1 דקות קריאה
22 Oct
22Oct

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת לך לך - תשפ"ב 

"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:" //

ראה שו"ע או"ח סימן רמ"ח סע' א' וברמ"א שם, דפוסקים להלכה שמותר להפליג בספינה לצורך מצווה בתוך שלושה ימים לשבת. 

זאת אע"פ שבהגיע השבת יצטרך לחלל השבת מחמת סכנת נפשות (כביאור הרמ"א שם וע"ע ב"י שם). 

אולם אם ההפלגה אינה לצורך מצווה, אין להתיר היציאה בתוך שלושה ימים לשבת. 

"מותר להפליג בספינה אפי' בערב שבת אם הולך לדבר מצוה, ופוסק עמו שישבות, ואם אח"כ לא ישבות אין בכך כלום. אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת" 

[ונקטו הפוסקים שהתניה זו רק לכתחילה ואינה מעכבת - לעניין זה יעוי' משנ"ב שם ס"ק ג']. 

עוד ראה ברמ"א שם סעיף ד', ש"צורך מצווה" משמעה לצורך חשוב ונצרך כגון לראות פני חבירו או לפרנס ביתו - ולאו דווקא לצורך מצווה גמורה. 

והנה, פסק הרשב"ץ (הובא בש"ך יור"ד הלכות מילה ס' רס"ו ס"ק י"ח), שאין למול גר הבא להתגייר בתוך שלושה ימים לשבת. 

הטעם לכך הוא שיתכן ויצטרכו לחלל עליו שבת מחמת פיקו"נ, ואין להתיר להביא עצמו לידי כך בתוך שלושה ימים לשבת. 

זאת כשם שפסקינן שאין להפליג בספינה לדבר הרשות בתוך שלושה ימים לשבת. 

וכבר תמה עליו הש"ך שם, הלא לצורך מצווה מותר להפליג בתוך שלושה ימים, ומוסכם הוא על כל הפוסקים, ואף מילת גר מצווה קעביד, ומאי שנא הא מהא. 

וקשה, לדעת הרשב"ץ, מאי שנא:  

בין: הפלגה בספינה בתוך שלושה ימים לשבת שמותר לצורך מצווה כלשהי או לצורך חשוב ונצרך כגון לראות פני חברו ולפרנס ביתו. 

לבין: מילת גר שאסורה בתוך שלושה ימים לשבת, שמא יצטרך לחלל שבת, למרות היותה כ"צורך מצווה" לא פחות ואף יותר מהתם. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שיש לחלק בין הפלגה בים או מסע במדבר שהתירו תוך שלושה ימים לשבת לצורך מצווה או צורך נחוץ אחר כמסחר ואף בכדי לפגוש את רעיו, שמדובר שקיימת העדפה או דחיפות ברורה שאינו חפץ להמתין עם מסעו לאחר צאת השבת, ובוחר דווקא עתה לצאת. ויתכן שאם אכן אין לו כלל נפקא מינה כי הוא זה מתי לצאת -עכשיו ממש או לאחר זמן, ותתקיים המצווה ומטרתו הנחוצה בשווה, באמת שומה עליו להשתדל לצאת רק לאחר צאת השבת. (ויש לעיין בפוסקים בעניין זה) 

ברם, מילת גר, אף אם הבא להתגייר מצפה להיות ישראל ולא להישאר בגיותו, קשה לראות במילתו כעת ממש "דחיפות" או העדפה ברורה בין אם ימול בסוף שבוע זה לבין תחילת שבוע הבא. לכן אין להתיר והוי כ"דבר הרשות". ואכן אם קיימת דחיפות זו, כגון שהבית דין קיים לפניו רק עתה, ולאחר השבת יהיה קשה יותר להשיגם כי ילכו, ובית דין אחר רחוק מאוד, אין הכי נמי, נקטו הפוסקים להקל בגיורו אף לשיטת הרשב"ץ, שאם לא עכשיו אימתי, ובכגון דא לא מיירי. 

2.  עוד יש שחילקו, שכל ההיתר דנן לעשות מעשה אשר יגרום לפיקוח נפש ולחילולי שבת של ישראל כתוצאה מכך, לא התירוהו (בתוך שלושה ימים לשבת) רק לצורך ישראל בלבד, אך לצורך אדם שכעת אינו ישראל לא התירו כן. והרי הגר הבא להתגייר -לפני מילתו אינו ישראל כלל, ועל אף שעם כריתת הברית המילה מתגייר בהכי ליהדות, מ"מ כל זה רק בגמר מילתו אך לא בתחילתו. 

ויתירה מכך, הלא אף לאחר מילתו עדיין אינו ישראל גמור עד שיטבול [וטבילה הוי לכתחילה דווקא לאחר המילה, בכדי שתחיה המכה, ויש אומרים דהוי לעיכובא שצריך דווקא טבילה לאחר מילה], בכגון דא לא התירו, שכל ההיתר רק לישראל גמור, שהרי מדובר בפשטות שישראל אחר יצטרך לחלל שבת עבורו, ולא שרק הוא גופא הנימול מחלל את השבת בעצמו [שאז יש להתיר יותר, דאדרבא עדיין אינו ישראל גמור]. 

3. עוד הוסיפו החברים על האמור, שהרי לאחר מילתו וקודם הטבילה (שהרי אין להטבילו עד שתחייה המכה ומסתמא הוי לאחר שבת), הרי דינו – כאמור לעיל – שאינו כישראל גמור לעניין חיוב מצוות וקדושתו. 

והלא חילול שבת לצורך פיקוח נפש מדין תורה -אך ורק לצורך הצלת חיי ישראל נאמר ולא להצלת נוכרי. ואמנם פסקינן דמחללים שבת להצלת נפשם של גויים הבאים לפנינו -משום איבה, אחרת יסתכנו עם ישראל שהגויים ינקמו אף הם, ולא ישתדלו בהצלת ישראל. ברי עכ"פ שיש להימנע ככל הניתן מלהגיע ל"מצב זה" זה לכתחילה, שלא יצטרכו לחלל שבת על "אינו יהודי". 

4. חילוק נוסף -שנאמר בכמה אופנים והדגשים ואיחדנום:  

בעוד מפליג בספינה ויוצא למדבר, מצב הסכנה של פיקוח הנפש לא נוצר ישירות בידיים ממש, אלא רק בצורה עקיפה, שהאדם רק פועל להיכנס לספינה בים, או להלך בשיירה במדבר, אלא שידוע לנו שיווצרו מן הסתם מצבי דחק בהמשך במהלך ההפלגה והמסע, אשר יגרמו לסכנה ופיקוח נפש ויאלצו לחלל שבת. 

כיוון שמצב הסכנה אינו נעשה בידיו באופן ישיר אלא בעקיפין -התירו באופנים שונים כצורך מצווה. אך במילת גר, הרי עצם חיתוך הערלה בידיים -היא היא העשייה אשר מסכנת חיים, שהרי הפציעה הזו היא שפועלת ישירות את כל הסיבוכים וזיהומים העלולים לבוא. 

כאן ההחמרה גדולה יותר, שככל שאתה יכול לדחותה - תדחה אותה ואל תפעל במו ידיך לחילול שבת שיבוא. 

[ובפרט שהרי כל האיסור לפוסקים רבים, לא ליצור זילותא לגבי שבת קודש, שנראה כמערים ליצור מצב של חילול שבת, וזילותא זו קיימת פחות כאשר הוי כגורם עקיף ולא ישיר במו ידיו

למרות שמילה שלא בזמנה מותרת גם לרשב"ץ בתוך שלושה ימים לשבת, התם שאני, דהוי מצווה מחויבת ממש, ויש איסור להשאר בערלותו כל רגע ורגע שעובר ולא נימול. 

5. עוד חילקו החברים, בין הפלגה בים וחוצי מדברות, שעל אף שהסכנה קרובה לבוא וכו', מ"מ אין וודאות שכך יהיה, יתכן שהכל יעבור בשלום ולא יגיעו לידי סכנה ולא לחילולי שבת. בשונה ממילת גר – ובפרט דמיירי במילת מבוגר – שסכנה וודאית היא (או קרוב לוודאי), ויהיה בסכנת נפשות בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת (בתקופה ההיא מיהא), כל כהאי גוונא לא התירו גם לא לצורך מצווה. 

אף הביאו החברים כן משמיה דהגר"ע יוסף זצ"ל. 

[למעט מילה שלא בזמנה שחיוב לפניו למול, ועובר באיסור על דחיית המילה כל רגע ורגע והתירוהו בכל גווני סמוך לשבת]. 

6. טענו חברי חילוקא – כעולה מדברי ביאור ההלכה שם בס' רמ"ח ד"ה "ופוסק עמהם לשבות", שלא כמשתמע משאלת "חילוקא", דנקטינן דהפסיקה מראש להימנע מחילול שבת היא לכתחילה ואינה מעכבת, ואם אין ביכולתו לפסוק עם הגוי, רשאי בכל זאת לצאת להפלגה לדבר מצווה וכו', כעולה מדברי המשנ"ב שם ס"ק ג' במפורש, ברם, למעשה לא כך הדין. שהרי הביאור הלכה שם נוקט שיש לחלק בין המקרים. שאכן כל היכא שייעשו איסורים דרבנן בלבד כאמירה לנכרי, שבות אחר, וכן תחומין למעלה מעשרה דהוי רק דרבנן וכדומה לזה, דכל כהאי גוונא יש להתיר בדיעבד אף כל היכא שלא היתה פסיקה, או שמיאנו לפסיקתו. 

ברם, באופן שיש ידיעה מראש שככל הנראה יאלצו לעשות חילולי שבת דאורייתא במו ידי ישראל ממש, מחמת שיתהווה מצב של פיקוח נפש, כל כהאי גוונא אין מקום להתיר רק כל היכא שפסק עמם להדיא שלא ימשיכו את מסעם במדבר בשבת, אלו ישבתו בלא סכנה במקום מנוחתם, והסכים לכך הגוי מראש, שאז באמת מותר למרות שבסוף עבר הגוי ולא קיים תנאו אלא המשיך במסע ונאלץ הישראל להמשיך עמו ולחלל שבת מחמת פיקו"נ. אך אם אין פסיקה או שהגוי ממאן לכך מראש, -אין כלל היתר לצאת למסע זה על דעת שיצטרך לחלל שבת מחמת פיקוח נפש, וכל זה אף לצורך מצווה גמורה. [ומשמע מהביאור הלכה שם שכנראה כך הסכמת כל הפוסקים, זולת הרז"ה שמתיר אף בכהאי גוונא ולא מצאנו לו חבר]. 

לכן כאן במילת גר, מכיוון ופסיקה לא לחלל שבת כמובן לא שייכת, שהרי ברור שיסתכן בשבת ויצטרכו לחלל שבת עליו לצורך פיקוח נפש, וכל זה ע"י ישראלים אחרים, אין מקום להתיר להגיע לכך לכתחילה. 

ונדגיש שאף אם קיימים פוסקים שמתירים אף בכהאי גוונא כהרז"ה, מהיכי תיתי שנניח שכך דעת הרשב"ץ, ונקשה עליו מכוח זה קושיות?...] 

אמנם יש מחברי חילוקא שהעירו, שהרי נוכל לתת לגויים שיחללו עליו שבת ולא ישראל יחלל שבת, נמצא שאין כאן התכנות מראש לחילול שבת גמור בידי ישראל, כנראה שאין הדבר כן, משום שלמעשה לאחר שיסתכן הלא דינא הוא שחובת חילול שבת מוטלת על ישראל, ואדרבא מצווה דווקא בישראל ובגדולים תחילה, להציל את המסתכן בחייו. ויש לעיין בזה. 

7. עוד שיש שהעירו שיתכן ומילת גר – מצד הגר – אינו חשיב כ"צורך מצווה" של ממש, שהרי אינו מצווה כלל להתגייר, והוי כדבר הרשות שאין לצאת בתוך שלושה ימים לשבת. ועל אף שהרמ"א פוסק כאן שלצורך חיוני אחר -גם כן מותר, כיציאה למסחר ולפגוש את רעיו, ואין צריך דווקא מצווה גמורה, שמא הרשב"ץ אינו סובר כן, אלא סובר שהתירו רק לצורך מצווה של ממש ולא זולת.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.