מצוות חינוך על האם - סוכה - נזיר (נשלח ע"י הבחור אוריה מאיר גולובנציץ נ"י)


1 דקות קריאה
04 Nov

פרשת וירא

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"

מחלוקת ראשונים ידועה, בדין חינוך, בין רש"י והרמב"ן ודעימיה לבין בעלי התוס', על מי מוטלת מצוות חינוך, האם על האב או על הבן.

לשיטת רש"י במסכת ברכות דף מח ע"א ולשיטת הרמב"ן שם מצוות חינוך מוטלת על האב בלבד - ולא על הבן והקטן לא מקרי מחוייב.

לעומת זאת, לשיטת התוספות שם בברכות מ"ח ע"א, מצוות החינוך היא על הבן - והקטן מיקרי מחוייב.

איתא במסכת נזיר דף ח' ע"ב במשנה איש מדיר את בנו בזירות ואין האשה מדרת את בנה בנזירות.

ובגמרא שם בנזיר בדפים ח'-ט'  מבואר הטעם בשיטת ריש לקיש דאב רשאי להדיר את בנו בנזירות כדי לחנכו במצוות אבל אשה לא דאין האשה חייבת לחנך את בנה.

והנה, איתא במסכת סוכה דף ב' ע"א מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. לדעת חכמים פסולה ולדעת רבי יהודה כשרה.

ובגמרא שם בסוכה בע"ב מובאת ברייתא דרבי יהודה מוכיח את שיטתו ממעשה בהלני המלכה, שסוכתה הייתה גבוהה למעלה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסים ויוצאים לשם ולא אמרו לה דבר אע"פ שהיו לה בנים שאינם צריכים לאמם, כלומר בנים החייבים בסוכה מדין חינוך - דהלא קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמחייב.

ויקשה, לשיטת רש"י והרמב"ן ודעימיה,  מאי שנא:

בין: נזיר, דלגביה אמרינן כי האם לא יכולה לנדור את בניה לנזירות  אינה חייבת בחינוך בניה.

לבין: סוכה, דאמרינן לגביה כי האם חייבת בחינוך בניה.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא:

1. רבים השיבו שיש לנקוט שאשה כן חייבת בחינוך בניה, בסוכה ובשאר מצוות. ושונה מכך "חינוך לנזירות", בהיות ואינה מצווה מחויבת (ואדרבה נזיר לא ראוי לכל אחד, ואף נקרא "חוטא" כדברי ר"א הקפר), ומצוותו בתורת חינוך לשם השגת מעלות של "קדושה ופרישות". חינוך זה אינו שייך אלא באב ולא באם, וזהו כוונת הסוגיא שם "אשה פטורה מחינוך" היינו חינוך ל"קדושה".

יש מהחברים שהביאו שכך כתבו כמה מרבותינו האחרונים (משנת יעב"ץ ועוד).

2. בדומה לזה יש שאמרו שאשה חייבת בחינוך בניה בכל המצוות כולן, ובלבד שיהיו שייכות לבן, שיהיה מחויב בהן או שמסתבר שיתקל בהן במשך חייו. בשונה מנזירות שהתכנותה נדירה (שהרי אינו מחיוב לקבלה, וכנראה לא רבים נודרי נזירות). במצוות שעניינם כדומה לזה חינוכם שייך לאב בלבד.

3. יש שהוכיחו שהחלת נזירות זו על הבן איננה מדין חינוך למצוות כדעלמא, אלא החלטת האב לייעד את בנו לנזירות, וכוחו בידו להדיר את בנו לנזירות. שהרי בתוס' ישנים שם מוכח שאף יכול להחיל נדר נזירות זו על בנו בעודו ברחם אמו, ומה שייך אז "מצוות חינוך" כלל. (ועוד שהלא מצינו שאין מצוות חינוך באבלות ומצורע שהיתכנותם לא מחויבת שתהיה). אלא בהכרח אין כאן אלא "כוח ייעודי" שיכולת ביד האב לייעד את בנו "לנזירות", וכוח זה מסור לאב בלבד ולא לאם. בשונה משאר מצוות חינוך המוטלות על האם כאב.

4. יש שניסחו כך: אשה אכן מחויבת בחינוך בניה, אך "הקניית דרכי חינוך" מוטלים על האב בלבד לא על האם. וחינוך לנזירות עניינו ושייכותו ל"הקניית דרכי חינוך" (ייעודים רוחניים), וכל כי הני מוטל על האב בלבד.

5. אמנם יתכן להעמיס כל החילוקים הנ"ל בסוגיא שם, דא עקא דהלא חזינן שרבים מהראשונים והפוסקים סברו שמצוות חינוך אינה שייכת באם כלל, ואף למדו זאת מכוח האי סוגיא דנזיר, ולא חילקו בין מצוות נזירות לשאר מצוות התורה.(וכפי הנראה כך פשטות הסוגיא ש"אשה פטורה מחינוך"):

כמהר"ם מרוטנבורג (תשובה סימן ר), ר"י (תוספות נזיר כח ע"ב) הגהות מיימוניות (שביתת עשור ב, כ) וכ"כ מגן אברהם שמג, א; א"ר תרטז, ב; פתה"ד שמג, ד; שועה"ר תרמ, ד. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם והשו"ע בכמה מקומות. וע"ע חיד"א במח"ב שמג, ב, וחקרי לב (או"ח ע), שכיוון שמצוות חינוך היא מדרבנן, יש לסמוך על המקילים שרק האב מחויב להפריש את בנו ולא האם...

אם כן הקושיא עדיין במקומה עומדת, כיצד יישבו כל הני רבוותא את סתירת הסוגיות?...

6.  יש שהעירו שתוס' ישנים יומא פ"ב השיבו שמא היה לבניה של הלני המלכה אבא, וקושיא ליתא.

7. יש שטענו שאכן האם פטורה מחינוך, אך שמא כל זה רק כשיש האב, אך כשאין אב – מוטל על האם לחנכם . וגבי הלני המלכה הלא משמע בפשטות שלא היה שם אב (מת האב או שלא התגייר ויש שהוכיחו זאת ממקורות שונים).

וכעין זה יש שאמרו, שכשאין אב הלא מוטל על בי"ד לחנכם או למנות אפוטרופוס לחינוכם, וכאן היתה האם כשליח בי"ד וכאפוטרופוס לחינוכם.

והביאו כן בשם פנ"י, שדה חמד ועוד.

אגב תירוצו הידוע של הקה"י שם, שהלני המלכה דאגה לחיובם העצמי של הקטנים מדין חינוך, כדעת תוס' בברכות שאף על הקטן גופא החילו חכמים חיוב מצווה, לא יעלה ארוכה לקושיית חילוקא דנן, משום שקושיא זו ממקודת להני מקמאי כרש"י ודעימיה, שאין חיוב מצווה על הקטן גופא מדין חינוך, אלא רק על אביו בלבד.

8. יש שהביאו בשם הערוך לנר שעל אף שהאם פטורה מחינוך, מ"מ חייבת באפרושי מאיסורא כשאר ישראל. אכילה בסוכה פסולה חשיב כאכילה מחוץ לסוכה, ומוטל על האם "אפרושי מאיסורא".

כעין זה יש שהביאו דהלא נפסק במשנ"ב שאסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה מדין "ספיית איסור בידיים" , ומשמע שם דמיירי רק בהגיעו לגיל חינוך (בספיית איסור אכילה שאינו מחמת עצמו). מובן אפוא שהיה אסור להלני המלכה להאכילם בסוכה זו, ומכאן הוכחת הגמ' לכשרות סוכת הלני המלכה.

9. יש שהעירו שאף אם האם פטורה מחינוך, מ"מ היה על חכמים להעיר לה שאין סוכה זו כשרה, בכדי שלא יורגלו הבנים לקיום סוכה פסולה בעתיד לכשיגדלו. ומכאן הוכחת הגמ' שם שסוכתם כשרה היתה.

10. יש שהציעו לחלק בין כל מצוות עשה של התורה, שביטולן מתבצע ב"שב ואל תעשה" , שבהן אשה פטורה מחינוך, לבין מצוות עשה שפעולת ביטולן ע"י עשייה לא רצויה בידיים , כדוגמת מצוות סוכה וציצית שביטולן הוא ב"קום ועשה" - שאוכל מחוץ לסוכה ושלובש בגד ארבע כנפות ללא ציצית. – ובהן אשה חייבת בחינוך.

והטעם לכך פשוט, שביטול מצווה ע"י עשיית עבירה בידיים חמור טפי, הלכך על אף שמצוות עשה רגילה חינוך בה מוטל על האב בלבד, מצוות עשה שביטולה חמור טפי ודמי לעשיית עבירה כאכילה מחוץ לסוכה – גם אשה חייבת בכך בחינוך. ולפי זה נימא בהכרח שגם חינוך ללאווין מוטל על האם כמו האב, שביטולה ע"י עשיית עבירה בידיים.

11. יש שנקטו שקושיא זו מהלני המלכה "לא קשה כל כך". שהרי אף אם ננקוט כרוב הפוסקים שמצוות חינוך אינה מוטלת על האם רק על האב בלבד. מ'מ הלני המלכה רצתה שבניה יהיו מחונכים (הלא בהחלט זו שאיפתה של כל אמא יהודיה להמריץ בניה שיקיימו מצוות, בין אם היא חייבת בחינוך ובין אם לא, ואין אנו תמהים כלל על מעשי האמהות).

ומשכך, הוכחת הגמ' מהלני שכה רצתה לחנך את בניה שהגיעו לגיל חינוך, ואף אם חיוב מצווה אין לו לקטן (כדעת רש"י) ואף לא לאמו, מ"מ קיום מצוות הקטן, או עכ"פ ניהוג חינוך בקטן – בוודאי יש כאן (כשאר אימהות יהודיות שמקפידות שבניהן יקיימו מצוות), והלא 'וכל מעשיה עשתה ע'פ חכמים', וחכמים היו שם והכירו בה ובמעשיה שאכפת לה שיישבו בניה בסוכה כשרה, ומעתה ראיית הגמ' "שנכנסו לבקרה בחג ולא אמרו והעירו לה דבר" שסוכת ילדיה פסולה (למעלה מכ' אמה).

בפשטות זו כוונת התוס' ישנים שכתבו שאכן הלני המלכה כאשה פטורה מחינוך, אך רצתה לקיים בבניה דין חינוך 'למצווה בעלמא' כלשונם, כלומר בלא שמחויבת במצוות חינוך, כנ"ל.

12. כיוון נוסף ליישב: הן רבים אומרים שאף אם מצוות חינוך "דרבנן", הן פשיטא שעצם "חינוך הבנים" הוא דאורייתא . שהרי לא יעלה על הדעת שיהיו לאדם בנים ויגדל אותם כחיות יער ופראי אדם. ולא רק בנוגע ל"דרך ארץ" שקדמה לתורה, אלא גם לחיובי מצוות השם להיות יהודי צדיק וכשר, וכי מהתורה מותר לאדם לא להדריכם להיות שומרי תורה ומצוות, אלא להיות כגויי הארצות (עד שבאו חכמים לאחר כמה מאות שנים ותקנו "מצוות חינוך")? אתמהא! ובפרט שפסוק מפורש הוא בפרשת וירא: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפט" . גם אם אין כאן "עשה" גמור (ברמ"ח מצוות עשה), ברי שכך רצון ה' ללא שום ספק!  ובהך סגי לחייב הן את האב ואף את האם בחינוך ילדיהן מדאורייתא.

אלא דמדאורייתא ניתן חיוב חינוך "כללי" בלא ירידה דקדקנית ל"פרטים", כלומר לחנך לתורה ומצוות, בלא לדקדק כל פעם בהגיעו לגיל תשע שקיים כל המצוות שיכול (כאילו הוא מחויב בדבר), אלא באופן כללי להרגילו בכך ולשדלו לקיים מצוות ועוד מצוות וכך יתרגל.

חכמים תקנו שכל מצווה ומצווה שהיא שמתאימה לגילו של הבן, האב ידאג שבנו יקיימה בתמידות כפי יכולתו. והוא חיוב חינוך "מדרבנן". ומזה האמא באמת פטורה. אך בחינוך ה"כללי" לחיי מצוות ויראת שמים חייבת בחינוכם כמו האב. מעשיה של הלני שייכים אפוא לדין חינוך דאורייתא, קרי לקיום הכללי של יראת שמים למצוות, ובאמת קיימה מצווה בכך שהושיבה בניה בסוכה, ומשכך באם הסוכה פסולה היתה, ראוי היה לחכמים להעיר לה על כך. וזו הוכחת הגמ' שם.

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.