מת – האם טמא או רק מטמא


5 דקות קריאה
09 Jul
09Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת חוקת - תשפ"א //

"הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים" 

ראו "ספרי זוטא" לפרשת חוקת י"ט פס' י"א וב"ילקוט שמעוני" לספר במדבר י"ט רמ"ז תשס"א דדווקא הנוגע במת טמא אולם המת עצמו אינו טמא. 

"נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית טמא. אמרו בנה של שונמית כשמת, כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקודש, חזרו ונגעו בו –טמאוהו הם." 

הרי לן להדיא, שאע"פ דמת בכוחו לטמא אחרים מ"מ המת גופא אינו טמא. 

לעניין זה מביא המגן אברהם בספרו "זית רענן" שהנפקא מינה היא לגבי "תחיית המתים" שהקמים לתחיה לא יצטרכו הזאה של אפר פרה אדומה. 

זאת משום, שגופם המת מעולם לא נטמא במיתתם וכפי שרואים במדרשים לעניין בן השונמית. 

והנה, כתיב בתורה (במדבר ה'): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:" 

ויעויין במסכת פסחים דף ס"ז ע"א שם מפורט דיני שילוח טמאים. 

וכעולה משם ומהרמב"ם בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הל' א-ד, דמצווה לשלח כל הטמאים מן המקדש, מצורע, זב וטמא מת, ואם נכנס עובר בלא תעשה. 

"מקדש" היינו מפתח העזרה ולפנים, והוא הנקרא "מחנה שכינה". 

ברם, "מחנה לויה" שהוא מחומת הר הבית עד לפתח העזרה, אין צריך לשלח אלא זבים וזבות, נידות ויולדות בלבד. 

אך טמא מת אינו משתלח אלא מחוץ למחנה שכינה בלבד [ומדרבנן אסור מהחיל ולפנים]. 

וכלשון הרמב"ם שם (וכעין זה בפסחים שם) "טמא מת ואפילו המת עצמו מותר לו להיכנס להר הבית שנאמר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו –במחנה לויה". 

ומדויק בסוגיית הגמ' וברמב"ם דלעיל, שמת עצמו אסור להיכנס למחנה שכינה קל וחומר מ"טמא מת". הרי שהמת גופא כמוהו כדבר טמא. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: הקמים בתחיית המתים שאינם נחשבים כטמאים אלא רק מטמאים את האחרים בלבד. 

לבין מצוות שילוח טמאים ממחנה שכינה, שאף המת גופא נכלל ב"טמאים" שיש לשלחם.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, יתכן שמצוות שילוח טמאים אינה [דווקא] "שילוח טמאים " אלא על "שילוח מטמאים ", ובפרט שכך משמע מהפס' (במדבר פר' ה' פס' ג): "מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכם", כלומר מהות האיסור "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" ומשכך עניין זה -לא לטמאות את מחנה שכינה, קיים במת גופא [עוד יותר משאר טמאים] על אף שאינו בגדר "טמא" אלא רק "מטמא". 

2. דא עקא, דכעולה משם המצווה והגדרתה ברמב"ם בספר המצוות ובספר החינוך הרי היא "מצוות שילוח טמאים" ולא "מטמאים". 

כדכתב הרמב"ם ספר המצוות מצות עשה לא - "היא שצונו לשלוח הטמאים מן המקדש, והוא אמרו ית' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וזה המחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה..." 

וכן ספר החינוך מצווה שס"ב שאף מציב זאת כ"שם המצווה": "מצות שלוח טמאים חוץ למחנה שכינה – לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה וכו'..." 

ואין לחלק בין ה"עשה" של מצוות שילוח טמאים לבין ה"לא תעשה" שנאמר בו, כלומר דנימא דעכ"פ ה"לא תעשה" עניינו "שלא יהיה "מטמא" בבית המקדש, וכמאמר הכתוב "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם", ולכן שייך זה גם ב"מת" גופא. דזה אינו, שהרי הרמב"ם כמו כן ביאר במצוות לא תעשה ע"ז: 
"שהזהיר כל טמא מהכנס בכל המקדש -שדומה לו לדורות כל העזרה, משער נקנור ולפנים שהוא תחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' ולא יטמאו את מחניהם רוצה בו מחנה שכינה."  

וכן ספר החינוך מצווה שס"ג: "שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש..." 

הרי דיסוד המצווה הן ה"עשה" והן ה"לא תעשה" שווים המה -שלא יכנס "טמא" למחנה שכינה. 

[ומשכך, דברי הכתוב "ולא יטמאו את מחניהם" אינו אלא כטעם המצווה או תוצאותיה בלבד, אך לא גדרה]. 

3. חברי "חילוקא" השיבו – בכמה הדגשים והטעמות – אכן, "מת" כהגדרתו ההלכתית המובהקת אינו "טמא" כי אם "מטמא" בלבד, ומ"מ נאמר שכוונת הכתוב באמרו (במדבר ה'): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכם." שאין הכתוב מבדיל במצווה זו בין "טמא" לבין "מטמא", והכליל זאת בלשון אחת "כל טמא לנפש", שמשמעותו הן "מטמאים" והן "טמאים", ולעיתים מכונה "מת" כדבר טמא בלשון תורה וחז"ל, משום שהוא סיבת הטומאה ו"מטמא" כל האחרים, ודרגתו חמורה יותר מכולם כ"אבי אבות הטומאה". 

הלא חזינן ברש"י וראשונים נוספים בעקבותיו שהגדירו מת "כאבי אבות הטומאה" [כדאיתא רש"י עה"ת בריש פרשת חוקת ומקומות נוספים, ולשון זו אינה בחז"ל]. ובהכרח ע"פ ספרי דנן, שאין זו כ"הגדרה הלכתית"  –שהרי אינו "טמא", אלא הוי אומר שמוכנה הוא כך משום שהוא שורש וסיבת הטומאה, וממנו נובע כל ה"הטמאות" של תולדותיו. 

הנה כי כן, על אף שהגדרתו ההלכתית המדויקת של "מת" אינו "טמא" אלא "מטמא", מ"מ לעניין מצווה זו מכונה אף הוא "טמא". ובהכרח כך הוא כאמור, שהרי נמקה התורה איסור זה כנ"ל "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם", הרי שאף "מת" גופא אמור בו. 

אף הביאו ראיה מיניה וביה לדבריהם, דהנה כתיב "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם", כלום וכי שייך באמת "טומאה הלכתית" על מחנה שכינה?... הלא קבלת טומאה חלה רק על דברים שברי "קבלת טומאה" הם: אדם, אוכלים ומשקים, כלים ובגדים, ולא זולת. ובוודאי "בית" ו"מקום" אינם ברי קבלת טומאה כלל וכלל (וטומאת בית המנוגע עניין אחר היא). הוי אומר משמעות "טומאה" כאן -מורחבת היא כ"עניין טומאה" אשר המצאו כאן מחלל את קדושת מחנה שכינה, ומשכך נימא כן, שאף מת כדבר "מטמא" הוכלל בכתוב בלשון "וכל טמא לנפש" אשר דינו להדחות מחוץ למחנה שכינה. 

4. עוד ביאורו חברי "חילוקא", שאכן המת אינו "טמא" אלא "מטמא" –כלומר יוצר טומאה, מ"מ נובע ממנו "רוח טומאה" ממשית, הבוקעת ממנו למעלה ויורדת למטה ומתפשטת תחת האהל לכל עבר אשר תחת האהלה זו [כן משמעות לשון הראשונים בדוכתי טובא, שטומאת אהל זו הבאה מהמת -מתפשטת וממלא את כל חלל האהל ו"ביתא כמאן דמליא דמי"]. רוח טומאה זו -"דבר טמא" בהחלט. ומשכך המצאות המת אסורה במחנה שכינה -שיחד עמו רוח טומאה קיימת, ושפיר חשיב שיש כאן "טומאה" שאסורה במחנה שכינה. 

5. היו שטענו שיתכן ודבר זה – האם מת  הוי "טמא" או רק "מטמא" – מחלוקת היא בחז"ל, הספרי סובר שאינו אלא "מטמא", אך בסוגיות הגמ' נחלקו על כך, וסברו דהוי נמי דבר "טמא", לכן אסור הימצאותו במחנה שכינה. 

למעשה סימוכין לכך במג"א גופא בספרו על הספרי "זית רענן" (המובא בקושיית חילוקא), שכתב להדיא דנפק"מ העולה מדברי הספרי שגופת המת אינה בכלל איסור שילוח טמאים לא העשה ואף לא ה"לא עשה שבה. והרי לכאורה מדויק בסוגיות הנ"ל לא כך, כמצוין בקושיית "חילוקא", אלא בהכרח שלדעת המג"א מחלוקת היא, ויתכן דכוונתו דהמה שתי דעות בתלמוד גופא. יעו"ש בדבריו והפניותיו למשמעויות בגמ' ובתוס'. ואכמ"ל. 

6. בדומה זה יש שטענו, ע"פ סוגיית הגמ' בנדה ע' ע"ב גבי הספיקות ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנינא: "שלושה דברי בורות: אשתו של לוט מהו שתטמא, אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. בן שונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נחכם להן. איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם:" 

הנה דרכים שונות יש בהבנת הקושיא "בן שונמית מהו שיטמא", יעוי' פרש"י ששאלתם היתה לאחר שהחיוהו. אך צ"ב, מדוע לא שאלוהו האם צריך הזאה לאחר שהחיוהו, כפי ששאלו בהמשך על המתים שעתידים לקום בתחיית המתים?... 

משמע דהוי פשיטא ואין מקום לספק. ברם מהו הפשיטותא -להך גיסא או לאידך (צריך הזאה או לא)?... אי נימא דבוודאי צריך הזאה (ויש שפרשו כך עי' שו"ת חת"ס יור"ד ס' של"ז, וע"ע מהרש"א חידושי אגדות שם), הרי יתכן ומצאנו סוגיא ערוכה החולקת להדיא על הספרי, ויש לחלק אפוא בין גופת מת קיימת (כבן השונמית) שגופו "טמא", לבין מתים שגופם התפורר וכדומה (מתי תחיית המתים). ואכמ"ל. 

7. יש מחברי "חילוקא" שהעירו, לו יהא שגוף המת אינו טמא מצד עצמו, מדוע עכ"פ לא יקבל טומאה מיניה וביה, שהרי כמו שמטמא הוא אחרים -יטמא אף את עצמו, ומשכך פשיטא שאסור להכניסו למחנה שכינה כשאר הטמאים. ומדוע אפוא לא נתרץ בכך את קושיא דנן. 

[לכאורה מתלא תליא במחלוקת הגמ' חולין ע"ב ע"ב לגבי מגע בית הסתרים ומגע בחיבורים האם מטמא. ואכמ"ל]. 

נעיר בצידו: הלא חזינן בספרי להדיא לא כך, אחרת מדוע לאחר שהחיה אלישע את בן השונמית- אינו טמא, אלא רק אם יגעו בו הטמאים שנטמאו ממנו "חזרו ונגעו בו –טמאוהו הם", לו יהא שפרחה סיבת הטומאה שהרי חי, מ"מ מה גרע גופו העצמי שלו משאר הנטמאים ממנו שעדיין טמאים הם, הלא גם הוא נטמא מעצמו כמותם?... 

וטעמו של דבר שאינו נטמא מעצמו, משום שגופת המת אינו בר "קבלת טומאה" כלל. שהרי רק חמישה דברים ברי קבלת טומאה (כדלעיל 2): אדם, כלים, בגדים, אוכלים ומשקים. ומת הוי כעפר בעלמא שלא שייך בו קבלת טומאה כלל וכלל. 

ואין לזה עניין לנדון דנן -האם מת רק "מטמא" או "אף "טמא" (אילולי הספרי), משום שאף שרץ מת ושכבת זרע נחשבים "טמאים" ולא רק "מטמאים", יתירה מכך "אב הטומאה" המה, משום שהם לא קבלו את טומאתם ממדבר אחר, אלא אדרבא הם מקור וסיבת הטומאה, וכל כה"ג [מקור וסיבת הטומאה] לא שייך לגדרי קבלת טומאה, אלא טמא הוא בעצם

8. עוד יש שהציעו שאין כוונת הספרי שמת אינו "טמא", אלא שדבריו סובבים רק על "בן השונמית" בלבד, שאחרי שהחייהו אלישע הרי נמצא שבטלה מיתתו למפרע ומעיקרא נחשב כחי, ברם "מת" בעלמא ודאי "טמא" הוא. ודיקו זאת מדברי המהרש"א בנדה ע' ע"ב יעו"ש. 

נעיר בצידו: יתכן בהחלט לפרש כך בספרי. אך אין כן דעת המג"א ב"זית רענן". וקושיית "חילוקא" דנן ממוקדת לדברי המג"א –שדברי הספרי קאי על כל "מת" בעלמא.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.