מסירות נפש שלא במקום חיוב" – חנניה מישאל ועזריה - שאר עבירות שבתורה


2 דקות קריאה
18 Jan
18Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת וארא  // "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ."

במסכת פסחים דף נ"ג ע"ב  מובא לגבי סיפור חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, שהם נשאו "קל וחומר" מהצפרדעים. "ומה הצפרדעים שאינם מצווין על קידוש השם ובכל זאת באו לתוך תנורי מצרים, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה". 

ובתוס' שם בד"ה "מה ראו", הקשו מדוע בכלל נדרשו חנניה מישאל ועזריה ל"קל וחומר" מהצפרדעים. הרי מעיקר הדין  היו מחוייבים למסור נפשם על קדושת השם, ולא להשתחוות לצלם , דע"ז היא אחת משלש עבירות שחייבים למסור נפש עליה. 

ותרצו התוספות שם (וכן מופיע בראשונים) שבאמת לא היו חייבים למסור נפשם, וזאת בתרתי. 

או, משום דלא היה מדובר בע"ז גמורה, אלא רק באנדרטי לכבוד מלכות ולפיכך, אין כאן חיוב של יהרג ולא יעבור כג' עבירות. 

או שמכיוון שהם נכנסו למצב זה מבחירה, כדי לקדש שמו יתברך, דהרי האפשרות הייתה בידם לברוח, קודם למעשה, וכפי שעשה דניאל נמצא, שלא היו מחוייבים למסור נפשם מעיקרא אלא לברוח. 

והנה, ראה ברמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה א', דפוסק כי ישראל מצווין על קדוש השם וכשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו על הישראל לעבור העבירה ולא ליהרג שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשינן "וחי בהם ולא שימות בהם." ומוסיף הרמב"ם ופוסק ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו ." 

וכן פסק הרמב"ן ב"מלחמות" במסכת סנהדרין דף י"ח ע"א, דהוי כמאבד עצמו לדעת.   

וקשה, לדעת הרמב"ם, ודעימיה מאי שנא: 

בין: המקרה של של חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם למרות שעל פי דין לא היו חייבים למסור נפשם. 

לבין: שאר עבירות שבתורה שלגביהם פסקינן כי חייב לעבור ולא ליהרג ואם נהרג מתחייב בנפשו.  


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא" 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – על אף שפוסק הרמב"ם שאל לו לאדם למסור נפשו במקום שנפסק הדין "יעבור ולא יהרג", מ"מ בשעה ובמקום שקיימת התרפפות באמונה ההולכת וגוברת, כצורך השעה והתקופה רשאי צדיק מרומם למסור נפשו על קדושת השם יתברך אף בשאר עבירות – ולמצווה נעלה ייחשב, למען יעמיד הדת על תילה להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. כדרכם של חנניה מישאל ועזריה, שהצילו אנשי דורם שהתרופפה אמונתם הרוחנית, כמבואר במדרשים לרוב, וקדשו שם שמים ברבים במעשיהם זה. 

וכוונו בזה לדברי הנימוקי יוסף שהובא גם בכסף משנה ברמב"ם על אתר פ"ה מיסודי התורה הל' ד': "וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם." 

2.  באופן נוסף יש שאמרו – וגם זאת בכמה כיוונים העולים לדרך אחת – יתכן שיש לחלק בין עבירות דעלמא, שם אכן אין היתר לדעת הרמב"ם למסור נפשו ולהיהרג – אף מתחייב בנפשו על כך. למרות כן עבירה "הקרובה" לעבודה זרה ולכפירה – גם אם אין בזה ע"ז גמורה שבשל כך דינה יהרג ואל יעבור, כאיבזריהו דע"ז להני פוסקים דאין בזה יהרג ולא יעבור, או במקום שיש "מראית העין" שנראית לאנשים כע"ז וכל כדומה לזה, וכן להגביר אמונה וקידוש השם במקום שחושך וכפירה יכסה ארץ וכדומה, רשאי אדם להחמיר על עצמו ולמסור נפשו על כך. ומסת' השתחוויה לצלמו של נבוכדנצר היה מהעניין ההוא – ולכן החמירו על עצמם ולמדו זאת מצפרדעים וקדשו שם שמים. 

3. סימוכין לכך ניתן לראות מהרמב"ם גופא באגרת "קידוש השם" (אגרת השמד) שפסק שם לדינא לגבי כפיית המלך ליהודים להצהיר משפט אמונה במוחמד כנביא, שהעיקר להוראה ודינא "יעבור ולא יהרוג", משום שהוא כדיבור משולל תוכן הנאמר בכפייה, וגלוי לעין כל (גם למלך הכופה) שאין אומרו כ"מאמין", אלא כדיבור מאולץ בלבד, ואין זה כ"מודה בע"ז וכפירה" שדינה ייהרג ואל יעבור. ובכל זאת פסק הרמב"ם שם ששכר גדול מן השמים צפוי למי שנהרג ולא אודה. כלשונו שם: 

"...כי זה האונס אינו מחייב לשום אדם מעשה אלא הדבור, בלבד וכבר נתאמת אצלם שאין אנחנו מאמינים באותו הדבור, ואינו בפי האומרו רק להינצל מן המלך כדי להפיס דעתו בדבורים מן הדבור. וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב, ויש לו שכר גדול לפני השם, ומעלתו במעלה עליונה, כי הוא מסר עצמו לקדושת השם יתברך ויתעלה. אבל מי שבא לישאל אותנו אם יהרג או יודה אומרין לו שיודה ולא יהרג, אבל לא יעמוד במלכות אותו המלך אלא ישב בביתו עד שיצא אם הוא צריך, ומעשה ידיו יעשה בסתר. כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא שאין כופין בו כי אם על הדבור בלבד. ולא יראה מדברי רז"ל שיאמרו יהרג ואל יעבור ואל יאמר דבר אחד שאין בו מעשה. אבל יהרג כי אשר יחיבוהו לעשות מעשה או על דבר שהוא מוזהר עליו..." 

הנה כי כן, למרות העיקרון ההלכתי הברור של הרמב"ם בהלכותיו, שאל לא לאדם להחמיר ולהיהרג במקום שאינו חייב – ואף מתחייב בנפשו!. מ"מ במקום שיש בו כעין חילול ה', או "מראית העין" של ע"ז וחילול ה' וכן אבק ע"ז, או לחלופין קידוש ה' גדול לעומת כפירה שפושה לעין כל הגורמת חילול שם שמים וכדו' – הרי להדיא פסק הרמב"ם  דע"פ שורת הדין מורים לו לא להיהרג, אבל אם נהרג קדוש ייאמר לו, ומעלתו במעלה העליונה! 

4.  יש שציינו שתירוץ התוס' השני שם, שהיה זה ע"ז גמורה שדינה "יהרג ואל יעבור" אלא שנדרש ק"ו מצפרדעים משום שיכלו לברוח כדניאל ולא לעמוד בנסיון הכפייה ולהיהרג. יתכן אפוא שגם לדעת הרמב"ם רשאי לעשות כן – ואף קדוש יאמר לו – שהרי בשעה שנמצא כאן וכופים אותו לע"ז הרי הוא ב"יהרג ולא יעבור" מחויב, וכך באמת עשו חנניה מישאל ועזריה שבידם היה לברוח, ולמדו מהצפרדעים היתר לא לברוח, נמצא מעתה שהיו מחויבים עתה ב"יהרג ואל יעבור" וכך עשו. 

5.  אף ציינו החברים הנכבדים את דברי הרמב"ם בהלכותיו כאן (יסודי התורה פ"ה הל' ד'): "

...וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, -הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן..." 

כעולה מפשטות לשון הרמב"ם שחנניה מישאל ועזריה לא מסרו את נפשם כדבר הרשות (שעל זאת חולק הרמב"ם) אלא שעל פי דין וחיוב גמור עשו, כדין "יהרג ולא יעבור" וקיימו את ההלכה לעילא לעילא. ועתה הדברים הולמים טפי את לשון הרמב"ם שם, משום שחנניה מישאל ועזריה קיימו דין "יהרג ולא יעבור" מחויב (אחרי שהחליטו להישאר ולגרום לקידוש שם שמים "מחויב"), ולא רק קיום "קידוש השם רשותי" ועניין נשגב בלבד. 

נעיר בצידו: שבפתחי תשובה יור"ד קנ"ז ס"ק ח' כותב בשם שבות יעקב, שאם אדם יכול לברוח ולא להיהרג על קידוש ה' בג' עבירות חמורות, חייב לברוח ולא להישאר, דהיכא דאפשר לקיים שניהם גם לא לעבוד ע"ז וגם לחיות ברור ש"וחי בהם עדיף". 

אמנם מציין שם: "ומ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולא לברוח ולמסור נפשו לקדש את השם ברבים שממנו ילמדו אחרים – לא מקרי מאבד עצמו לדעת." 

6.   יש שהציעו היות ובמדרש ובראשונים (רשב"א בפסחים שם, דעת זקנים ועוד) מבואר שהצפרדעים שמסרו נפשם לתנורים למות – נעשה נס ולא מתו, ויתכן וגם חנניה מישאל ועזריה ידעו מראש שיארע להם נס – כפי שאכן היה – נמצא אפוא שאין כאן שאלת איסור כלל וכלל, אדרבה רק למצווה יחשב מעשיהם זה, שהרי ידעו מראש שאם ימסרו נפשם לא לעשות העבירה בסופו של דבר לא תצלח הריגתם ויחיו. 

יש שהביאו זאת בשם השפת אמת ועוד ספרים. 

[אכן אם מראש סברו שכן תצלח הריגתם, על אף שהוברר לבסוף שניצלו בנס, אין בזה בכדי ליישב, דלו יהא שלבסוף חיו ולא מתו – הן לדברי הרמב"ם עכ"פ לא נהגו כשורה לכאורה, שהרי השליכו נפשם בכפם שלא ע"פ דין תורה]. 

7.   יש שהביאו את דברי המהרש"א בפסחים שם (נ"ג ע"ב) המבאר את פרש"י שכנראה תודוס איש רומי (בעל המימרא) סבר כדעת ר' ישמעאל בפרק בן סורר שגם בג' עבירות חמורות דינא הוא דיעבור ולא יהרג, זולת אם נעשה בפרהסיא (אמנם להלכה לא נפסק כר' ישמעאל). וסבר דכאן לא הוי פרהסיא (דלא כתוס' דנן). ולכן הוצרכו לק"ו בכדי להתיר להם למסור נפשם. 

לאור זאת, אין מכאן קושיא כלל לדעת הרמב"ם, דיתכן שאף לר' ישמעאל ג' עבירות החמורות שונות המה, שאף אם דינם "יעבור ולא יהרג", מ"מ רשאי אדם למסור נפשו על כך ולמות ולקדש שם שמים, ואין לדמות זאת לעבירות דעלמא דאין היתר זה. 

8.   באופן נוסף יש שהטעימו: תקופה זו שונה היא, עם ישראל בסכנה היה מבחינה רוחנית גלי כפירה נשבו לרוב, וחישבו עם ישראל להיות ככל הגויים בית ישראל, כנאמר במדרש (ילקוט שמעוני יחזקאל כ' רמז שנט): "אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל כתיב באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה', אמרו לו בן אדם, כהן הקונה עבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם יאכל, א"ל אם חוזר ומוכרו לישראל לא יצא מרשותו? א"ל אף אנו יצאנו מרשותו נהיה כעובדי אלילים! אמר להם יחזקאל: וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי... אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם.

אמור מעתה: במעשיהם זה הצילו את עם ישראל מקלקול רוחני, חימה שפוכה, כליון ושואה ח"ו. 

ניתן לומר שמעשיהם זה היה בבחינת "גדולה עבירה לשמה" כדברי חז"ל לגבי מעשה יעל וכדומה, שלשם הצלת כלל ישראל הותר לעשות מעשה הנחשב במקום אחר לעבירה – ועושה זאת אך ורק שם שמים, ע"פ התנאים והשיעור המדויק כיצד נאמר ובמי נאמר.  

יש אף לדמות זאת לדברי הפוסקים שעל אף שחיי עצמו קודם לחיי חברו, ואל לו לחרף נפשו למות (בוודאות) בכדי להציל זולתו, מ"מ הצלת רבים שאני! דמותר לאדם להיהרג בכדי להצילם (לא חייב- אך אם עשה קדוש יאמר לו), כך הוי במעשיהם זה שחרפו נפשם להיהרג על קידוש השם (גם כשאין חייבים), בכדי להציל עם ישראל משמד רוחני אשר גורר בעקבותיו בהכרח סכנה גשמית ושואה ח"ו. כדברי הנביא יחזקאל דלעיל. 

אף הביאו בדומה לזה משמו של הג"ר משה שפירא. 

9. באופן נוסף יש שהציעו: הצלם אליו הן נדרשו להשתחוות אמנם לא של ע״ז הוא, אבל גרוע לא פחות, משום שדמותו נבוכדנצר מזהב, אשר נוצר על ידו כמחאה כנגד הקב״ה אשר נגלה אליו בחלום ואמר לו שמלכותו תגיע לקיצה (החלום הידוע שדניאל פירש לו). כך שאמנם זה לא היה ע״ז גמורה, ברם היה זה צלם שכל מהותו "כפירה בנבואה".יתכן אפוא שאין ללמוד מהרמב"ם איסור למסירות נפש כנגד ביטוי גמור של כפירה. מסירות נפש למצב זה, למדו הם מהצפרדעים אשר נכנסו למישארותם של המצרים, וזאת כדי לקיים את נבואת משה שהתנבא בפני פרעה שכך יהיה. 

10. יש שהביאו את פירוש מהר"ם חלאווה בפסחים שם שביאר אחרת את דברי תודוס איש רומי: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה..." היינו מה ראו שלא הקדימו להמית את עצמם במו ידיהם כשאול בן קיש בטרם ישליכום לכבשן האש (כמו שיש מתירים יעוי' ב"י יור"ד קנ"ז בבדק הבית) ומסרו את עצמן למיתה. ועל זה השיבו שלמדו ק"ו מצפרדעים שראוי שישרפו באש על קידוש ה'. 

ולפי זה יוצא דקושיא ליתא, דאכן היה כאן ע"ז גמורה, והיו מחויבים למסור נפשם ולא לעבור – וכך עשו. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.