2 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בא - תשפ"ב 

"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם." //

ראה בספר "ברכי יוסף" חלק אורח חיים סוף סימן רפ"ו שמסתפק לגבי מי שהוריד את המזוזה על מנת לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה האם יש לחזור ולברך כשחוזר וקבעה. 

והנה, ראה בשו"ע חלק אורח חיים סימן ח' סעיף י"ד בהגהת רמ"א שפוסק שאם פשט טליתו על מנת לחזור וללבושה שאינו חוזר ומברך. 

וכן ראה בשו"ע חלק או"ח סימן  כ"ה סעיף י"ב לגבי תפילין שמי שהסיר תפיליו על מנת לחזור ולהניחם שאינו חוזר ומברך עליהם. 

וקשה, לדעת הברכי יוסף,  מאי שנא: 

בין: תפילין שהסירם על מנת לחזור ולהניחם בסמוך, שאינו מברך עליהם כשמניחם בשנית. 

ובין: טלית שפשטה על מנת לחזור וללובשה בסמוך שאינו מברך עליה כשחוזר ולבשה בשנית. 

לבין: הוריד מזוזה לבדקה על מנת לחזור ולקבעה בסמוך שספק האם יש לחזור ולברך על קביעתה שוב.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. יש שתמהו על שאלת חילוקא דנן, באמרם שאין כלל עילת קושיא מדברי ה"ברכי יוסף", דבאמת אין חילוק כלל בין טלית ותפילין לבין מזוזה, בכולם הדין שווה, ולא בא הברכי יוסף לחלק ביניהם כלל, שהרי – כמצוין בשאלת "חילוקא" – נחלקו השו"ע והרמ"א האם הפושט טליתו ותפיליו על מנת לחזור וללבשם בסמוך -האם מברך שוב, שדעת השו"ע שחייב לברך ודעת הרמ"א שלא יברך, ולדינא אף בני ספרד מנהגם לא לברך כרמ"א מכוח "ספק ברכות להקל" – כמצויין בשאלת "חילוקא", אם כן דא גופא דברי הברכי יוסף, שהמוריד מזוזה מפתחו על מנת לבודקה ומיד להחזירה "יש להסתפק" האם יברך עליה כשמחזירה לפתחו, ודא גופא ספיקו, האם הלכה כשו"ע או כרמ"א לגבי פשט טליתו ותפיליו, וכדין טלית ותפילין -כך הדין במזוזה בהתאמה, וכיוון לדינא הוי ספק, אם כן הוי ספק ברכות להקל, ואין לברך על המזוזה כדין הנהוג בטלית ותפילין. הוי אומר: הנידונים זהים המה. 

ברם, בפשטות יש מקום לקושיא זו. הלא תראה שכבר כתב החיד"א – הוא ה"ברכי יוסף" – בספרו שו"ת "חיים שאל" ח"ב ס' ט"ו, שקיבל מרבותיו דדעת בני ספרד לא לברך כל היכא שפסק השו"ע לברך ונחלק הרמ"א עליו, דשב ואל תעשה עדיף במקום ספק ברכות, וכן גם כתב בספרו "ברכי יוסף" או"ח ס' ז' ס"ק ג',. אם כן דין נקוט הוא במקומות רבים – ונקבע כך הלכה למעשה. ומדוע נשאר ב"ביש להסתפק" לגבי הוריד את המזוזה על מנת לקבעה, כלשונו שם (יור"ד ס' רפ"ו ס"ק י'): 

"אם הסיר המזוזה לבודקה ודעתו לחזור ולקובעה, יש להסתפק אם יברך כשחוזר וקובעה. לשון למודים א"ח סימן [ט']. ועמ"ש בשו"ת אדמת קדש ח"א (יו"ד סי' יח)." 

נקל להבין שמשמעות דבריו בפשטות, דבמזוזה איכא צד נוסף לחייב ברכה מעבר לדימוי מילתא מטלית ותפילין. ודא גופא קושיית "חילוקא" -דנן מהו ההבדל בין הנידונים?... 

וראה שאף הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת חלק ג' סימן פ', מביא שאלה זו ודן בה טובא, אף מביא את הברכי יוסף הנ"ל, ואף מדייק מדבריו שיש צד במזוזה לברך יותר מאשר טלית ותפילין [שבהם נוהגים לא לברך כרמ"א], וראה שאף מסיק בסוף תשובתו: 

"המסיר מזוזה מפתח ביתו ובודקה על ידי סופר סת"ם, ונמצאת כשרה, כשחוזר לקובעה צריך לברך בשם ומלכות אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה.... וינוחו לו ברכות על ראשו." וכל זה בשונה מטלית ותפילין שפוסק להדיא שלא יברך. 

וע"ע להלן 2 שאף ה"פתחי תשובה" (יור"ד ס' רפ"ט ס"ק א') מדייק כך בדברי הברכי יוסף, ותמיה מה בין מזוזה לטלית ותפילין, וממנו נלקח קושיית "חילוקא" דנן. 

2. רבים השיבו ששונה המקרה עליו דיבר הברכי יוסף -מוריד את המזוזה על מנת לבדקה, דמיירי בחושש שמא המזוזה פסולה, ואם תמצא פסולה הרי לא יחזור לקבעה בפתחו, אם כן לא ברירא ליה אם יחזור לקבעה חדש, ושפיר חשיב הפסק וקטיעה בקיום המצווה להצריך ברכה, ולא דמיא אפוא לפושט טלתו ותפיליו על מנת לחזור ללבשם בסמוך, דהתם מעוניין באמת לחזור ללבשם, וכך יעשה בסתמא בלא מניעה, והלכך לא הוי כהפסק וקטיעה במצווה להצריך ברכה. 

וכוונו החברים בזה לדברי הפתחי תשובה – שאף הקשה קושיא זו – ביור"ד (הלכות מזוזה) ס' רפ"ט ס"ק א': 

"בא לקבעה -כתב ברכי יוסף ס"ס רפ"ו, אם הסיר המזוזה לבדקה ודעתו לחזור ולקבעה יש להסתפק אם יברך כשחוזר וקבעה. לשון למודים א"ח סימן י"ד ט'. והנה אין התשובה הנ"ל לפני, וכעת לא ידעתי מקום הספק בזה, אמאי לא הוי זה כמו פשט טליתו ע"ד לחזור ולהתעטף בו, או בתפילין ע"מ לחזור ולהניחם, ע' באו"ח סימן ח' סי"ד בהגה ובסימן כ"ה סי"ב בהגה. ושמא י"ל דהכא לא הוי על דעת לחזור ולקבעה, דשמא ימצא פסול, ולכן נסתפק בזה. ונראה דאם נפל המזוזה מעצמו לארץ ורוצה לקבעה צריך ודאי לברך כמו נפל טליתו שם ופשוט הוא:" 

וכעין זה חילק מהר"ש קלוגר בספרו שנות חיים (בשו"ת סת"ם דף ס"ה ע"א), שהואיל ובנוטל המזוזה על מנת לבודקה היה חושש פן תצא פסולה, הרי הסיח דעתו ממנה, ולכן כשקובעה מחדש צריך לחזור ולברך לקבוע מזוזה. מה שאין כן בטלית שהסירו על מנת ללובשו שנית כמות שהוא. 

וכן כתב לחלק הגר"ע יוסף ביחווה דעת חלק ג' ס' פ' בשם פוסקים רבים יעו"ש. 

ונעיר לפי זה: שאם חולץ את תפיליו על מנת ללובשם מיד, אך מטרת החליצה לבדוק אם לא קבלו מכה ונתמעכו ונפסלו תפיליו, שלפי זה הדין יהיה זהה, שיש להסתפק שכשחוזר ומניחם שמא כאן כן צריך לחזור ולברך -אף לדעת הרמ"א, כדברי הברכי יוסף לגבי מזוזה. 

3. עוד הציעו החברים – וזאת בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום

יש לחלק בין טלית ותפילין ששם המצווה נעשית ישירות במעשה הגברא גופא, שהאדם הוא הלובש את הציצית, והוא אוזר תפילין על זרועו ועוטרם על ראשו, ולכן כשמסירם מגופו אמרינן שתלוי בדעתו – שדעתו קובעת מהות הפשיטה – שאם דעתו לחזור וללובשם בסמוך -חשיבא כלבישה אריכתא, כאילו לא קטע והפסיק לבישה זו אף בשעה שפושטו, ומשום הכי אינו חוזר ומברך. 

אולם לגבי מזוזה, המזוזה אינו עליו, אלא קבועה בפתח הבית [ומצוותה מתקיימת בבית ולא בגברא ], ווכשמסירה מפתחו ובדעתו לחזור ולקבעה בסמוך, -אין דעתו מועלת כלל לגבי מציאות העדר המזוזה מפתח הבית, שהרי במציאות אין עתה מזוזה בבית. ולא תועיל כוונתו ורצונו לאשוויי כאילו עדיין נמשך מציאות קיבוע וחיבור המזוזה בבית, שאין זיקה בינו לבין המזוזה שבפתחו כלל וכלל, ודמיא למקרה שאין "דעת" כלל, והלא גם בטלית ותפילין כשמסירם ואין בדעתו לחזור וללבשם לכו"ע צריך לברך בשנית כשיחזור וילבשם. 

וכוונו בזה לחילוקו של הגרח"פ שיינברג במשמרת חיים. 

ונעיר, שלפי זה אין ספיקו של הברכי יוסף אמור דווקא בהסיר את המזוזה על מנת לבדקה, אלא גם אם יסירה משום איזה סיבה אחרת, ומסירה על מנת לקבוע מיד בסמוך – קיים כאן אותו ספיק האם צריך לברך [וכנ"ל לגבי התשובות לדלהלן 4-5). 

4. כיוון נוסף יש להציע: 

בציצית ותפילין על אף שהסירם מגופו אותם לרגע קט, ה"חפצא" של המצווה קיים לפניו ולא התפרק ונעלם כלא היה, אלא האדם הפסיק קיום המצווה כשחלצם מעליו. 

אולם פשיטא לכאורה, שאם האדם לא יסיר את טליתו המצויצת מגופו, אלא יפרק ויפרום את הציציות הקשורות בבגדו, כך שהטלית שוב אינה מצויצת, ואחר כן יקח את החוטים ויכניסם לנקב הטלית ויקשרם מחדש, -האם כאן פשוט לנו שלא יצטרך לברך בשנית -כדין פושט טליתו מגופו לרגעים מספר?... הדעת נוטה בהחלט דלא דמיא כלל, שכאן התבטלה מציאות המצווה לחלוטין, ששוב אין כאן "חפצא" של "טלית מצויצת" לפניו, וכפנים חדשות באו לכאן, ויתכן שאף לדעת הרמ"א צריך לכאורה לברך בשנית. 

וכן אם הוריד את התפילין מעליו – על מנת לחזור וללבשם – ופתח את הבתים והוציא את הפרשיות והחזירם מחדש, עתה כשמניח שוב את התפילין -בהחלט יש סברה להבין כנ"ל, שצריך לברך מחדש אף לדעת הרמ"א.. (ועי' בזה בביאור הלכה סוף ס' כ"ה). 

והנה היחס של המזוזה לבית, הינו כיחס של הציצית לטלית, כלומר כשם שהטלית המכונפת שלובש מחויבת בציצית, כך הבית שאדם גר בו מחויב במזוזה. הוי אומר: הורדת המזוזה מהבית נחשב כמו הורדת חוטי הציצית מהבגד.  

ואם פירוק חוטי הציצית מהבגד יש צד לשמוע שמתחייב אחר כך בברכה נוספת. אמור כן גם בהורדת המזוזה מהבית. שכביכול כשהסיר את המזוזה מפתחו, "התפרק" והתבטל החפצא של המצווה מכל וכל, שקלף המזוזה מצד עצמו כאשר אינו קבוע בפתח ביתו, חסר במציאות ה"חפצא" של המצווה. 

וכן לגבי מעקה בגגו, אם יפרק את המעקה שבגגו לצורך מסוים, ודעתו מראש לחזור ולקבעו בסמוך, גם כאן קיימת סברה זו, דהוי כפירק חוטי הציצית מבגדו, שאין כאן עתה ולא כלום ביחס ל"חפצא של המצווה", שהתבטל לחלוטין, שהרי "המעקה עקור" מהגג, ואין עתה לגג מעקה כלל וכלל, ושקובעו מחדש -בהחלט צד יש שצריך לברך בשנית. 

אף ניתן לומר, דפשיטא לברכי יוסף שבציצית ובמעקה כל כה"ג בודאי יצטרך לברך מחדש, אלא שממזוזה כתב "יש להסתפק", משום שסו"ס קיים קלף פרשיות המזוזה לפניו, ויתכן שאכתי הוי כ"חפצא של מצווה" ועדיפי מהא ולא דמיא לגמרי. 

5. וסברה נוספת לחלק: 

טלית ותפילין הנם מצוות ש"עשייתם" נמשכת גם אחרי מעשה ההתעטפות בטלית ומעשה הנחת התפילין, ולכן פסק הרמב"ם (פרק י"א ממברכות הלכה ה') " 

"העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת -מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא -אינו מברך. כיצד הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחלה -חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה, וכן כל כיוצא באלו:" כלומר, פעולת מעשה הלבישה -פעולה נמשכת היא, ולא פסקה, ויש מקם להחיל ברכת המצוות גם כל משך עשייה זו. ונימא לפי זה, כשברך בתחילת העשייה תחולת הברכה אף היא נמשכת כביכול כל משך עשייה-נמשכת זו. 

ומשכך נאמר, כשהפסיק לבישת טלית זו -כיוון שסמוך לפשיטה חוזר ולובשם מיד בשנית, הרי נחשב כאילו לא פסקה הלבישה, ויחד עמה תחולת הברכה שחלה על פעולת לבישה זו, שכביכול עדיין נמשכת תחולת הברכה שחלה כל משך הלבישה הקמאית, ואף עתה נמשכת תחולת אותה ברכה שחזר ולבשם בסמוך לפשיטתם העראית. 

לעומת זאת, הברכה במזוזה אינה אלא "לקבוע מזוזה" כלומר מעשה האדם [ולא "היות מזוזה"}, ואחרי שקבעה המצווה נמשכת מאליה -בלא עשיה נוספת מצדו, ואף לא "המשך עשייה" מצדו, אלא עצם המצב של מזוזה בביתו מקיים בכך מצווה. [ומזוזה לא דמיא לטלית ותפילין שתחולת הברכה שברך נמשכת כל משך קביעות המזוזה בביתו]. ולכן פשיטא לפוסקים שאם לא ברך בשעת קביעת המזוזה, אינו יכול לברך ברכת מזוזה כאשר המזוזה כבר קבועה בפתחו, כדייר חדש בא להתגורר בבית שכבר יש בו מזוזה, זולת אם יסיר את המזוזה ויקבענה בפתחו מחדש. וכדכתב הברכי יוסף בעצמו.באור"ח ס' י"ט (וע"ע בשו"ת רעק"א קמא ס' ט'). 

מובן לפי זה פסקו של הברכי יוסף, שכעת לאחר שהסיר את המזוזה מפתחו, מה יישייך ברכה לקביעת המזוזה מחדש, אטו הברכה שעשה לפני שנים על מעשה הקביעה הראשוני ימשיך עתה על הקביעה החדשה שעושה כעת רחוק ממעשהו הראשוני מזה רבות בשנים?!... הלכך צריך להחיל ברכה חדשה על קביעה חדשה זו שמנותקת בהרבה מהקביעה ההיא שנעשתה לפנים. 

וכעין זה כתב בספר "אגור באהליך" (הלכות מזוזה) פרק ז' בהערה נ"ג יעו"ש. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.