לשיטות הפוסקים דאזלינן כדעת מרן באופן מוחלט - ספק ברכות - ספק איסורי כרת וסקילה


1 דקות קריאה
28 Apr
28Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת אחרי מות - קדושים 

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה... וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:"  

ראה "חיים שאל" לחיד"א בסימן ט"ו, בן איש חי בראשית אות י', כף החיים בדוכתי טובא, יביע אומר ח"א סי' מ' אות ב'  שפוסקים כי בכל מקום בני ספרד קבלו פסקי מרן רבי יוסף קארו המופיעים ב"בית יוסף" ובשו'ע. 

אך יחד עם זאת, כל היכא שמרן פוסק לברך ונחלקו בכך הפוסקים פוסקים "ספק ברכות להקל" כנגד פסק מרן לברך משום חומרא של ברכה לבטלה ב"לא תשא". 

לעניין זה ראה שו"ע או"ח ס' ז' סעיף ג' לעניין מי ששכח לברך "אשר יצר" והסיח דעתו, שלאחר שהתפנה שוב יברך "אשר יצר" פעמיים זה אחר זה. 

והנה, מצינו בספקות דעלמא החמורים טפי מספק ברכה לבטלה, כספק כרת וסקילה באיסורי מלאכה בשבת, ספק כרת באיסורי חלב ונידה וכיוצ"ב, דפוסקים בני ספרד כמרן למרות שבמחלוקת שנויה (יצוין שאינו מוסכם על כולם). ולעניין זה ראה  שו"ת יחווה דעת כרך ה' עמ' שי"א-שט"ו. וכן ספר אברהם אזכור (מהר"א פלאג'י) "שאפילו אם יביא אלף ראיות נגד מרן, כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן בכל תפוצות הגולה הספרדים... בין להקל בין להחמיר. וכבר כתב מרן החיד"א בשם המהרח"א שמי שעושה כהוראת מרן הרי הוא עושה כמאתים רבנים שהסכימו עמו בהוראותיו." 

ולא נקטינן שמפאת חומר איסורם לא נקל כמרן השו"ע. 

ופשיטא שברכה לבטלה אף אם חמורה מחמת "לא תשא" (שאף היא במחלוקת שנויה האם יש בה "לא תשא") הלא אינה כחומר איסורי כרת וכחומר איסורי מיתה

נפק"מ אגב לעניין "הקל הקל תחילה" בחולה שיש בו סכנה, שבהקדם יעבור על איסורי שבועה ולא על איסורי כרת. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: ספק ברכות שאין פוסקים כמרן לברך מחמת חומר איסור ברכה לבטלה. 

לבין: ספק איסורי כרת החמורים כשבת (בסקילה), נידה וחלב וכדומה, שפוסקים כמרן בין לקולא ובין לחומרא.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

יצוין שנאמרו ע"י החברים מס' תשובות באופנים שונים, אך נראה שביסודם המה 3 כיוונים עיקריים – על כן איחדנו דבריהם ל3 תשובות כדלקמן: 

1. יש שטענו, אכן איסורי שבת ונידה חמורים יותר לכאורה מאיסור ברכה לבטלה, ובכל זאת קיימת חומרא יתירה בברכה לבטלה שהיא הגורמת דין "ספק ברכות להקל". 

דהנה חומרת "לא תשא" דשבועת שווא ושקר – מפאת "שם שמים שמתחלל" שהרי אימת מציאותו יתברך בשבועתו, ואם הוי לשווא ושקר הלא חירף וגידף ממש, וכמוה "ברכה לבטלה" שהרי השתמש בשמו בברכה שלא ראויה וגורם חלילה זילותא כלפי שמיא ואף חמור מכך [ולכן גם ברכה לבטלה הוי "לא תשא"]. "חילול השם" מצד מהותו אינו רק ביחס לעושה הפעולה –המברך – אלא לא פחות כלפי הסובב שחוצה לו ואדרבא זה עיקר חומרתו, נמצא אפוא שאף אם נקבל פסקי מרן לגבי חיוב ברכה באופנים מסויימים, הרי עדיין קיים כביכול "חילול השם" כלפי הדעות החולקות הרואות בכך "ברכה לבטלה", וכלפיהם "שם שמים מתחלל" כביכול בברכתו זו, והלא דא גופא האיסור ב"ברכה לבטלה" שלא יתחלל השם לא כלפי הפועל ואף לא כלפי האחרים, לכן פסקינן ספק ברכות להקל אף כנגד פסקי מרן לברך. 

שונה הדבר כמובן משאר פסקים, ויהיו בעניינים חמורים כככל שיהיו, היות וקבלנו פסקי מרן אין כאן איסור מלאכת שבת או ביאת נדה וכדומה, הרי מכוח האי פסק הדבר מותר למקבלי פסקי מרן ללא עוררין, ומשכך אין כאן לתא דאיסורא וחשש כלל וכלל, וברי שאין מקום לחשוש לדעות החולקות הנוקטות לאיסורא, שהרי "איסור והיתר" אינו אלא כלפי עושה הפעולה בלבד, והפוסק כמרן אין מקום לאיסור כלל – ולגביו הדבר מותר בשופי. 

2. באופן אחר יש שהטעימו: כלל הציבו חז"ל "ספק ברכות להקל", דין זה כידוע נאמר ביחס לברכות אותן תקנו חכמים (ברכות דרבנן) לא לברכות דאורייתא כברכת המזון. 

ונראה דין זה אינו כשאר גדרי "ספק דרבנן לקולא", אלא הוא במקור בשורש תקנת חכמים בברכה, שאמרו חכמים כל היכא שיש ספק - לא תקנו ברכה, נמצא דכל היכא דהוי "ספק ברכה", הרי קיים "לא תשא" מעיקר הדין, שכאמור כך הוא בעיקר תקנתם שבמקום ספק – לא יברך. 

אכן הפוסק הסובר שאין ספק בנידון וחייב לברך, לדידיה חל בו חיוב ברכה, שהרי כלפיו אין ספק ומשכך קיימת תקנת ברכה. ברם, אנן הפוסקים כמרן השו"ע, אין קבלת פסקי מרן כמסלק לנו את הספק מכל וכל, אלא הספק קאי בעינו (דסו"ס לנו אין את יכולת ההכרעה בעצם הנידון), אלא שכלל הנהגתי הוא במחלוקת הפוסקים: אדם שקיבל הוראות רבו - רשאי לנהוג כך בשופי כדין "עשה לך רב" וכפוף באמת להוראותיו לחומרא ואף לקולא. אך כל זה בשאר איסורין שרשאי וצריך לנהוג כפסקי רבו למרות צד האיסור הספקי שבעניין שלא נעלם. בשונה מספק ברכות - דכל היכא שיש לך ספק, הרי כאן נקטו חכמים במפורש: במקרה של ספק לא תקנו ברכה!, ולכן אינך יכול לברך אף אם קבלת פסקי מרן, שכאמור מידי ספק לא נפיק, וככזה אין חיוב ברכה במקור, שלא תקנו ברכה במקום ספק. 

3. באופן נוסף יש שהעמיקו: שונה איסור "לא תשא" משאר איסורי תורה. אם לפוסק מסוים צריך לברך - הרי כלפיו באמת אין כאן "לא תשא", [כביכול אף אם "טועה" הוא חלילה], משום שביחס אליו הברכה נצרכת ונדרשת, וכשצורך יש בברכה ויהי מה, שוב אין כאן "לא תשא... לשווא" שהרי "לשווא" היינו "בלא צורך" , ולו יש צורך. 

בשונה משאר איסורים, שאם האמת שהדבר באמת אסור (-כגון שנחשב חילול שבת, או שנחשבת נדה וכדומה) אזי באמת קיים כאן איסור כביכול אף כלפי אותו פוסק הסובר להתיר, משום שקיים כאן איסור בעצם. 

נמצא אפוא ש"קולתו חומרתו" וכן "חומרתו קולתו" כדלקמן: 

דהנה כשפסק השו"ע לברך - לדידיה (מרן) אין באמת איסור "לא תשא" לחלוטין משום שכך פוסק [והצורך עושה שאינו "לשוא"], ברם, לדידן אין כאן הכרעה מוחלטת, משום שכלפינו הספק קיים, [סוף סוף נצבת מחלוקת פוסקים לפנינו האם לברך...] וכביכול אין לנו סמך מוחלט להיתרא מכוח פסק השו"ע, כי רק למרן [כלפיו] אין איסור כלל כאמור מחמת הצורך שלו בברכה, אך לדידן עדיין יש כביכול ספק איסור, ולכן פסקינן "ספק ברכות להקל" ולא לברך. 

משא"כ כשהשו"ע פוסק באיסורים אחרים להתיר, הרי נחשב הכרעה ברורה מצדו שאין כאן ספק כלל ומותר, דעצם זה שהשו"ע פסק להתיר למרות חשש האיסור מצד הדעות החולקות והמחמירות, הרי פסק להדיא שלא נחשוש לדעות המחמירות, שהרי אם האמת עמם, גם למרן הדבר אסור כביכול, - לכן דווקא בשאר איסורין קבלו פסקי מרן לחלוטין ומקילים כמותו, בעוד שלגבי ספק ברכות אינו כך. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.