1 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת כי תשא - תשפ"ב 

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:" //

איתא במסכת שבת דף ד' ע"א לעניין מבשל בשבת שאדם המניח פת בתנור או תבשיל על האש, וטרם נאפה או התבשל רדה הפת מהתנור והסיר את התבשיל מהאש, לא עבר באיסור סקילה משום שמעשיו לא הביאו לתוצאת בישול. 

באותו עניין לעניין זורע בשבת ולאחר מכן הוציא את הזרעים מהאדמה טרם שנשרשו, נחלקו הרש"ש והמנחת חינוך האם עובר באיסור סקילה אם לא. 

לדעת הרש"ש במסכת שבת דף צ"ג, זורע דומיא דמבשל ולפיכך אף בזורע לא עובר באיסור סקילה כל עוד לא הגיע לבסוף לתוצאת זריעה. 

לעומת זאת, דעת המנחת חינוך במצווה רצ"ח, דלא דמי זורע למבשל, ובמלאכת זורע חייב אף אם הוציאם מהאדמה מיד ולא השרישו כלל. 

והנה, ראה רש"י מסכת פסחים דף כ"ה ע"א ד"ה "זאת אומרת" דלגבי כלאי הכרם עובר באיסור רק אם השרישו לבסוף הזרעים שזרע. 

וקשה, לשיטת המנחת חינוך,  מאי שנא: 

בין: מבשל ואופה בשבת, שאינו חייב אלא אם הגיע לבסוף לתוצאת בישול ואפיה, ולא אם סילקם מהאש קודם. 

ובין: איסור כלאי הכרם שאינו עובר אלא אם לבסוף השרישו הזרעים שזרע. 

לבין: זורע בשבת שחייב אף אם הוציא הזרעים בטרם השרישו.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו [בכמה הטעמות והדגשים ואיחדנום ] – כביאורו של המנחת חינוך שם מצווה רצ"ח אות י"ד – שחלוק אופה מזורע, שאופה חייב רק אם נגמרה תוצאת האפיה, ואם רדה את הפת לפני שנאפתה אינו מחויב. יתרה מכך, אם הכניס את הפת בתנור סמוך לשקיעה ולא נאפתה הפת רק אחרי השקיעה במוצאי שבת, אינו חייב אף שהגיעה הפת לבסוף לתוצאת אפייה, משום שלא הושלמה מלאכת האפייה רק בהגיעה לתוצאת האפייה, ונדרש גמר המלאכה בשבת עצמה בכדי להתחייב, ולא סגי שגמר המלאכה תתהווה לאחר השבת, שגמר האפייה הינו חלק ממלאכת האפייה גופא [כ"אשו משום חציו" דנחשב המשך פעולת האפייה לאחר ההכנסה לתנור כעשיה מכוחו, ולכן גמר האפייה צריכה להיעשות אף היא בשבת, וע"ע להלן 3]. 

לעומת זאת זורע בשבת הן חייב אף אם תוצאת הזריעה – קרי ההשרשה – נעשתה לאחר השבת, ובהכרח הוא כך, שלעולם אין הזרע נשרש אלא לאחר ג' ימים להטמנתו באדמה, הלא חזינן שאין ההשרשה כגמר מלאכת הזריעה, שאם כן לעולם לא היה מתחייב [שהרי הגמר צריך להיעשות בשבת גופא]. 

והטעם לחילוק שבין אופה לזורע, ביארו המנחת חינוך שם, ש"אופה" -לשונו כבר מורה שנדרש תוצאת "אפייה", אחרת אינו נקרא "אופה", אף שנתן הפת בתוך התנור. לעומת זאת "זורע" –כשמו כן הוא, היינו עצם פעולת ה"זריעה", קרי הטמנת הזרע באדמה או פיזורו בקרקע באופן שיהיה ראוי להשרשה, ותו לא מידי, ואין הקליטה באדמה ותוצאת ההשרשה נדרשת לקיום פעולת "זורע". 

ומכאן מסיק המנחת חינוך, שאם יזרע בשבת, ותיכף יוציא את הזרע שהטמין באדמה, כבר נתחייב במלאכת זורע מעיקרא, ואין לקיטת הזרע מהאדמה מצילתו מאיסור סקילה שכבר נתהווה, שעצם הטמנת הזרע באדמה ואף ניפוצו בקרקע כבר השלים בזה מלאכת "זורע". 

וכלשון המנחת חינוך שם שם: 

"...אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה, ולא נאפית כלל מבעוד יום רק משחשיכה ליל מוצאי שבת, בודאי ג"כ פטור, כיון דנאפה ליל מוצאי שבת, כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור, א"כ בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל... דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה, א"כ אם זרע בשבת ונשרש אחר כך בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל, א"כ אמאי מבואר במשנה שבת ע"ג ע"א הזורע חייב... א"כ נפל דין זה דזורע ונוטע בבירא, היאך משכחת לה דחייב הא נשרש בחול? על כרחך צריך לומר דיש חילוק, בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול, אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור, אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע על גבי קרקע הוי זורע, אף דהוי כמאן דמנח בדיקולי היינו לענין המוזכר לעיל דלא מבואר בקרא זריעה, א"כ אף דהוי זריעה מ"מ אפשר דהוי כתלוש לענין עומר, אבל לשון זריעה שייך שפיר תיכף קודם שנקלט, על כן חייב תיכף בשבת ויום טוב. א"כ לפי זה אם לקט מן הארץ תיכף אחר הזריעה בודאי חייב, דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד ועל זה חייבה התורה, והוי כמו כותב ומוחק תיכף או אפילו כותב על מנת למחוק תיכף בודאי חייב, הכא נמי חייב...." 

2. ועומק ביאור זה, כתבו חברי "חילוקא" – וכוונו בזה לבעל הלכות קטנות ס' רס"ו – שחלוק מבשל ואופה מזורע, שכן מבשל ואופה טבעם של דברים ודרכו של עולם שגמר תהליך הבישול זקוק לפעולת האדם כהגסת הקדירה, חתיית הגחלים וכדומה, ועומד האדם המבשל על גביהם, לכן חזינן את המשך תהליך הבשול כעשיית האדם ולא כנעשית היא מאליה, והלכך נדרש גמר פעולת הבישול בכדי להתחייב שהכל מיוחס אליו ולא הושלמה המלאכה. 

לא כן "זורע", שאחרי השלכת הזרע באדמה הרי מסרו לשמים, וברגילות אין האדם נדרש לעשות פעולות תמידיות כ"עומד על גביו" להמשך תוצאת ההשרשה והקליטה, אלא נעשית היא מאליה בלא התעסקות האדם והתערבותו. 

ובאופן דומה יש שהטעימו, שכל איסורי המלאכות נלמדים ממלאכת המשכן -כדרך שעשו אז עושי המלאכה, וגבי בישול סממנים -עמדו על גבי הקדירה ודאגו להמשכיות הבישול התקין עד לתוצאתו הטובה, ולכן כל משך הבישול מיוחס אליו ולא נגמרה המלאכה עד לתוצאת הבשול. לעומת זאת הזורעים במלאכת המשכן, השליכו את הזרע באדמה והסיחו דעתם ולא עשו דבר מעבר לכך, שממילא הזרעים ישרישו, לכן כך היא מלאכת זורע שנגמרת במעשהו הראשוני בלבד. (וע"ע בחידושי רבי משה קזיס שבת ד' ע"א ותוצאות חיים ס' ח' בכתב האחרון אות ב'). 

3. אף הוסיפו החברים, דהנה את תוצאות הבישול -שפיר יש לייחס לאדם, משום דהוי "כאשו משום חציו" שהרי "מה לי מקרב האש אצל הדבר ומה לי מקרב הדבר אצל האש", (לשון תוס' פרק הכונס דף נ"ה ע"ב), וכל שכן אם מניח הדבר אצל האש גופא, דאף לר"ל הוי בכה"ג כוחו ממש [ "מקום גחלת" –ב"ק כ"ב ע"א], 

והלכך המשך תוצאת הבישול מיוחסת ממש למעשה האדם כהמשך מעשהו הראשוני, ולא תמו מעשיו עד לתוצאת הבישול

לעומת זאת, בזורע אין השרשת הזרעים באדמה נחשב לכוח האדם, אלא דהוי כעין גרמא בלבד. יתירה מכך, הרמב"ן ב"קונטרס דינא דגרמי" כותב ששורשי האילן ההולכים וגדלים, וחודרים ומזיקים לכותל ולבור, אף אינם נחשבים כ"מעשה ממונו" להתחייב עליהם תשלומי מזיק כשורו שהזיק [אלא רק קיימא בהא דיני "הרחקת נזיקין"], משום דהוי כ"גרמת ממונו" ולא מעשה ישיר - "ושורשין ממילא קאתו" (לשון הרמב"ן שם). כל שכן שלא יחשב מעשה וכוח האדם הזורע אלא רק "ממילא". הלכך אין לראות המשך השרשת הזרעים כהמשך מעשיו להיחשב כחלק מהמלאכה. 

ובאפן דומה, הנה תוצאת הבישול היא סמוכה ואף מידית לשימת הקדרה על גבי האש, והלכך שפיר נחשבת המשך מעשה המלאכה. לעומת זאת השרשת הזרעים אינה תוצאה מידית אלא נעשית באיטיות אט אט במשך כשלושה ימים, ואינה נראית לעין תנועת הצמיחה, לכן אינה מיוחסת כהמשך מעשה ומלאכת האדם. 

ויש לבאר את יסוד מחלוקתם של הרש"ש והמנחת חינוך, דבעוד המנחת חינוך מבין שתוצאת הבישול  והאפייה נדרשים משום שהם חלק מ"גוף מעשה המלאכה", ולכן סובר שם שתוצאת הבישול חייבת להיגמר בשבת, שאם יכניס פת לתנור דקות לפני צאת שבת באופן שנגמרת האפייה במוצאי שבת – אינו מתחייב, ומשכך זורע בוודאי לא דמי להא, שאין התוצאה חלק מגוף המלאכה, שהרי תמיד תוצאתה לאחר השבת, ובהכרח שרק פעולת הזריעה היא לבדה המלאכה ותמה מלאכתו בכך. 

לא כן סובר הרש"ש, אלא שהתוצאת הבישול הנדרש [שהרי אם רדה את הפת לפני השספיק להיאפות – פטור כדאיתא בגמ'] אינו משום דהוי חלק מגוף המלאכה ממש, אלא דהוי רק "תנאי" בלבד, שכל מלאכה צריכה להביא בעקבותיה תוצאת מלאכה, ולכן סובר שאף אם נעשית התוצאה לאחר שבת -התקיים התנאי, ומתחייב על מעשהו הראשוני, ולדבריו אדם שהכניס פת בתנור לפני השקיעה מתחייב אף אם תוצאת הבישול תהיה רק לאחר צאת השבת. ואף מביא ראייתו מזורע גופא, שאף שם – לדבריו – צריך תוצאת השרשה, והלא התוצאה מתהוות תמיד לאחר השבת, הרי שדי בהכי להשלמת "תנאי" המלאכה. אך אם הוציא את הזרעים מהאדמה ואפילו לאחר השבת –בטרם השרישו, הרי לא התקיים התנאי ופטור. 

4. ובאופן נוסף יש להציע: 

כדאיתא בב"מ סוף נ"ו ע"ב, דאם אדם זרע זרעים באדמה, דנה הסוגיא התם, דיתכן דכבר מיד בעצם הטמנתם באדמה – בטרם השרישו – התבטלו הזרעים מלהחשב "זרע" בפני עצמו, שאינם נחשבים "כמאן דשדיין בכדא", אלא נחשבים כחלק מהקרקע ממש, וכלשון הגמ' שם: "בטלינהו אגב קרקע" ופרש"י "וכקרקע בעלמא דמו", ולכן אין העומר מתירן, ואין נשבעין עליהן, ואין להם אונאה, משום שאינם "זרעים" אלא כקרקע ממש. הרי לן שעצם הטמנה באדמה כבר מועלת ומחשיבתם שהתמזגו בגוף הקרקע ודינם כקרקע ממש, לכן יש לראות בזריעתם באדמה כהשלמת כל פעולת מלאכה זו, אף טרם נקלטו הזרעים והשרישו, ובשונה ממלאכת אופה ומבשל. 

5. יש מהחברים שטענו, שהייות ואיסורי מלאכת בישול ואפייה נאמרו להדיא עוד לפני מתן תורה ובמרה ובתחילת ירידת המן במדבר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ ה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ..." (שמות ט"ז) וכמשמעותם שם שסיימו את ה"הכנה" את תוצאת האפייה והבישול לפני שבת, ומכן נצטוו לא לעשות כן בשבת, והרי כל זה בכלל, שלא יאפו מתחילת הבישול ועד לתוצאותיו. אולם יתכן ובשאר מלאכות שתוצאותיהן מגיעות רק אחרי מעשה המלאכה, -אין דין זה, שאין קיומה מעכב, אלא גם אם ביטל את יישום התוצאה כך שלא תבוא, יעבור באיסורי מלאכה, ולכן זורע חייב אף אם הוציא מיד אח"כ את הזרע מהאדמה. 

6. ולגבי כלאי הכרם חלקו החברים כדלקמן: 

על אף שזורע חייב למנחת חינוך אף אם הוציא את הזרעים מהאדמה טרם השרישו, מ"מ לגבי איסור כלאים אינו חייב אלא משישרישו, משום שיסוד איסור כלאים הינו "כלאי הכרם" -שעניינו התערבבות ובלילה בין גדולי הכרם והתבואה, כלשון אונקלוס "חקלך לא תזרע עירובין " (ויקרא פרק י"ט פס' י"ט)  כאילו יונקים זה מזה (-רמב"ן עה"ת שם), ואין התערבבות ובלילה זו נוצרים אלא לאחר ההשרשה ולא קודם לכן, והלכך אם הוציא את הזרעים טרם השרישו והתערבבו ביניהם – כלא אתעביד איסורא כלל. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.