מצות ולחם שנאפו בחמה לעומת מצות בנ"י שהוציאו ממצרים


1 דקות קריאה
12 Mar
12Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת החודש ויקהל פקודי //

ראה תרגום יונתן דמתרגם הפסוק (שמות פרק י"ב פס' לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וגו'...".  

"וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן אֲרוּם לָא חָמִיעַ..."

כלומר, מצות אלו שהוציאו ממצרים לא נאפו מחום האש כלחם דעלמא, אלא נאפו מחום השמש. זכר לאותן מצות נתחייבו ישראל במצוות אכילת מצה לדורות. 

והנה, איתא במסכת פסחים דף ל"ז ע"א דצריך שיהיה במצה דין "לחם" כמו לגבי הפרשת חלה, ובלא זה אינה כשרה למצוותה. 

וראה רמב"ם פרק ו' מהלכות ביכורים הל' י"ב שפת הנאפית בחמה אינה חייבת בחלה לפי שאין לה דין "לחם", וברי שאינה כשרה גם לקיום מצוות מצה. 

ויקשה, לדברי התרגום יונתן, מאי שנא: 

בין: מצה דעלמא שנאפתה מהחמה דאין לה "דין לחם" והיא פסולה למצוות מצה

לבין: מצות שהוציאו בני ישראל ממצרים שנאפו מחום השמש ולמרות כן נחשבו כמצות מעלייתא.  

סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא" 

1. רבים טענו – בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת – שאכן מצה זו שנאפתה ע"י בני ישראל בחום השמש בצאתם מארץ מצרים – אינה נחשבת מצה הלכתית הכשרה לאכילת מצת מצווה של ליל פסח. 

ברם, לא אלו הן המצות שנאכלו במצרים עם קרבן הפסח, שהמה מצות אחרות כשרות כדת וכדין – שנאפו במצרים, וכמובן נאפו בתנור. וקיימו אז את חיוב מצוותם לעילא בלילה ההוא טרום יציאתם ממצרים 

שהרי שני מאורעות של "עשיית מצות" נאמרו שם בפרשת בא: א. מצות שנצטוו לעשות לשם קיום מצוות אכילת מצה יחד עם קרבן פסח – והמה מלכתחילה נעשו כמצות גמורות לשם מצווה. ב. מצות שתוכננו להיות לחם חמצי, ונעשו בעל כורחם כמצות, משום שלא הספיק בצקם להחמיץ כי גורשו ממצרים טרם גמר עשייתם כראוי ונלקחו עמם כצידה למדבר. 

ומשמעות הכתוב שזכר לאותן מצות – השניות! – שלא הספיק בצקם להחמיץ בצאתם ממצרים – זכר למאורע זה, ציוותה התורה על אכילת מצות, וכמאמר ר"ג במשנה ובהגדה: "מצות אלו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ וכו'". וכפי שכתבו המפרשים שעם ישראל נצטווה על מצוות מצה וקיימו זאת במצרים באוכלם זאת עם קרבן פסח בתחילת הלילה לפני מכת בכורות (שארע בחצות הלילה), עוד בטרם התקיים המאורע שבעטיו נקבעה מצווה זו "שלא הספיק בצקם להחמיץ" אשר ארע לפנות בוקר (אחרי מכת בכורות) על כרחם –מצה, ולא כתיכנונם המקורי שיהיו חמץ – כצידה לדרך. 

[ומטין בשם הגר"ח, שמצוות מצה באמת איננה בתולדה מכך שלא הספיק בצקם להחמיץ, אלא אדרבה ההיפך: משום שרצה הקב"ה לצוותינו במצוות אכילת מצות בליל פסח, לכן סובב את הדברים שלא יספיק בצקם להחמיץ, משום שכך ראוי להיות ב"חג הפסח", כ"קורא הדורות מראש" ובבחינת "הסתכל באורייתא וברא עלמא" . ואכמ"ל]. 

הרי לן, שיש את המאורע שזכר אליו קבעה התורה את המצווה (מראש עוד בטרם ארע!), ויש את דיני הלכות מצות שקבעה התורה שדווקא כך יקיימו מצוות ליל הסדר, על אף ששורש המצווה זכר לאותם מצות (כצידה לדרך) שנאפו בחמה ולא הספיק בצקם להחמיץ. 

הלא תדע שאותם מצות שעם ישראל הוציאו ממצרים, בלאו הכי לכו"ע אינם כשרות למצת מצווה! שהרי לא נצטוו ב"פסח מצרים" כדברי חז"ל, כי אם על אכילת מצה רק בלילה זה בלבד עם קרבן פסח ותו לא, ובשאר הימים יאכלו חמץ, ובשל כך תכננו בני ישראל באמת להחמיץ את בצקם טרם יציאתם ממצרים, אלא שלא הספיק בצקם להחמיץ על כרחם, והלא מצה זו – אף שלא החמיצה – פסולה היא למצוותה, שלא קוים בה "שמירה" למצה כדין (יעוי' שו"ע ס' תנ"ג סעיף ד' משנ"ב ובה"ל), אלא רק באופן לא מתוכנן נהיית למצה ולא חמץ. הרי לנו שלמרות שאין זו מצה כתיקונה הכשרה למצוותה, מ"מ זכר למצות אלו קבעה התורה (מראש! עוד בטרם ארע מאורע זה!) מצוות מצה עם כל פרטיה ובכללם שימור למצת מצווה. אם כן לא יקשה שלמרות שנאפו מצות אלו בחמה – וככזו אינה כשרה למצוותה, מ"מ זכר למצות אלו נצטווינו בתורה לקיים לדורות מצוות אכילת מצה עם כל הלכותיהן המרובות, ובכללם שיהיו אפויות בתנור כלחם. 

יתכן ומה שהביא את תרגום יונתן לבאר כך שלא היו אלו מצות גמורות, ע"פ דברי הרשב"ם עה"ת שם, משום שהתורה כתבה "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וגו'...". כדברי הרשב"ם (הלומד בהכרח כתרגום יונתן) המדגיש שאין זה מצה אמיתית כי אם "עוגות מצות", וכלשונו שם: "שאין לחם אלא הנאפה בתנור", כלומר אלו לא נאפו בתנור. בשונה מאותן מצות שנצטוו למצוות אכילת הלילה ואפאום עוד במצרים, ששם לא נאמר לשון זה אלא "מצות" סתם. 

2. יש שהשיבו שטרם מתן תורה לא נאמרו דיני "לחם" לא לעניין חלה אף לא לעניין מצה, כשאר דיני התורה שטרם נאמרו, ומשכך אף מצה זו בשעתה שנאפתה בחמה היתה נחשבת כ"לחם". 

3. עוד יש שהשיבו, שעיסה הנאפת בחמה אינה נחשבת ל"לחם" משום שאין הדרך כן לאפות לחם בחמה, אך יתכן במצרים שהחום מרובה ולוהט, ואף אופים לחם בחמה ודרכם בכך. ושם ייחשבו באמת כ"לחם". 

4. ובאופן דומה "לחם" לעומת שאר מיני מזונות נעוץ ב"חשיבותו". באשר שהדרך לאפותו בתנור כל חשיבותו רק אם נעשה כך ולא אחרת. ברם אם התנאים המציאותיים של כלל הציבור אינם מאפשרים אפייה בתנור אלא רק באופן אחר כאפייה בחמה – כפי שהיה לאבותינו שיצאו ממצרים למדבר – הרי אף הוא ל"לחם" ייחשב. 

5. יש שהעמיקו בדברי הרמב"ם ומצאו פתרון בתוך דבריו: 

שהרי כך לשונו בפרק ו' מהלכות ביכורים הלכה י"ב (לגבי פטור ממצוות חלה): "העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם..." הלא נראה מלשונו שמעשה החמה אינו "אפיה" אלא "ייבוש" העיסה בלבד. בעוד לשגבי שאר צורת עשיית פת נוקט שם לשון "בישול" ו"אפייה" (יעו"ש). הרי לן שאכן חמה בעלמא אין בכוחה ליצור אפייה ממש, משום שקלוש חומה לאפות, ואין ביכולתה אלא רק "לייבש" את העיסה בלבד, בשל כך פסולה להיות לחם ומשכך פסולה להחשב כמצה.  

ברם, במקומות חמים מאוד כמדברות לוהטים, תתכן מציאות לאפות עיסה בחול הלוהט וכדומה לזה, ומשכך ייחשב כאפיה לעילא וכ"לחם גמור". 

ולכן בצאת בני ישראל ממצרים למדבר הלוהט, יתכן וחום החמה איפשר לאפות בצקם שעל ראשם ממש, והוי אפיה (ולא "יבוש") ולחם מקרי. 

6. עוד יש שטענו, שיתכן ודווקא אם אופה את העיסה בחמה ממש כמות שהיא – אין בזה תוצאת אפייה, אך אם העיסה נמצאת בכלי מתאים שאוגר ומרכז היטב את חום השמש לתוכו, כגון כלי מתכות וכדו', ומתלהטת העיסה בפנים, יתכן והעיסה באמת נאפית היטב בכך – והוי תוצאת "לחם" ממש. וכך ארע לאבותינו שיצאו במצרים. 

7. יש שהביאו משמיה דהגר"ח פיינשטין  ל פי דברי חז"ל בגמרא בקידושין דף ל"ח ע"א -- על הפסוק בפרשת בשלח (שמות ט"ז פסוק ל"ה) – כיצד כתוב שאכלו את המן ארבעים שנה, הלא חסר חודש ימים להשלמת ארבעים שנה (שהרי המן החל לרדת הט"ז באייר) 

ומשיבה הגמ' (ורש"י עה"ת מביא זאת שם): "אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טען מן"-- אם כן הרי מפורש בגמרא שהעוגות הללו שאכלו ביציאתם ממצרים שנאפו על ידי השמש, נחשבו מחמת טעמם כמן גופא אשר אכלו ארבעים שנה במדבר. 

ונימא מהא, כמו שהמן גופא מפורש בתורה דתוארו ודינו "לחם" – אף שיצירתו מהשמים ולא נאפה בתנור כלל וכלל, -כך גם עוגות מצות אלו שאכלו ביציאתם ממצרים נחשבים "לחם" ודינם כלחם

ובפרט שהוא בדומה לו, שגם כאן עוגות המצות נאפו ע"י ה"שמים" כלומר בחום השמש השמימי, כמן ש"אפייתו" כביכול מ"השמים". 

8.יש שכתבו ליישב על פי שיטת רבינו תם המובאת בתוס' בפסחים (לז: ד"ה ד"ה דכו"ע), שיש לחלק בין עיסה שבלילתה רכה לעיסה שבלילתה קשה כדכתבו שם: "דדווקא בבלילתו רכה פליגי, דר"י סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה, ור"ל סבר אין עושהו לחם ופטור, אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה... ונראה לר"ת דהכי נמי מברכין עליו המוציא...". ושיטתו אמורה גם לענין אפייה בחמה. 

וכפי שהובאו דבריו בספר המכריע (סי' סג): 

"הנה ר"ת סובר, שכל זמן שלש את העיסה קשה כדרך שלשין לעשות לחם, אע"פ שחלט ברותחין או אפאה באילפס... או אפילו בחמה, לחם גמור מיקרי וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות. ומאי דאמרינן דבעינן 'לחם האפוי בתנור', מפרש, הראוי להיאפות בתנור, כלומר, שתהא לישת העיסה קשה, ואע"פ שאינו אפוי בתנור". 

9. ראה את דברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א ב"דרך אמונה" (פ"ו מביכורים בביאור הלכה ד"ה ליבשה בחמה) ביישוב קושיא זו: 

"וי"ל ע"פ המבואר בשבת ל"ט א' דחמי טבריא אינו חמי חמה רק חמי האור דחלפא אפיתחא דגיהנם. ומבואר דפיתחא דגיהנם הוא אור ממש, ובב"ב פ"ד א' איכא למ"ד דשימשא חיורא היא, והא דקא סמקא צפרא ופניא, צפרא דחלפא אפיתחא דגיהנם, ופניא דקא חלפא אוורדי דג"ע. והנה יציאת מצרים היה בבקר בנץ החמה כמ"ש בברכות דף ט', וא"כ י"ל דהתרגום יונתן ס"ל כהאי מ"ד, ולכן בבקר השמש חמה ושורפת מחום הגיהנם שעברה על פתחו, וזה נקרא אור ממש, נמצא שהמצה נאפו מהאור ממש, ולפ"ז הנאפה בחמה בבקר אינו בכלל נאפה בחמה, אך כ"ז לפי הת"י, אבל למאי דמסקינן בגמ' דידן בב"ב שם דשימשא סומקתא היא אין חילוק בין בבקר לבערב, ולכן להלכה אין נ"מ בזה, שו"ר בברכות ל"ח א' האי כובא דארעא אדם יוצא בו יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן כו', וצ"ע." 

10. יש שהציעו ליישב ע'פ ההלכה בשו'ע יור'ד ס' שכ'ט סע' ה': 'העושה עיסה לייבשה בחמה בלבד פטורה'. 

מהו 'בלבד'' ?... 

וביאר הב'י שם (הובא בש'ך ס'ק ז'): 'לאפוקי היכא שהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפות כתיקונה או היפכא, דהוא ודאי לחם מקרי'. 

ונימא לפ'ז שאותן בציקות שהוציאו ממצרים ונאפו בחמה, היינו שכך היתה עיקר אפייתם, אבל יתכן שגמר אפייתם או תחילת אפייתם היה בתנור, ומשכך נחשבים כ'לחם' ממש (כלגבי חיוב חלה). 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.