מבטל מצוות עשה לוקה/ לא לוקה מכת מרדות - סוכה - איסורי ביאה - אכילת מעשר שני קודם כניסתו לירושלים - אוכל ביכורים באנינות - השואל לקוסם


1 דקות קריאה
18 Oct

קיימת פלוגתא ב"ראשונים" לעניין מי שמבטל מצוות עשה, כגון שלא נטל לולב או שלא ישב בסוכה, האם לוקה מכת מרדות מדבריהם או לא.


לשיטת הערוך (ערך מרד), תוס' (במסכת נזיר דף כ' ע"ב ד"ה רבי יהודה), שו"ת הרשב"א (חלק ד' ס' רס"ד,) ר"ן (במסכת חולין דף קל"ב ע"ב) והנמוקי יוסף (מסכת מכות בדף ד' ע"ב בדפי הרי"ף), המבטל מצוות עשה לוקה מכת מרדות.

מאידך, לשיטת שטמ"ק (מסכת כתובות דף פ"ו) והרשב"ץ (בזוהר הרקיע לאווין ל"ד) המבטל מצוות עשה אינו לוקה מכת מרדות.

והנה, ראה ספר המצוות לרמב"ם, ממנו עול כי המבטל מצוות עשה אינו לוקה מכת מרדות מדרבנן.

וזה לשון הרמב"ם בהקדמת מניין המצוות שבסוף השורשים, "ואמנם מצוות עשה כולם, כל מצווה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים כל הנמנע מעשותה עד שימות, או שיעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב. כי מי שעבר ולא ישב בסוכה דרך משל, אין לנו להכותו אחר סוכות בעבור עברו עליה." 

וכן פוסק הרמב"ם בפרק א' מאיסורי ביאה הל' ח' דהבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה.

והנה, לעומת זאת, ראה רמב"ם פ"ה ממעשר שני הל' ו'  שפסק לעניין מעשר שני כי  "אם אכלו קודם שיכנס לירושלים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם".

ומבאר במקום ה"כסף משנה" דאיסורו ביטול עשה של "וצרת הכסף בידך".

לעניין זה ראה עוד ברמב"ם הלכות ביכורים פ"ג הל' ו' לגבי אוכל ביכורים באנינות  דלוקה מכת מרדות היות ומבטל מצוות עשה.

עוד ראה רמב"ם פרק י"א מעבודה זרה הל' ז', לגבי השואל לקוסם דפוסק כי מכין את השואל לקוסם מכת מרדות מדבריהם. 

וביאר הגר"א שם דאיסורו השואל דעבר על עשה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

ויקשה, לשיטת הרמב"ם, מאי שנא:

בין: שאר מצוות עשה שהמבטלם אינו לוקה מכת מרדות כמשמעות ספר המצוות, ומי שבא על חייבי עשה אינו לוקה מכת מרדות מדבריהם.

לבין: אוכל מעשר שני קודם שיכנס לירושלים ואוכל ביכורים באנינות ושואל את הקוסם שעל ביטול עשה דידהו, לוקה מכת מרדות מדבריהם.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":


  • יש שחלקו – בהדגשים ונוסחאות שונות העולים לכיוון אחד – בין ביטול מצוות עשה בידיים בקום ועשה שבו מתבקש יותר להענישו דדמיא לעשיית "איסור" כעובר על לאו ("כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"), כאוכל מעשר שני חוץ לירושלים, ואוכל ביכורים באנינות, ושואל בקוסם. בשונה משאר ביטולי עשה שעובר עליהם בהימנעות כ"שב ואל תעשה" (כמבטל קריאת שמע, ברכת המזון, נטילת לולב וכרוב מצוות עשה).
  • אם כי עדיין יקשה מדוע לא ילקה – כתקנה קבועה – גם ב"בא על חייבי עשה", וכן אוכל מחוץ לסוכה ועוד.
  • יש שטענו – כהמשך לנ"ל - ששונה "בא על חייבי עשה", שאין כאן מצוות עשה (לשאת אשה מסוימת) אלא רק "איסור עשה" גרידא (את האשה הזו לא לשאת). ויתכן שלא ראו חכמים לתקן אלא במבטל מצוות עשה חיובית ממש. (כלומר רק היכא שקיימים 2 הגורמים יחדיו: גם ביטל מצוות עשה, וגם ביטלו בקום ועשה כעושה איסור – רק אז תקנו חכמים מלקות, אחרת היה צריך ללקות גם על ביטול ק"ש וכדומה).
  • יש שהביאו בשם "אבן האזל" שאוכל ביכורים באנינות יש גם ל"ת, וכן אוכל מעשר שני חוץ לירושלים יש איסור דרבנן גמור חוץ מביטול קיום העשה (וכן לדעת "דרך אמונה" יש כאן "לאו הבא מכלל עשה" החמור טפי), ולכן לוקה. אם כי אין זה מיישב את "שואל בקוסם".
  • יש שהטעימו שמטרת מכת המרדות למנוע הישנות חטאיו ככלב שב אל קיאו, לכן בביטול מצוות שחלף זמנם, ואינו עומד לעבור עליהם שוב, אין טעם להלקותו, בשונה מאותם מצוות שמבטלם עכשיו, וימשיך כנראה במרדו שוב ושוב, כאוכל מעשר שני חוץ לירושלים, אוכל באנינות, ושואל בקוסם. (אם כי צ"ע מדוע לא נלקה בבא על חייבי עשה?...)
  • עוד יש שטענו בדומה לזה, שמסתבר שבמקום שיש חשש לפרצת גדר בעם והיסחפות בחטא, טפי ראוי לתקון מלקות למנוע מצב זה. כנראה כל אותם מקומות שנקט בהם הרמב"ם שלוקים מכת מרדות בביטול עשה, שייכים לקטגוריא הזו. (ברם צ"ע, וכי ביטול קריאת שמע בזמנה, ועוד עשין, אין בהם פרצת גדר ונכשלים בהם למכביר?...)
  • אכן, מעיון לשון הרמב"ם שכתב בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכ' ח': 
  • "הבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה. ואם הכו אותם ב"ד מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם ." יתכן לדייק מדבריו שכאן נעוץ פתרון סתירת דבריו: מתי תקנו ללקות על ביטול עשה ומתי לא.
  • דהיינו, ככלל אין מכת מרדות בעובר על עשה, אלא שיש מקרים שראוי לתקן מכת מרדות "להרחיק מן העבירה" טפי משאר עוברי עשה. ולפי זה טעמים שונים יכולים להיות לכך ולאו דווקא טעם אחיד. ומעתה שומה עלינו להבין מה ראה הרמב"ם בשלושת המקרים הנ"ל שדווקא בהם מתבקש יותר "להרחיק אדם מהעבירה", בשונה מהאחרים?...
  • רבים אמרו לאור זה, שהנחת יסוד תהיה לנקוט כדלעיל (תשובה 1) שלא תקנו מכת מרדות במבטל עשה רק אם ביטלו בקום ועשה בדווקא , דאז דמיא לעשיית איסור ולאו (כשלושת המקרים הנ"ל). וכבר הרווחנא ליישב מדוע בכל מצוות העשה (ק"ש, תפילין, ברכהמ"ז, לולב וכדו') לא שייך מלקות אלו.
  • רק נשאר לנו לבאר מדוע בבא על חייב עשה אין מלקות?...
  • וזאת ניתן ליישב בכמה אופנים שכבר נאמרו:
  • יתכן שרק בשלושת אופנים אלו ראו חכמים פרצה וסחף, היות וזמינים ומצויים לרוב אצל המון העם, כפירות מעשר שני וביכורים, או שכך נטיית הבריות כ"שואל בקוסם", ומשכך תקנו דווקא בהם מכת מרדות "למגדר מילתא", בשונה מ"ביאת חייבי עשה" שהיתכנותה נדירה במקצת (בעולה לכהן גדול, ומצרית ואדומיים לעומת שאר רבבות ואלפי בנות ישראל המצויות) .
  • או כדרך שאמרו שרק אם ביטל את העשה לגמרי כשלושת המקרים הנ"ל (שאחרי שאכלם איך יקיים בהם העשה, ואחרי ששאל בקוסם את שאלתו, איך יקיים בשאלה זו "תמים תהיה") כאן ראו לתקן מלקות, אך אם עדיין לא ביטל לגמרי את האפשרות לקיום העשה בעניין שלפניו, כבא על חייבי עשה – שעליו לחדול מכאן ואילך לקחתה, כאן לא ראו לתקן מלקות.
  • ויש שטענו שמה לנו לחפש טעמים, כנראה שכך היא המציאות שפרצת העם היתה דווקא בשלושת המקרים הנ"ל – תהיה גורמיה ככל שיהיו – בשונה מביאת חייבי עשה – שלא היתה פרצה זו, (וגם כאן  ציין הרמב"ם, שבאם המציאות תשתנה שאכן תהיה פרצה בעם, הכא נמי ראוי להלקותו). ותו לא מידי.


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.