוודאי אין עניין זה שייך כלל וכלל. 

ובאשר למה דאיתא בספרי מוסר ואמונות ודעות, שקיים איסור לדבר סרה בכל דבר ואף בדומם, בוודאי כוונתם לא לאיסור לשון הרע ההלכתי אלא לאיסור המוסרי, וכמבואר להן ב3. 

3. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – אכן אין כאן איסור לשון הרע ע"פ גדריו ההלכתיים, כמבואר לעיל ב2, ברם, פגמו המרגלים במעשה זה בשורש חטא לשון הרע והוצאת שם רע – שעניינו לעיתים חמור יותר מלשון הרע עצמו. 

נטיית האדם לראות את הרע, לא ללמד זכות, לשפוט דבר בביקורתיות, שלא מתוך מבט אימוני הבוטח בה' ורואה את הטוב, את המעלות והיתרונות, אלא מבחין בחסרונות דואג, דואב ורוטן, כפי שהיה בחטא המרגלים. דא גופא נוגע בשורש מניעי חטאי הדיבור –לשון הרע ורכילות, לדבר סרה ברעהו שמתנכל לו ומצר לו, "כזו וכזו עשה לי". ההיפך הגמור מהנהגת יהושע וכלב: "הלא נעלה כי יכול נוכל לה" –כהבטחת ה', ללמד זכות על ארץ ישראל, ולבטוח שדבר רע לא יצא מזה –אך ישועה וניצחון והרבות כבוד שמים ותפארת ישראל. 

זאת ועוד, אדם מטבעו מקנא בזולתו, עינו צרה בהצלחת חברו, וחורק שיניו כשעולה עליו במשהו. גם בחטא המרגלים מעורב היה (מן הסתם) השוואת ארץ ישראל ביחס לשאר ארצות, כאמרם: "וכי זאת הארץ המובטחת שניתנה לנו? הלא ארצות טובות יש ממנה!..." 

וגם הוא שורש חטאי לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע: חוסר היכולת לשמוח בחלקו, והצורך המתמיד הכפייתי המקונן בלב אדם פנימה -להשפיל את רעהו ולחפש חסרונותיו בהשתוקקות, בכדי שלא אהיה אנוכי פחות ממנו –אמצא בו את פגמיו. 

ההיפך מדברי חז"ל שהורו לנו -כמניעת הצורך והתשוקה בחטאי לשון הרע (יומא ל"ח ע"ב-ע"ב וברש"י שם): 

"מכאן אמר בן עזאי, בשמך יקראוך (קיפוח הפרנסה והעסק), ובמקומך יושיבוך (כבוד), ומשלך יתנו לך (מזונותיו קצובים מר"ה), אין אדם נוגע במוכן לחברו (כסף) ואין מלכות נוגעת בחברתה (מינוי) אפילו כמלוא נימא ". לפי שהכל מה' יתברך! 

ומעתה יתרומם האדם לעין טובה, כתפילתו הידועה של רבי אלימלך מליז'נסק: 

"...וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ, וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה." 

רעה חולה נוספת באדם -העולה על כולנה: הצורך לומר כל מה שראה ויודע, ואף להביע את דעתו בפומבי ולשפוט את הנעשה. יתירה מכך עוד יראה בזה אידאל מוסרי נעלה כ"חופש הביטוי" "חופש הדעה" "חופש העיתונות" נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.". בלא יסורי מצפון ישפוך בוז ורפש ללא חמלה, "מלבין פני חברו ברבים" – למצווה עילאית ייחשב, להנהגה מתקדמת מתוקנת כיאה ונאה לבני תרבות. 

בעוד דעת תורה ההיפך הגמור, דא גופא שורשי ומניעי חטאי לשון הרע היורדת ונוקבת אלי שאול תחתית (תהילים י"ב): 

"יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ." 

כיוון שחטא המרגלים נגע בשורש תכונות אלו, ובפרט שהיה כאן חטא ציבורי, ויתירה מכך -חטא הבא ממנהיגי העם עצמם ויורד לכל העם, - והוא שורש כל התכונות והמידות הרעות ובראשם חטאי הדיבור לשון הרע ורכילות, - על זה יצא הקצף הגדול בדור דעה שזה עתה עמד למרגלות הר סיני. 

ברי, שדברי חז"ל שחטא המרגלים נוגע לאיסורי לשון הרע, לאו למימר שעברו באיסור לא תעשה גמור של "לא תלך רכיל בעמך", אלא שעברו באיסור החמור של מידות רעות משחיתות הנוגעות לאיסורי לשון הרע והוצאת שם רע, שהוא בשורש ומניעי חטאי הלשון. 

לא יפלא אפוא, שאי תיקון שורש העבירה חמור אף יותר מעבירה עצמה, שמבלעדי תיקון השורש -בהכרח שיבוא לחטוא עוד כהנה וכהנה, ואם יתקן את שורש החטא -אין מקום לחטא שיבוא. 

ומכאן יש בספרי מוסר (כנזכר ב1) שראוי להיזהר מלדבר סרה וגנות בכל דבר אף הדומם. 

4. יש חברים שהעמיקו, שקיים בדברי המרגלים לשון הרע הלכתי ממשי, משום שאדם המטיל פגם בנכסי חברו, ופוגם בכך ביכולת המכירה וכדו', הרי הוי כלשון הרע גמור כמדבר על רעהו ממש. והנה המרגלים לא רק שדברו סרה בכלליות ארץ ישראל, אלא הלכו ופרטו פגמיה בכל חלקה טובה: 

"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר י"ג), וכנראה הלכו פרטו מקום מקום וחסרונותיו, והנה עומדים עתה עם ישראל להטיל גורלות על הנחלות, והטילו המרגלים פגמים בנכסיהם והזיקו להם, ויתכן שלמרות שעדיין לא זכו איש איש חלקו, מ"מ די בכך להיחשב כלשון הרע גמור, שכבר עתה במדבר קיימת זיקה לעם ישראל בנחלת הארץ, ותיכף ימצא אחרי הגורל שנכסי אי מי פגומים המה, ויסרבו האחרים לרכוש זאת ממנו וכו'. 

5. בנוסף יש שטענו, שקיים בדברי המרגלים לשון הרע גמור כלפי משה רבנו שכביכול משימים אותו כבדאי ולא הגון, שהטעה אותם ובא להנחילם ארץ לא ראויה. 

נעיר בצדו: משמעות הכתוב בפשטות ש"הוצאת הדיבה" של חטא המרגלים היה "מוציאי דיבת הארץ רעה", כלומר שלא היה מופנה לכאורה על "עמיתיהם" אלא "על העצים והאבנים", וכמאמר חז"ל דלעיל המוזכר בשאלת "חילוקא": "ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה." (ערכין ט"ו). ויש ליישב.


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.