ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה - (נשלח ע"י הרב דניאל פלינט)


2 דקות קריאה
22 Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ויקרא – ניסן תשפ"א //

איתא במסכת פסחים ד' ע"ב דהשוכר בית בחזקת בדוק בבדיקת חמץ, ונמצא שאין הבית בדוק, השוכר מתחייב בבדיקת חמץ ואינו יכול לבטל את המקח. 

זאת אפילו באופן שהבדיקה כרוכה בהפסד ממוני כגון שאינו יכול לבדוק בעצמו וצריך לשכור פועלים לבדיקה זו. 

הטעם לכך הוא דבכגון דא יש להחיל הכלל הידוע לפיו "ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה". 

ומניחים כי מסתמא השוכר היה מתרצה מראש לשכור את הבית אף באופן שמצריך להוציא מכספו לקיים בדיקת חמץ. 

כך גם נפסק להלכה בשו"ע או"ח סימן תל"ז סעיף ג' (אך ראה ברמ"א שם דחולק). 

וראה בב"י חלק יור"ד ס' רצ"א, וברמ"א בשו"ע שם סעיף ב', לעניין מזוזה, שפסקו כי השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה, ונמצא שאין בו מזוזה - כך שמוטל עתה על השוכר לקנות מזוזה מכספו, אין בידו לבטל המקח. 

זאת מהטעם דבכגון דא אמרינן האי כללא "ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה" ומניחים דבסתמא גם  אם היה יודע על כך מראש היה מתרצה לשכור הבית. 

והנה, איתא בב"מ כ"ט ע"ב שאסור לאדם ללמוד בספר תורה של חברו בלא רשותו. 

ולא אמרינן "ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה" היות ויש חשש פסידא שיקרע ספר התורה וכדו'. 

הרי לן להדיא, דבמקום פסידא דממונא לא מחילים כלל זה של "ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה". 

וראה במשנ"ב ס' י"ד ס"ק ט"ז דדין זה אינו רק לגבי ספר תורה שהפסדו מרובה מאוד, אלא אף בספר דעלמא כסידור ומחזור וכדומה שאין שוויו רב, דאין לאדם להשתמש בסידורו של חברו בלא רשותו, מחשש שמא יקרעו הדפים ולא אמרינן ניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה במקום פסידא דממונא. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: הדין של השוכר בית מחבירו - בחזקת בדוק מחמץ ונמצא שאינו כזה, דפסקינן שלא ניתן  לבטל המקח אע"פ דאיכא הפסד ממונו היות ו"ניחא ליה לאיניש למעבד מצווה בממוניה". 

ובין: השוכר בית מחבירו בחזקת שיש בו מזוזה ונמצא שלא דגם פסקינן כי לא ניתן לבטל המקח - למרות שכרוך הדבר בהפסד ממון, מהטעם ד"ניחא ליה לאינש למעבד מצווה בממוניה". 

לבין: הא דאסור להשתמש בספרי חברו לרבות ספרים לא יקרים כסידור וכיוצ"ב דחיישינן שמא יקרעו ויש כאן הפסד ממוני - ולא אמרינן "ניחא ליה לאיניש וכו'".

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא"האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שהתרצותו של אדם דווקא לקיים את מצוותיו שלו – בממונו, אך אין אדם מתרצה לקיום מצוותיו של אחר בממונו. ומשכך לגבי בדיקת חמץ וקביעת מזוזה שהמה קיום מצוותיו שלו – בזה מתרצה השוכר למרות שבשעתו אמר המשכיר שהוא ידאג לכך. בשונה משימוש בספריו ע"י אחר שאין זו קיום מצוותו של בעל הספר אלא של זולתו – שלומד הוא תורה, אין מתרצה בעל הספר שיקיים מצוותו בממונו כשעלול הוא  לקלקלם. 

(ולמרות שמרוויח בזה מצוות חסד שמאפשר לאחר להשתמש בספריו, מ"מ עיקר קיום המצווה של הלומד, והוא כביכול רק מסייעו בזה. ועוד, מכיוון שלא נתן את ספריו במודעות, אין כאן עשיית חסד מתוך בחירה ממש). 

יש שדייקו זאת מלשון הגמ':  "ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה", כלומר ע"י עצמו, ולא "למיעבד" גם על ידי אחר לכאורה. 

2. יתירה מכך – יש שאמרו – מצוות בדיקת חמץ ומזוזה במקורם חיובי השוכר הם – "חובת הדר" ולא חובת המשכיר, כדאיתא בגמ' התם, ואם כן על השוכר רובץ חיוב מצוותם, אלא שהמשכיר גילה רצונו שהוא ידאג לקיום מצוות אלו ויחסוך בכך לשכור טרחה וממון, עתה כשהתברר שהשמשכיר לא קיימם, הרי חוזר חיובם המקורי לשוכר כדין, ולכן מתרצה השוכר בכך, שאכן חיובם מוטל על השוכר לא על המשכיר

3.   יש שטענו: התרצותו של אדם לקיום מצווה בממונו דווקא אם הוצאת הממון קשורה במישרין לקיום המצווה, כקניית מזוזה וכן שכירות שליח לבדוק. ובפרט שכך הדרך להוציא הוצאות על קיום מצוות אלו. ברם שימוש בספר ללימוד תורה אין הוצאת הממון קשורה במישרין לקיום מצווה זו, אלא כעניין אגבי שעלול הספר להתקלקל ולהיקרע וכדו', כל כהאי גוונא אין התרצות. 

אף הביאו כן בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. 

4. זאת ועוד, ספרים הנקרעים מחמת שימוש, נובע מן הסתם מחמת חוסר זהירות מצד המשתמש, מסתבר שאם ישתמש בזהירות מירבית לא יקרע הספר. אלא מאי, דרכו של עולם – לצערנו – לא להיזהר כל כך, מהיכי תיתי שיתרצה בעל הספר בחוסר זהירותו של המשתמש המצוי?... לכן מקפיד ואינו מתרצה על שימוש בספריו. 

5. ובכיוון נוסף: ראינו התרצות אדם – אפילו מראש – לקיום מצוות בממונו, אך כל זה דווקא אם בשעת ההוצאה הממונית מודע הוא לכך בפועל, כשוכר שעתה שנודע לו שהמשכיר לא קבע מזוזה ולא בדק, הרי עתה השוכר יוציא את כספו לקיום המצווה –מתוך מודעות גמורה. ואומדים אנו שמראש היה מסכים למצב זה (כפרש"י שם), כשעכ"פ השימוש הכספי בפועל ייעשה במודעותו [ולכן אין טענת מקח טעות מתקבלת]. אך לא זולת. 

בשונה משימוש בספריו, שלא זו בלבד שעתה לא מודע לשימוש הזה, אלא אף ההוצאה הממונית – קלקול וקריעת הספר – אינה נעשית במודעות בעל הממון, אלא כשלא מודע על כך. בכהאי גוונא אין התרצות כלל. 

והגע בעצמך, באם המשכיר יטול בידיו כספו שוכר, ומכסף זה יקבע מזוזה, וכי השוכר ימחל לו על כך ולא יקפיד?... 

אף הביאו כן בשם המרדכי שם. 

6. עוד יש שטענו "ניחא ליה לאיניש לקיים מצווה בממוניה" הן נובע מרצונו של אדם להרוויח קיום מצוות. כאן ע"י השתמשות האחרים בספריו, אם יקרעו ויתקלקלו, בסופו של דבר הפסיד את אפשרותו העצמית לקיום מצוות – לימוד תורה – בספריו שלו גופא, שהרי התקלקלו. ומי יימר שלכך מתרצה. 

וכן הביאו בשם הריטב"א והחת"ס. 

7. עוד טענו: ניחא ליה לאניש אמורה להיות "מדתית", כנדון דנן שאדם מבצע עסקה ושוכר בית, הן נקל להבין שאף אם המשכיר קצת הטעהו, באומרו שיקבע מזוזה בבית והתברר שלא קבע, אין השוכר באמת חפץ מכוח זה לבטל מקח השכירות, אלא מניחים שמתרצה הוא מחמת קיום המצווה, ובהחלט הוי התרצות "מידתית". אך מי יימר שנניח כך כ"עקרון בעצם" גורף, גם באופן שאין עסקה מתבצעת -שאגבה יש הוצאה ממונית לקיום מצווה, אלא סתם כך -שימוש בממונו לקיום מצוות?... 

8. ובנוסח נוסף יש שאמרו – "ניחא ליה לאיניש וכו'" -כוחה יפה לקיים מוחזקות השכירות שלא לבטלה למרות שהמשכיר לא קיים דברו, אך מי יימר שכוחה להתיר כעין "הוצאת ממון" (הפסד קלקול הספרים) בשימוש בספרי חברו?... 

9. עוד יש שהציעו: קיימת זיקה ברורה בין שכירות הבית לקביעת המזוזה והבדיקה, שצורך השוכר ותועלתו הוא, שהרי רוצה לגור בבית בדוק ובבית עם מזוזה כדת וכדין, ובגין כך מתרצה בהוצאה הממונית הזו. ודמיא לאדם שמשקיע הוצאות לרווחת ביתו ליפות ולנאות וכדו'. בשונה משימוש בספריו ע"י אחר, -מדוע יתרצה ואינו לתועלתו כלל?... 

10. יתירה מכך – כתוספת לנאמר בסמוך לעיל, הלא קריעת הספר וקלקולו לא רק שאין לבעליו תועלת כלל, אלא אף למשתמש בספרים לא הוי כי אם היזק גרידא שאין תועלת כלל בעצם הקלקול לאף אחד. 

11.  יש שהביאו בשם השער אפרים שעל אף האומדנא ד"ניחא ליה לאיניש וכו'", אין אומרים אותה כנגד אומדנא חזקה אחרת לא פחות: דאין אדם רוצה שיהיה פקדונו ביד אחר, וכל שכן שאין אדם רוצה להשאיל חפציו בלא ידיעתו. 

12. יש שטענו ש"ניחא ליה לאיניש" אמרינן רק בשוכר ומשכיר וכל כדומה לזה, משום שהשוכר גופא גם הוא מודע ל"אשמתו" ו"רשלנותו" שלא קיים עם המשכיר התנייה מפורשת שעליו לקבוע מזוזה ולבדוק את הבית, אלא סמך רק על "אמירת המשכיר" גרידא בלא התנאה. שהרי מפורש בפוסקים (יעוי' משנ"ב שם) שאם התנה במפורש שהמשכיר יבדוק ויקבע מזוזה – הרי המקח יהיה בטל. ולכן "מקבל על עצמו" השוכר בשל כך את הוצאות המצווה כי חלק לו ב"רשלנות" זו. בשונה משימוש בספרים שלא ברצונו שאינו מתרצה כלל. 

13. עוד יש שחלקו ע"פ דברי הפוסקים, שמא ספרים בזמם היו יקרים עד למאוד (ואפילו סידורים ומחזורים כפי שהביאם המשנ"ב), ולכן אדם מקפיד עליהם ביותר. ואין לדמות מילתא למילתא. ויתכן וכיום הדין יהיה שונה לגבי שימוש בספרי חברו הנמצאים בביהכנ"ס ובבית המדרש. 

14. בנוסף: יש שחלקו בין מצווה חיובית כבדיקת חמץ ומזוזה, שבהן אמרינן "ניחא ליה לאיניש וכו'", לבין מצווה קיומית, כעשיית חסד לאחר שישתמש בספריו, דכגון דא לא אמרינן. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.