מלאכת צידה בשבת - כליאת אדם בשבת - כליאת המקושש בשבת


2 דקות קריאה
08 Jun
08Jun

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שלח - תשפ"א 

"וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:" (במדבר ט"ו)  

ראה בית יוסף אור"ח ס' רס"ג דהביא בשם שיבולי הלקט דמי שעבר עבירה בשבת ויש להענישו, ויראים שמא יברח, אין להכניסו לבית הסוהר בשבת, משום שאסור לעשות "דין" בשבת, והכליאה לצורך עשיית הדין כמוה כדין. 

דין זה הובא להלכה ברמ"א אור"ח ס' של"ט סעיף ד'. וראה במשנ"ב שם ס"ק י"ג  דהוא איסור תורה כדאיתא בירושלמי שאין לענוש בשבת (ולא דמי לדון דיני ממונות -דהוי איסור דרבנן). וע"ע ספר החינוך מצווה קי"ד. 

עוד ראה בספר "קובץ" על היד החזקה פרק י' מהלכות שבת הלכה כ"ב, שסובר שאיסור צידה בשבת שייך גם באדם. (וסימוכין לכך הביא מתוס' מנחות ס"ד ע"א ד"ה להעלות) 

בהקשר זה יצוין שרובם ככולם חולקים על שיטת ה"קובץ" הנ"ל, וסוברים שלא שמענו איסור צידה באדם כלל וכלל. 

אף מדברי הב"י דלעיל מוכח כן,  שאל"כ תיפוק ליה מחמת איסור צידה. 

לעניין זה יעוי' שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו ס' מ"א, ובספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ"ז הערה קי"ב. 

והנה, בפרשתנו לגבי המקושש כתיב (במדבר פרק ט"ו פס' ל"ד) : "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:".  

הרי לן להדיא שכלאו את המקושש בשבת בכדי לעיין בדינו לאחר השבת. 

וקשה, לדעת כל הני פוסקים, מאי שנא: 

בין: איסור כליאה בשבת לשם עשיית דין לאחר השבת, שאסור לעשות כן  אי משום איסור עשיית דין בשבת (לדעת הב"י והרמ"א) ואי משום איסור "צידת אדם" (לדעת הקובץ). 

לבין: הנאמר במפורש בפרשתנו שתפסו את המקושש ואסרוהו בכדי לדונו לאחר שבת. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שיתכן וכל האיסור לכלוא ולעצור אדם בשבת לצורך עשיית דין, כל זה דווקא כאשר עוצרים אותו בעל כורחו כמאסר דעלמא, ברם המקושש שעשה חטאו לשם שמים למען ייראו כולם מה עונשו של מחלל שבת, מן הסתם שיתף פעולה ורצה וחפץ במאסרו. ומעתה מכיוון שלא בא הדבר בעל כרחו, הרי לא הוי כהכנסה למאסר בכפייה כדעלמא -ולכן מותר. 

ומינה – שגם לא יקשה מעתה דעת הקובץ שאסור לצוד אדם בשבת, משום שאם הנאסר משתף פעולה ומעוניין במאסרו, הרי הוי כניצוד ועומד, ואין כאן צידה. 

אף דייקו החברים שמעצרו בהסכמה וברצון הוא, כדכתיב: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר" (במדבר ט"ו) בעוד שלגבי המגדף כתוב "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם וגו'" (ויקרא כ"ד), מהו פשר שינוי הלשון "ויניחו" לעומת "ויניחוהו" ?... יתכן ש"ויניחוהו" משמע בכפייה על כרחו [שהרי המגדף עשה זאת להכעיס], בעוד שהמקושש שחטאו היה בשביל להיענש, כתוב "ויניחו" כלומר שש ומבקש את הנחתו במשמר ושיתף פעולה. 

2. כעין זה יש שחלקו, שיתכן לא שמו את המקושש בבית אסורים או מקום המזומן לכליאה, אלא ששמרו עליו במקום ששם היה. או לחלופין החזירוהו לביתו ולאהלו ושם שמרו עליו מבחוץ, וכל כהאי גוונא לא דמי לכליאה האסורה בשבת. 

וכוונו בזה לדברי הכף החיים ס' של"ט ס"ק כ"ו. 

3. יש שהביאו את דברי העמק דבר לגבי כליאת המגדף (פרשת אמור) שיתכן ומטרת כליאה זו לא לצורך הענשה היתה, אלא אדרבה לשם שמירה עליו שלא יזיקוהו ולא יכוהו, שהרי עשה זאת לפני עדים רבים ככתוב במדרש, ורצו ההמון להכותו. כליאה כזו להגן עליו -מותרת בשבת שאינה לשם עשיית דין. ונימא על דרך זו שגם כאן זו היה מטרת הכליאה, שהרי חילל שבת לפני המון רב. 

נעיר בצידו יעוי' בהעמק דבר שם (פרשת אמור) האם אכן זו כוונתו שם שכל הכליאה לא היתה אלא לצורך הגנתו. ולבר מהכי משמעות הכתוב "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:" להדיא משמע שמטרת הכליאה לברר מה לעשות לו, כצורך מקדים לעשיית דין לאחר השבת, ולא להגן עליו מההמון. ויש ליישב. 

4. יש שהביאו את דברי רבנו בחיי שהבאתו לפני משה ונתינתו במשמר לא היה בשבת אלא אחרי השבת. ואז קושיא מעיקרא ליתא. 

5. יש מהחברים שהעלו לחלק – בכמה דרכים והדגשים בין מעצר שבא אחרי שהובאו מעשיו לפני בית הדין והוחלט לתפסו ולדונו, שאז נאסר לעוצרו בשבת דהוי כעשיית דין, לבין כל היכא שעדיין לא התקיים דיון בבית הדין כלל וכלל, ודמיא למעצר משטרתי שעוצרת חשודים לפני חקירה ראשונית, שאין זה תחילת דין ולא הוי כענישה -ושרי. גם כאן, המקרה הלא ארע בשבת, ולא הביאוהו כלל בפני בית דין, ועל אף שהביאוהו לפני משה, טרם החלו בעשיית דין -שאסור לדון בשבת, ויתכן שאין זה אלא כמעצר משטרתי מקדים בלבד. (יעוי' בהערה ב6) 

6. יש שרצו לומר, שמא כל האיסור לכלוא אדם אשר נחשב כדין, רק אם הכליאה היא עצם הענישה, אך אם הכליאה שלא יברח בכדי שנוכל להעמידו לדין – מותרת היא. 

דא עקא, דיעוין היטב בב"י ס' שס"ג ודרכי משה ס' של"ט ועוד, דמשמע לא כך לכאורה, אלא שאף כליאה בשבת לשם העמדה לדין לאחר השבת -אסורה היא. וכן יקשה לכאורה על הנאמר לעיל ב5. 

כנכתב בב"י ס' רס"ג ודרכי משה ס' של"ט: "שאלה לרב שרירא גאון, מי שעבר עבירה בשבת, או בחול ולא נזכר עד שבת, ומתיראין שמא יברח למוצאי שבת, אם מותר להכניסו לבית הסוהר עד מוצאי שבת וילקוהו, או ילקוהו בשבת, והשיב אין מלקין ואין מכניסים לבית הסוהר ביום טוב, וכל שכן בשבת, דהני מילי דינא אינון, ואין דנים לא ביום טוב ולא בשבת, ואם יברח אין עלינו כלום." 

ובהכרח שעבר עבירה בשבת -הוי טרום הדיון בבית הדין, שהרי אסור לדונו בשבת, ומתייראים שמא יברח קודם העמדה לדין והענשה, ודמיא למעצר משטרתי של ימינו. 

7. יש שיישבו ע"י שאלה מקדימה: 

הרי מקרה דנן ארע ביום שבת בו אסור לבצע מיתת בית דין, אם כן מהו הנימוק להכנסתו למשמר כדכתיב "שלא פורש מה יעשה לו", דמשמע מהא שאם כן פורש מה יעשה לו, אזי לא היו אוסרים אותו. ותמוה מאוד, שהרי בלאו הכי אין להענישו במיתת בית דין בשבת, וכי אם היה ברור שחייב סקילה, לא היה ראוי להיאסר עד למחר לשם ביצוע ענשו, מדוע אם כן תלו מאסרו רק משום "שלא פורש מה ייעשה לו"?... 

וממה נפשך, אם לא חוששים שיברח וכדומה, ולכן אם ידוע שחייב סקילה אין טעם בשמירתו, אם כן גם אם "לא פורש מה יעשה לו", למה להכניסו למשמר, נחכה עד מוצאי שבת שהרי לא יברח?... 

ודברים בגו כאמור, שיתכן לפרש שכל ההיתר לעצרו בשבת, דווקא משום ש"לא פורש מה ייעשה לו", אך מהו טעמו של דבר?... 

יתכן לומר, שידע משה שבין כך לא יוכלו לדונו, שהרי "לא פורש מה ייעשה לו", אלא שומה עליו לפנות לה' שיורה ה' מה לעשות עמו. ונבואת משה רבנו כידוע "פה אל פה אדבר בו", שבכל עת שיחפוץ פונה לה' ומקבל נבואה מה לעשות. 

ובינתיים בהיתר גמור רשאים לשומרו במשמר, בשונה מכל מאסר בית דין דעלמא. 

משום שכל האיסור לכלוא אדם בשבת, כדמשמע מהפוסקים (ב"י, דרכי משה, מג"א ומשנ"ב שם ועוד), משום שאין לבית דין לענוש בשבת, וכיוון שהכנסה למעצר היא כצורך קיום "מעשה בית דין" לדון בענייניו לאחר השבת בנוגע להענשתו, כל זה אסור לבית דין לעשות בשבת. והתרבה מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" שחז"ל למדו מכאן שאין לבצע דיני בית דין בשבת ( ולא רק את עצם המיתה של בית דין אלא כל מכשיריה) כדביארו הפוסקים. 

ברם, כל זה רק כשתכלית המעצר לקיום "דיני בית דין". אולם לגבי המקושש מכיוון שמשה רבנו מוסר דינו לה', אין זה כלל מעצר לקיום מעשה בית דין, אלא לקיום הוראת ציווי ה' בלבד -האם ה' יצווה במפורש להמיתו (כפי שאכן היה), ואו אז הרי ימיתו אותו אפילו בלא שמיעת עדות ובלא מושב בית דין, כי כך ה' ציווה, וכדכתיב: "וַיֹּאמֶר ה אֶל-מֹשֶׁה, מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל-הָעֵדָה, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". הרי שציווי ה' לעשות כך ולא אחרת -עוקף כל הצורך בעשיית דין ובבית דין בכלל. 

הוי אומר, אין איסור בשבת לכלוא אדם כל היכא דלא הוי כהענשת בית דין, או כצורך דיון בבית דין. וכאן כאמור אין כלל תכנון לעשות דין של בית דין, אדרבה ידע משה שלא יקיים משפט בית דין עליו, אלא רק יעשה בו אשר יצווהו ה', ובזה יתורץ גם ההיתר לכלוא את המגדף, שאף הוא היה בשבת ובאותו יום (כמבואר בחז"ל וברש"י שם פרשת אמור) ונתינה במעצר כהמתנה לציווי ישיר מה' את אשר נעשה אשר עוקפת בית דין ועשיית דין מכל וכל, -מותרת היא. 

8. ובאשר לשאלת "חילוקא" הנוספת באשר לדברי ה"קובץ" שקיים איסור צידה באדם. 

הנה הסכמת הפוסקים לכאורה שאין איסור צידה באדם כלל וכלל. 

ואף לדברי ה"קובץ" שאסר צידה באדם, מסתברא שכל האיסור רק באופן שהאדם בורח ליערות וכדומה, ונסתר מהבריות, דרק אז ייחשב כצידה כשאר בעלי החיים הבורחים מאנשים, אך אם בורח מהמשטרה ומהחוק בלבד ומסתובב בין הבריות כשאר אנשים, אין בתפיסתו גדר צידה כלל. ויעוי' בדברי הגרש"ז אוירבך ביסודי ישורון חלק ו' עמ' תכ"ו שכן כתב. 

ואף בלא זה נראה שאין קושיא עליו ממעשה המקושש. משום שבשעת מעשהו כשחילל שבת מוקף היה באנשים רבים, וכניצוד ועומד בידם הוא -שאין לו לאן לברוח, ואין בתפיסתו איסור צידה.


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.