מופת משה בליעת קורח - שאר מופתי משה


2 דקות קריאה
15 Jun
15Jun


נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת קורח - תשפ"א //

"וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:" (במדבר ט"ז)

הרמב"ם בפרק א' מהלכות יסודי התורה הלכה ח' כותב דכל האותות והמופתים שעשה משה לצורך עשאם ואינם באו לאמת בעם ישראל את האמונה במשה. 

זאת משום שמשה לא נצרך לאמת בעם ישראל את האמונה בו היות ומעמד הר סיני, לכשעצמו, היווה ראיה מוחלטת לאמיתות נבואת משה ותורתו. 

ככתוב בתורה, בהר סיני עם ישראל כולו קיבלו גילוי נבואי שמשה הוא נביאם והוא אמון למסור להם תורת אמת מאת ה'. 

ואדרבה,  גילוי הרי סיני גדול הוא מכל גילוי של אותות ומופתים שעליהם ניתן לומר שנעשו בכישופים. 

וכלשונו שם: 

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף.... 

אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם -לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים -קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון -הוריד לנו את המן, צמאו -בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח -בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו -במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים, משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה:" 

והנה, ככתוב בפרשת קורח, במופת בליעת קורח הוכיח משה לעדת קורח ולעם ישראל שה' שלחו ולא בדה ציוויים מלבו.  

"וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה':" 

וקשה,מאי שנא: 

בין: הכלל שמציב הרמב"ם שכל מופתי משה אינם באים להוכיח אמיתת נבואת משה, משום שאמונה מכוח מופתים יש בהם דופי, אלא כל אמונתנו בו רק ממעמד הר סיני. 

לבין: מופת בליעת קורח – ככתוב בתורה, שמטרתו להוכיח שה' שלחו ולא בדה ציווים בלבו. 

ולא אמרינן שאין משה צריך ראיה נוספת לאמיתות נבואותיו. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום: 

אכן, האמונה ש"משה אמת ותורתו אמת" נובעת ומתבססת ממעמד הר סיני, כדברי הרמב"ם הנ"ל. 

אמנם אמונה -מצווה היא, וככזו – ככל המצוות שנצטווינו בהן – גם במצווה זו ניצב האדם בניסיונות ויצר הרע לעומתי המאתגר קיום המצווה (אחרת אין זו מצווה אלא הכרח). 

מחד גיסא מצווה האדם להאמין ש"משה אמת ותורתו אמת" מכוח התגלות מעמד הר סיני, ומאידך קיים יצר הרע לכפור, ניתנה בחירה לאדם אם להאמין או לכפור, ואף מקום לטעות ולהתלות בו בכפירתו. אך באמת אין הצדקה לפקפוק האמונה, כפי שאין הצדקה לשאר עבירות כעריות וחילול שבת, ודווקא משום כך לחטא ייחשב וענוש יענש על חטאו זה, כי אין הצדקה והתנצלות (זולת שגגה אמתית איש איש ודרגתו הוא). 

משכך, כפירת קורח ועדתו –לא היתה מוצדקת מצד האמת מעיקרא (גם כלפי קורח גופא), ולכן חטאו בזה ונענשו כראוי להם, שתביעה נוקבת עליהם מדוע כפרו שלא בצדק. 

ובאמת מופת בליעת הארץ לא בא להוכיח אמונה, אלא להוכיח לקורח ועדתו וכל ישראל - שקורח ועדתו "ניאצו את ה'" כדברי משה, כלומר נחשבו כמזידים בחטאם זה, וטענת תום הלב אינה מתקבלת, שמצד האמת – לו רק יתנער האדם מנגיעתו וקנאתו ("התקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל") – יבין שאין מקום לחשוב אחרת ביחס למשה וציוויו. 

צא וראה שמשה רבנו הוכיח העם: אם ימותו כאחד האדם - לא ה' שלחני, כאומרו אכן בדיתי זאת חלילה, וצדקתם בהטלת פקפוק לגבי. אולם אם הארץ תפתח את פיה "וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'", כלומר אינו מאמת בצד השני ההוכחה ש"כן ה' שלחני", לא היא! משום שזה ברור מאיליו מכוח מעמד הר סיני, אלא רק אמר: כולם יידעו שאתם - קורח ועדתו - כופרים במזיד ושלא בצדק "ניאצו האנשים האלה את ה'", משום שמעיקרא לא היה מקום לכפירה זו כלל וכלל. 

ואכן בדברי הרמב"ם דנן, בחדא מחתא כשכותב שמופתי משה לא באו לבסס האמונה בו, אלא רק לצורך, לאכול מן ולשתות מים מהסלע וכדומה, בחדא מחתא מונה שם "כפרו בו עדת קורח - בלעה אותם האדמה". כלומר גם כאן לא לבסס אמונה בא! אלא רק להעניש חוטא על כפירתו ולהוכיח במופת זה שהרשיעו במזיד בכפירתם - ולא שוגגים המה - ולכן קבלו ענשם הראוי להם. 

ומטין משמיה דהגרא"מ שך זצ"ל שתירץ בדומה לזה. 

2. רבים אחרים הטעימו – ואף זאת בכמה הדגשים ואיחדנום

אכן "משה אמת ותורתו אמת" יסודו בהתגלות מעמד הר סיני לעיני כל ישראל כפי שבאר הרמב"ם. וברי, שקורח ועדתו כשאר ישראל, היו אמונים בכל נפשם ומאודם באמונה איתנה זו. 

ולמרות כל זאת נכנסו אי אלו פקפוקים ותהיות בקרב קורח ועדתו... 

הן רואים בעליל – כך טענו –  שנעשו כאן מינויי מקורבים בדווקא. אין אלו "ספיקות" בלבד, לפנינו הוכחת "אנן סהדי" ניצחת שבהכרח כך הוא הדבר, שהרי אהרן התמנה לכהן גדול (השני בחשיבותו אחרי משה) –והוא אחיו של משה, בניו של אהרן -כהנים, משפחת קהת בן לוי נישאים בחשיבותם מעל שאר בני לוי במשא המשכן. אף שבטו של משה – שבט לוי – מהווה דווקא הוא לגיון של מלך מתוך כל שבטי ישראל, ועתה משום מה מעדיף מתוכם את אליצפן בן עוזיאל להיות הנשיא בניגוד למתבקש ומובן מאליו –שקורח ראוי לזה. הלא דברים בגו... 

על פניו נראה בעליל שקיימת העדפה ברורה לקרוביו של משה, וחביב חביב קודם... 

יתרה מכך, ניכר היה לבריות שישנם מתאימים לא פחות, ואף יותר, לכל אותם תפקידים בכירים, ומדוע דווקא הם ולא אחרים, "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"?... הרי לך - כך טענו - מינוי מקורבים בני משפחה, וגם בהם יש חביב יותר ויש פחות, כתופעה מצויה וידועה מימות עולם ומי לא מכירה... 

מן הסתם הסתמכו קורח ועדתו על הסברה שלו יהא שמשה רבנו איש האלוקים הוא, ואין לפקפק בדבר, סוף סוף קרוץ חומר הוא, ובהכרח גם לו יש ניסיונות, שהרי זהו כל תפקידו של האדם עלי חלד -לעמוד בניסיונות ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ועד יום מותו יצרו אורב לו, וכל אדם יהיה אשר יהיה ניצב לפני התמודדויות ובחירה חופשית כפי ערכו... 

ושמא חלילה פעל כאן משה כהבנתו ולא כציווי ה' מפורש, סו"ס "אנן סהדי" ו"רגלים לדבר" לפנינו לכל התהיות הללו, הלא ישנם טובים ומתאימים יותר וכל המינויים ניתנו למקורבים... 

לשם כך נצרך היה למופת בליעת הארץ. לסתום את הגולל לכל אותם תהיות ופקפוקים, להציב את התורה על תילה, שאין ולו דבר אחד בכל דיבורי משה וציוויו שאינם מאת ה' לחלוטין, ואין מעורב בהם שמץ ובדל של רצון אישי -"כי לו מלבי". כלומר כאן נקבע במסמרות העיקר השמיני מי"ג עיקרים, כדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק: "היסוד השמיני, היות התורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך..." 

וסימוכין לדברים אלו נחזה מהרמב"ם שם בפרק חלק שסיים עיקר זה בהביאו מקור לעיקר זה -ממופת קורח ועדתו גופא: "...אשר אמר ה' יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר טז) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי ." 

אף הביאו חברי "חילוקא" שכעין זה כתב הג"ר גדליה שארר זצ"ל בספרו אור גדליה ועוד ספרים 

3. יש שביארו שחלילה לא פקפק קורח בנבואת משה רבנו, יתירה מכך אף לא פקפק שמינוי אהרן ובניו היה על פי הדיבור וכן מינוי אליצפן בן עוזיאל. 

אלא שסבר קורח, דקי"ל "רצון יראיו יעשה", ומשמעותו העמוקה [כפי ששמענו משמיה דהג"ר משה שפירא זצ"ל], שכאשר ת"ח עילאי מבין בהשקפתו ובדעתו העמוקה שראוי כך לנהוג ולא אחרת, הרי שהנהגת הקב"ה כך נעשית -כפי הבנת והשקפת אותו מנהיג רוחני גדול, ולא אחת אף נחזה בחוש כמה הוא צדק ואיך קלע למטרה. 

ולכן אם אותו מנהיג רוחני נפטר וקם מנהיג רוחני אחר שדעתו והבנתו אחרת מקודמו, הרי שכך באמת יהיה, והקב"ה ינהל עולמו כפי הבנת הבא אחריו. רצון יראיו יעשה. 

ונימא לפי זה, שקורח טען, משה רבנו בעומק דעתו מבין שקיים צורך בכהונה, אף מבין שהכי מתאים הינו אהרון, עקב כך מקבל נבואה מאת ה' כך לעשות כפי דעתו דעת תורה. כעין "שלושה דברים עשה משה והסכימה דעתו לדעת המקום ." 

וכעין זה כתבו התוס' שבת פ"ז ע"א ד"ה ואתה פה עמוד עמדי, לגבי משה רבנו שפרש מאשה, יעו"ש. 

טענת קורח היתה אפוא: אילו משה רבנו היה מבין שניתן לעלות על הדעת שכל העדה כולה קדושים, ורבים אחרים מתאימים למינויים אלו, הרי הנהגת הקב"ה אף היא תהיה בהתאם כביכול, ויקבל נבואות אחרות... שהרי תסכים דעת המקום לדעתו! 

בכך חטא קורח, משום שמשה לא היו לו אי אלו פניות ודעות כלל וכלל, ביטל דעתו לחלוטין, כל כולו בטלות מוחלטת לרצון ה' בלבד, ולכן מדגיש משה רבנו שמינויים אלו היו רק בחירת ה' "כי לא מלבי" ואינני אלא שליח בלבד נפעל ולא פועל, אין לי לב ורצון מוקדם למינוי והנהגה כלשהי זולת רצון ה' האמיתי את אשר יצווני וישלחני. 

אף אותם "שלושה דברים עשה משה מדעתו" לא כתוב "והסכימה דעת המקום לדעתו". אלא ההיפך כתוב "הסכימה דעתו לדעת המקום". כלומר אדרבה! דעת משה מכוונת לדעת ה' בלבד, מרוב התבטלות מוחלטת לכל נגיעה פניה ודעה והבנה אישית. אין כאן לחלוטין ניהוג "רצון יראיו יעשה", כי אם ההיפך -רצון קונהו יעשה משה

4. וכעין זה באור החיים הקדוש על אתר (פרק כ"ז פס' כ"ח): 

"בזאת תדעון וגו' כי לא מלבי... ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך, כי לצד שמצא משה חן בעיני ה', כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו, כגון הכהונה לאהרן, והנשיאות לאליצפן, וכדומה, היה עושה ונמלך בה', והיה ה' מסכים על ידו או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה, וה' נתן לו תאוות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהונה:  

לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את וגו', לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי, וכנגד חשש הב' שהיה חושק בלבו על הדבר אמר כי לא מלבי, פירוש לא הייתי אני חפץ בדבר זה והוא מסכים על מה שבלבי, ושיעור תיבת כי, הוא על זה הדרך, טעם שאני צריך להוכיח שה' שלחני [לא] לשלול שאיני עושה מה שלא הסכים ה' עליו, אלא לשלול שלא מלבי היו הדברים כנזכר, והבן:" 

5. יש שהציעו שיתכן וכל מופת קורח לשיטת הרמב"ם לא בא אלא להיות עונש בלבד, ולא בא כלל להוכיח את נכונות נבואת משה וציוויו במינויים שעשה. והפסוק "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה..." יש לבארו לדעת הרמב"ם באופן שונה משאר המפרשים (כרש"י). 

דהיינו שאין הכוונה במילים "המעשים האלה" על המינויים שמינה את עצמו למלך ואת אהרן לכהונה וכיוצ"ב וכפרש"י. אלא הכוונה היא "המעשים האלה"  דקאי על העונש העומד כעת ליפול על קורח ועדתו, שהאדמה תפער את פיה וקורח ועדתו יבלעו על ידה. 

וכוונת משה בזה, כדי שלא יבאו לאחר מכן בטענה שמשה גרם למיתת קורח ועדתו בכוחותיו המיוחדים והפלאיים, ולא תגדע המחלוקת הנוראה, דווקא משום כך יש צורך שמיתת קורח ועדתו תהיה באופן מיוחד כזה, שהקב"ה יברא בריאה מיוחדת שהאדמה תפתח את.פיה, ואותה בריאה היא זאת אשר תגרום למותם. 

שכן בריאה אין בכוח אף מחולל מופת לברוא, לא מבעי מכוחות הטומאה, אלא להבדיל אף לא מכוחות הקדושה, שכן לברוא בריאה חדשה - זאת יכול רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכך יהיה ברור לכולם שמותם הפלאי נעשה ישירות בידי הקב"ה ולא באמצעות כוחות כאלו ואחרים, ותגדע מחלוקת זו מישראל לעד. 

6. יש מחברי "חילוקא" שלא ראו בקושית "חילוקא" דנן -קושיא אלימתא כלל, משום שכידוע דרכו וטבעו של אדם שאף אם מכיר בשכלו אמונה -ואיתן בה לחלוטין, עלולים להיות ירידות בעוצמת האמונה ותחושותיה בהמשך החיים, ולכן יש מקום לחיזוק וריענון אמונה זו ע"י ראייה חושית מוכחת שהקב"ה שליט בעולמו ללא עוררין [כהתבוננות במעשי ה', השגחה פרטית ויד מכוונת, פלאי הבריאה וכדו'], בבחינת: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוד". 

גם כאן במחלוקת קורח ועדתו, למרות אמונתם במשה הלא ארעה מחלוקת זו במשה כהתרופפות באמונתם בו, ומשכך אין מנוס אלא לחזק ולהעצים את האמונה בראייה חושית ובמופת "בזאת תדעון שה' שלחני", שכל החולק על משה כחולק על שכינה. ובכך חוזרת ומתעצמת האמונה כבתחילה, שעיקר יסודה באמת במעמד הר סיני ולא במופת. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.