2 דקות קריאה
11 Dec
11Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת תולדות - תשפ"ב 

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:" //

איתא במסכת חולין דף ה' ע"א שמומר לע"ז או אפיקורוס דינו כגוי ושחיטתו נבלה. 

וכך גם פסק הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק ד' הלכה י"ד.  

"ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס... הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה." 

והנה, איתא במסכת קידושין דף י"ח ע"א שעשיו דינו כ"ישראל מומר".  

וכן בב"ב ט"ז ע"ב משמע דעשיו היה אפיקורוס וכופר בעיקר.  

"אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום (יום מכירת הבכורה) בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושחט את הבכורה." 

פשטות הכתובים מורה שעשיו היה מספק בשר ליצחק אבינו כדכתיב (בראשית כ"ה): "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" [וכתרגום אונקלוס ורש"י שם]. 

יתירה מכך אף היה שוחט לאביו את הציד, ואביו יצחק הקפיד עליו שישחט כהלכה שלא תהיה שחיטתו נבלה. 

"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד." ופרש"י (ע"פ חז"ל) "שא נא - לשון השחזה... חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה. (עפ"י ב"ר)." 

והן קי"ל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. 

כדאיתא גיטין ז' ע"ב, ובפרט שאינו מביא תקלה של אכילת מאכלות אסורים, כדביארו התוס' בשבת י"ב ע"ב "שגנאי הוא לצדיק ביותר". 

בהכרח אפוא ששחיטת עשיו כשרה ולאו נבלה היא -למרות היותו "ישראל מומר" אפיקורס וכופר בעיקר. 

וקשה, אם כן, מאי שנא: 

בין: שחיטת ישראל מומר דעלמא –שאין שחיטתו מתרת כלל והוי בשר נבלה

לבין: שחיטת עשיו ליצחק אבינו ששחיטתו מעלייתא היא -למרות היותו "ישראל מומר".   


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. יש שהשיבו (בכמה הדגשים ואיחדנום), מסתברא שאף אם קיימו האבות את כל התורה עד שלא ניתנה, בהכרח שקיימו זאת ב"כלליות" ולא בכל פרטי ההלכות אשר נתנו בסיני. 

והמופת לזה -מיניה וביה! מהבאת הזבח הנוכחי ליצחק אבינו! 

שהרי חז"ל אמרו לנו, וכך פירש"י, שהיה זה קרבן פסח. 

והנה מצווה אותו יצחק שיצא לצוד ציד ויביא לו, "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד." (בראשית כ"ז). ברור ש"ציד" הכוונה בדרך כלל ל"חיות יער" כצבי ואייל  וכדומה, ולא ל"חיות בית" ככבשים ועיזים (שמסתמא גם אז לא היו מצויות "פרא" כהפקר בשדה אלא היו רק "מבויתות" כמנהגם ברעיית צאן), והלא רק גדי כבשים ועיזים כשר לקרבן פסח ולא זולת, ולמעשה חיה טהורה אינה כשרה לאף קרבן. הוי אומר שאז – במנהגי אבותינו - גם "חיה טהורה" כשרה היתה להקרבה.... (וכך איתא בזבחים שבני נח אכן רשאים להקדיש ולהקריב קרבן בבמה, ובכללם גם חיות טהורות -גם כיום-  ולא רק בהמות טהורות). 

וכן אומר לו יצחק לצוד אותה ב"קשת"! כדכתיב: "שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד." 

הלא פשיטא שאף אם לא הרגה בקשת אלא רק פוצע ולוכד אותה ושוחטה אח"כ בסכין, מן הסתם כבר פסלה בחדירת החץ כבעלת מום להקרבה (אם לא הטריפה בפציעה זו, שהלא בנקל אם חדר החץ לבטנה -הטריפה), שהרי שבר יד ורגל נחשב כבעלת מום להקרבה... 

זאת ועוד, הלא קרבן פסח דורש "מינוי", ולעיכובא הוי שאינו יוצא ידי חובה בלא להתמנות, הניחא שעשיו היה שליחו של יצחק שימנהו על הקרבן, שהרי ציווהו ושלחו לכך. אך מה תאמר על יעקב אבינו, הלא הוא הביא לו כבש במרמה בלא שידע כלל שהוא יעקב, וברי שאין כאן "מנוי מדעתו" כדת וכדין... 

וכן, קרבן טעון "ביקור" שלושה ימים, היכן התקיים "ביקור" זה, הן עתה מצווהו בערב פסח, כשלאלתר אמור ללכדו ולזבחו, להכינו מטעמים, ולהגישו לאביו לאכלו... 

הוי אומר בהכרח, שעל אף שרצה יצחק אבינו לקיים מצוות הקרבת ואכילת פסח, מ"מ האבות קיימו את המצוות ב"כלליות" ולא על פי כל דקדוקי ההלכות המעכבות שנתנו בהר סיני. 

ועל אף שציווהו שלא יינבל את הבהמה בשחיטתו -"חדד את הסכין יפה שלא תאכיליני נבילה", גם כאן הכוונה ב"כלליות" על פי ההלכות שנהג בהן יצחק אבינו באותה שעה, ולא בהכרח על פי כל סעיפי השולחן ערוך, ש"ך וט"ז!... 

שפיר אין מקום לקושיא שהרי עשיו הוי כ"מומר" ועל פי דיני הר סיני שחיטתו כנבלה וכו', כפי שאין להקשות על שאר ההלכות שלא קיימם בהכרח כנ"ל... 

2. רבים השיבו, אף אם קיימו האבות את התורה עד שלא ניתנה, מסתברא שחלות "איסורי אכילה" כ"פסול" לא שייכת בהם, שהרי כל מצוותם וזהירותם בקיום מצוות והתרחקות מעבירות היה כ"הגהגה" בלבד, בלא "ציווי בעצם", ולא שייך כאן קודם מתו תורה – גם לאבות הקדושים – חלות "פסול מאכלות אסורות", שנקשה כיצד "נכשל" יצחק אבינו באיסורי נבלה מכוח שחיטת עשיו הלא אין הקב"ה מביא "תקלה" לצדיקים, שא"א להחשיב קודם מתן תורה ניהוג אכילת שחוטה, שאם לא אכל שחוטה דהוי כאכל "פסול נבילה" כנבלה שלאחר מתן תןרה. 

אף הביאו שבדומה לזה כתב הגרב"מ אזרחי שליט"א ועוד ספרים. 

3. ובדומה לזה, נימא שפסול "מומר" על הגברא, אף הוא לא שייך רק אם השחיטה והכשר אכילתה נדרשים ב"עצם", אך אם אינם אלא כ"הנהגה" על הגברא בלבד כהנהגות האבות לקיים מצוות טרם נתינת התורה, לא שייך פסול "מומר" כחלות מציאותית על הגברא כלל. 

4. זאת ועוד – השיבו רבים, כלל חז"ל "שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים", מסתברא דמיירי רק באיסורים שהצדיק מצווה בהם מעיקר הדין, ולא בזהירות שאינו מצווה בהם, אלא מקיימם כמידת חסידות כאינו מצווה ועושה בלבד. וכעין זה הביאו משמיה ד"איילת השחר" ועוד ספרים. 

5. עוד ענו החברים (בדומה ל3 בהטעמה אחרת), אף אם קיימו האבות את התורה עד שלא נתנה, הנה התואר "ישראל מומר" על עשיו, על אף שכך תיאורוהו חז"ל, אין הכוונה שתחולתו תהיה ביחס לפסליות שחיטה, שהרי טרם ניתנו דיני התורה וציוויה, ומה שייך להחילו על אדם שטרם נצטווה בדיני התורה מצוותיה ואיסוריה להחיל בו חלויות פסול ולהחשיבו כ"מומר" במצוות השם, למרות שהאבות "כלפי עצמם" בלבד [ולא כל בניהם בהכרח כי"ב שבטים] קיימו את התורה ניתנה. 

ובפרט – כך טענו – שלא שייכת ההגרה "מומר להכעיס" בטרם ניתנו מצוות התורה ודיניה. 

[נעיר: כאן פסלות עשיו היתה משום ש"כפר בעיקר", כדברי חז"ל, דהוי כעבודה זרה, ואף בני נח נצטוו בה וקודם מתן תורה, ותחולתה בכדי להיחשב "מומר" ו"מין" -אף בעשייה יחידנית, בצנעה, ובתיאבון -כדברי הפוסקים, רמב"ם הלכות תשובה ושחיטה, שו"ע יור"ד ס' ב', ופוסקים שם]. 

6. יש הביאו משימה דהגר"ח קנייבסקי שליט"א, שיתכן ועשיו נהיה "ישראל מומר" מאוחר יותר [אולי רק אחרי גניבת הברכות שכעס על יעקב ואף על אביו יצחק] ואז כשר היה לשחיטה. ואף שחז"ל אמרו שכבר במכירת הבכורה היה רשע, שחמש עבירות עבר באותו יום ובהן ש"כפר בעיקר", אין הכוונה שהיה "כופר" ממש, אלא שמץ מהעניין ההוא מכוח הזלזול שדיבר. 

עוד ביאר שיתכן שהכוונה שהיה "מומר" היינו, "מומר לתיאבון" ולא "מומר להכעיס", ואין פסול בשחיטתו. 

7. עוד יש שהביאו בשם אחרונים, שפשיטא שעשיו שכה כיבד את אביו -בדחילו ורחימו, וביראת הרוממות מפניו, ברור אפוא שהרהר בתשובה בלבו בשעה ששרת את אביו, ונהיה אז שוב כישראל כשר, ולכן כשרה שחיטתו. 

8. בכיוון נוסף הציעו החברים, על פי "נפש החיים" וה"אור החיים" הקדוש, שהאבות שקיימו את התורה עד שלא נתנה, קיימו זאת משום שידעו את כל התיקונים המתהווים מהמצוות, ולכן לעיתים היו עוברים על דברי תורה, אם היו רואים שתיקון גדול יותר יצמח אם יעשו אחרת מדיני התורה, שהרי אינם מצווים על תרי"ג מצוות כפי שנצטוו ישראל לאחר מתן תורה, שיקוב הדין את ההר -אין לזוז מקיום מצוות ויהי מה ואף לא למטרה נשגבה ונעלה, שהרי כל ציוויים אינו אלא כ"אינו מצווה ועושה" כהנהגה ראויה בלבד. 

ולכן נשא יעקב אבינו שתי אחיות, משום שראה ברוח קדשו שתיקון גדול יצא מכך להעמיד י"ב שבטי י-ה, ואין ראויות לעניין זה יותר מרחל ולאה אימהותינו הנשגבות. 

ונימא לפי זה, שראה יצחק שאם יתן לעשיו להגיש לו מאכלו, הרי מקרבו ומתקנו בכך, ויוכל עשיו להזדכך בכך ואף להיות צדיק גמור (טפי מאשר זהירות קפדנית משחיטת עשיו). אלא שלבסוף נדחה עשיו ונעשה מה שנעשה. לכן לא הקפיד יצחק – אדרבה נתאווה – שעשיו הוא שיגיש לו את צידו – על אף שידע את מעלליו הרעים – ויקיים בכך מצוות כיבוד אב, ויהיה לו לתיקון ויחזור למוטב. 

9. עוד הביאו משמיה דהמהר"ל  (גור אריה בראשית פרק מ"ו פס' י'), שהאבות קיימו דווקא מצוות עשה ולא הקפידו על "לא תעשה", ולכן לא הקפיד יעקב על נשואי רחל ולאה האחיות. כך נאמר -שלא הקפיד יצחק אבינו על נבלה. 

דא עקא: הלא אמרו חז"ל במפורש, וכמובא ברש"י, שציווהו "חדד את הסכין יפה והזהר שלא תאכליני נבילה". זאת ועוד, לראשונים רבים יש מצוות עשה בשחיטה "וזבחת" מעבר לאיסורי נבלה שבהעדר שחיטה. 

10. עוד הביאו החברים משמיה דהחיד"א שהאבות הקפידו רק על ה"דאורייתא" ולא על גזרות דרבנן, ולכן פסול שחיטת מומר שהינו פסול דרבנן – לא בהכרח שהקפידו על כך. 

נעיר בצידו: כדמשמע מהש"ך ביור"ד ס' ב' ס"ק ט"ז, אדרבא רוב הראשונים והפוסקים סוברים דהוי פסול דאורייתא כשחיטת גוי, והוי "נבלה" ממש, ונלמד מאותו פסוק גופא "וזבחת ואכלת – את אשר אתה זובח – כמוך ולא גוי ומומר –אתה אוכל". 

11. יישוב נוסף פלפלו החברים: 

הנה הרמב"ם מכריע בהלכותיו (פרק ד' משחיטה הלכה י"ז-י"ח) כדעת  רבי עקיבא, שעם ישראל לאחר מתן תורה במדבר בטרם כניסתם לארץ אכלו בשר נחורות, ונצטוו אז שחיוב שחיטה יחול  רק בשעת כניסת לארץ ולא קודם לכן. כך שאבותינו ובכללם משה ואהרן, אכלו בשר חולין במדבר מבהמות שלא נשחטו אלא נחרו אותם בהמתה, למרות שלדורות נאסר דבר זה כנבילה ממש, ובינתיים שחיטה ניתנה להם רק לעניין קדשים -בשחיטת קרבנות בלבד. 

"כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים... אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר: (יח) ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה. ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה ..." 

ולפי זה אכן נאמר שעל אף שקיימו האבות את התורה טרם שנתנה, מ"מ לא עדיפים המה מעם ישראל גופא (וכמשה ואהרון!) שאף לאחר מתן תורה, דין שחיטה לא נאמר להם, אלא רק נצטוו שחיובה יחול רק בבואם לארץ (כאומה ולא כיחידים, דמסתברא שהמרגלים שנכנסו לארץ בתחילת ארבעים שנה – אף הם עדיין לא נצטוו על השחיטה בארץ ישראל, אלא רק בביאת כל האומה). ולכן גם האבות לא הקפידו על שחיטת חולין ואכלו נחורות. (למרות שגרים בארץ אינם עדיין אומה אלא יחידים, ולא עדיפים מהמרגלים בכניסתם לארץ). ובבשר נחורות אין כמובן  דיני שחיטה ומשכך גם מומר וגוי כשרים לעניין זה, דמאי שנא. 

ושפיר יצחק אכל תדיר מהבשר שסיפק לו עשיו "כי ציד בפיו", דבשר חולין בנחירה סגי –גם על פי דיני התורה של הר סיני -באותה שעה. 

ומעתה מובן, שרק עתה ציווהו יצחק שישחט לו את הציד ויחדד את הסכין יפה (פסוק ג'), ויזהר שלא ינבל את שחיטתו [ולא בפעמים הקודמות שהיה מספק לו בשר חולין תדיר], משום שעתה לפני הברכות ערב פסח היה [רש"י פסוק ט' שם: "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים"], ורצה יצחק לאכול מקרבן פסח, וטעון שחיטה כשחיטת קדשים, ולא מהני נחירה כבשר חולין דעלמא, כדיני עם ישראל לאחר מתן תורה במדבר, שרק קדשים שחטו כהלכה. 

ואכן אם כעת עשיו היה שוחט, הרי ששחיטה זו פסולה היתה, כדין שחיטת מומר, ויצחק לא היה מקיים אכילת קרבן פסח כהלכתו, לו זו בלבד, אף היה נכשל במאכלות אסורות -שחפץ יצחק אבינו להחמיר בהם. 

אלא שהצילו הקב"ה מכך, ד"אין הקב"ה מביא תקלה על הצדיקים", וסובבה ההשגחה שיעקב הגיע במרמה ובחכמה, והביא לו קרבן פסח שנשחט על ידו כהלכה. ואכל יצחק קרבן כשר לעילא לעילא! 

ומיד הגיע עשיו עם קרבנו הפסול שנשחט שלא כהלכה, שהרי מומר הוא. אולם יצחק מנוע היה לאוכלו, שהרי "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", וכבר אכל את קרבן פסח שיעקב הביא בהקדם, חרף הפצרותיו של עשיו ש"יאכל מציד בנו". 

וקושיא ליתא, אדרבא ואדרבא ההיפך! להדיא קמן: "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים"!... 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.