ספיקא דאורייתא - כריתת ספק עץ מאכל - שאר מקרי ספק דאורייתא


1 דקות קריאה
12 Aug
12Aug

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שופטים - תשפ"א 

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:" 

לדעת הרמב"ם, בהלכות טומאת המת פרק ט' הלכה י"ב, ספק דאורייתא (כספק ערלה, ספק בשר וחלב וכדו') מדאורייתא אזלינן לקולא ומדרבנן לחומרא. 

וז"ל הרמב"ם: "דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק, הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי, אבל כל הספיקות בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות, אין להם אלא מדברי סופרים. ואע"פ כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות." 

כשיטת  רמב"ם כך גם נוקטים עוד ראשונים ביניהם הראב"ד בפרק פרק י' מכלאים הל' ז' והרי"ף וראשונים נוספים. (כמובא בספרו של הנצי"ב "עמק שאלה" ס' ס"ח ס"ק ט"ז). 

זאת לעומת דעת הרשב"א בשו"ת ס' ת"א ובתורת הבית בית ד' שער א' וראשונים נוספים הסוברים שספיקא דאורייתא מדאורייתא אזלינן לחומרא. 

והנה, בפרשת שופטים (דברים כ') נאמר "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:" 

משמעות הפסוק מדוייקת להפליא לפיה "רק עץ אשר תדע"...  הרי לן להדיא דרק במצב של וודאות שמדובר בעץ סרק מותר לכרות אותו, אבל במצב של ספיקא יש להחמיר. 

ואם כן קשה, לרמב"ם ודעימיה, מאי שנא: 

בין: כל מצבי ספק איסור דאורייתא כגון ספק ערלה, ספק בשר וחלב וכיוצ"ב דנקטינן לגביהם דמדאורייתא אזלינן לקולא. 

לבין: ספק "בל תשחית את עצה" שכמפורש בתורה לכאורה שספיקא לחומרא ואסור לכרות עציה עד שנדע בבירור שלא עץ מאכל הוא.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. ספק זה האם עץ מאכל הוא או אילן סרק הוי כספק הנובע מחוסר ידיעה, שהרי קיימים בקיאים בדבר למכביר, ומשכך יש להחמיר בספק ולא אזלינן לקולא לכו"ע. 

ועל אף שגם בחתיכה מסופקת -מהי, כספק חלב ספק שומן, דינו כספק דעלמא, למרות שיתכנו מומחים היכולים לזהותו, הכא שאני, שהרבה בקיאים יש בדבר, והוי כ"ספק שוטים" שיכול לעמוד עליו בקל ואינו מברר. 

וכוונו החברים בזה לשו"ת משיב דבר לנצי"ב ח"ד ס' ע"ח, וכעין זה בכתב וקבלה בפרשת שופטים שם. 

2. רבים טענו, דכריתת עץ מאכל נוגע בחשש סכנתא, דהלא בב"ק צ"א ע"ב איתא דסכנה יש בקציצת אילנות מאכל, "א"ר חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה", והלא חמירא סכנתא מאיסורא, לכן החמירה התורה בספיקו – יותר מספק דעלמא – שאל תכרות את העץ עד שתדע שלא עץ מאכל הוא. 

וכוונו בדבריהם למהר"ם שיק מצווה תרכ"ט ועוד. 

3. בדומה לזה יש שטענו, הואיל וטעם האיסור -שצורך מאכל אדם הוא, וכפשטות הכתוב: "כי האדם עץ השדה" (ויש המפרשים –שלא בתמיהה), כאומרו שצורך חיי נפש קיים באילן ולכן אל תכריתנו, וכדברי האבן עזרא שם: "והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות." דא גופא גורם חומרתו, שיש להחמיר בספיקו בדומה לענייני נפשות, ולא ימהר לכרותו טרם ידע אל נכון שלא עץ מאכל הוא. 

4. להלכה אם העץ הזקין אינו טוען פירות אלא מעט – מותר לקצצו, וכנפסק ברמב"ם פרק ו' ממלכים הל' ט': "כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו, וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו." 

נאמר אפוא שמשמעות התורה "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית", כאומרו שעל אף שהיה פעם עץ פרי, ושמא כעת כבר אינו עושה פירות, מ"מ אין לך היתר לקוצצו, שהרי הוחזק העץ ב"חזקה דמעיקרא" שעשה פירות, לכן רק אם תדע בידיעה וודאית שאינו טוען פירות מותר לך לקוצצו. והוי ככל ספק דעלמא, דאף לשיטת הרמב"ם דספיקו מדאורייתא לקולא, מ"מ אם איכא עלה "חזקה דמעיקרא" לאיסורא, אין להתירו עד שתדע שיצא מחזקתו. 

וכעין זה במלבי"ם על אתר ובעוד אחרונים. 

5. ובאופן דומה הביאו משמיה דהגר"ח שליט"א ב"טעמא דקרא", דמיירי באילן פרי שכעת רואים שאין בו פירות "אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה", וסלקא דעתך שבשל כך מותר כעת לקצצו, הדגישה התורה -שלא היא! אין לקוצצו, זולת אם רק תדע בוודאות שחדל לחלוטין לתת פירותיו, ולא סגי דעתה לפנינו מצאנוהו בלא פירות. 

6. באופן נוסף הביאו החברים משמיה דחת"ס בחידושיו בב"ק שם (צ"א ע"ב), דהואיל וידעינן דלפנינו קיימים גם עצי פרי וגם עצי סרק, אם איננו מזהים את מהות אילן זה, הוי כ"איקבע איסורא", כחתיכה אחת משתי חתיכות, שאחת חלב ואחת שומן, ואיני יודע מהי החתיכה שלפניו, ספיקו חמור לכו"ע דאיקבע ואיתחזק איסורא, ואזלינן בו לחומרא אף לדעת הרמב"ם. 

7. עוד הציעו החברים, סתם אילן הנטוע ליד העיר – עצי מאכל הם, שהרי אנשי העיר נוטעים עצי מאכל מסביב לעירם, ומכוח האי סתמא חמור ספיקו מדעלמא, ויתכן דהוי כעין "רוב" דנקטינן דכל סמוך לעיר –רוב עצי מאכל הם, ומשכך דרשה התורה ידיעה הופכית שלא עץ מאכל הוא. 

8. יעויין בחלקת יואב (תנינא ק"ב) שעמד אף הוא בקושיא זו, וביאר ע"פ הספרי, שעל אף שאסור לכרות עצי מאכל, מ"מ אם אין כאן אלא רק עצי פרי בלבד ולא עצי סרק, ונדרש לנו העצים למצור וכדו', מותר לכרותו, שכל האיסור הוא איסור קדימה בלבד, כלומר אין להקדים לכרות עצי מאכל כל עוד קיימים עצי סרק לפניך. 

ומעתה, אם כל העצים שלפנינו הינם עצי פרי ועץ, אחד הינו אילן מסופק, לדעת הרמב"ם ש"ספיקא דאורייתא לקולא", אין חיוב להקדים ולכרות את האילן המסופק, אלא יכול לכתחילה לכרות את עצי הפרי, שהרי בספק אזילנן לקולא, ונקטינן שאף אותו אילן מסופק -עץ מאכל ולא סרק, ולכן רשאי לכרות את אשר יחפוץ. 

וזהו שאמרה התורה: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית". כלומר דמיירי בכהאי גוונא, ששאר האילנות עצי פרי וזה אילן מסופק, שאם באמת אין אתה יודע בוודאות שלא עץ מאכל הוא, אין עניין להקדימו. והדגישה התורה "רק" כאומרה: רק במקום שאתה כן יודע בוודאות שאילן זה לא עץ מאכל הוא, רק אז חייב אתה להקדימו על פני שאר עצי הפרי שלפניך. ואדרבא מעתה הוי סייעתא לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא! 

9. יש מהחברים שטענו, שמא נאמר דכל היכא שכתבה התורה את טעם המצווה –חמור ספיקן טפי, כנדון דנן: "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." שאין להתיר ספיקו משום שטעמו ונימוקו גלוי בתורה, ויש להיזהר אפוא שלא לעבור על טעם המצווה הנגלה, טפי משאר איסורים דעלמא. 

נעיר בצדו: צ"ע, הלא מצוות רבות נאמר טעם איסורם בתורה [כאיסור קהל עמוני ומואבי, איסור למלך להרבות סוס ונשים, איסור אכילת דם וכדו'] האם בכל הני והדומים להם -כי רבים המה, לא ננקוט "ספיקא דאורייתא לקולא" בדעת הרמב"ם?... 

10. יש שהביאו את יישובו של ה"כלי חמדה" כאן, שנקט שעץ פרי שנטעו הבעלים לשם קורות –בטל ממנו שם "עץ פרי" ואין בו איסור בל תשחית את עצה. והתורה מיירי בכהאי גוונא, שאם עץ פרי הוא, רק אם תדע בוודאות שאין בו דין "עץ פרי" משום שלא נטעו להיות עץ פרי אלא רק לקורות –אותו תכרות. 

11. יש שהציעו, שאם תכלית המצווה לקיים מציאות מתוקנת ולא לעוות מציאות זו, ודא גופא מה שאסרה תורה: לחדול מלעוות תכלית מציאות מתוקנת זו, הרי שיש לנו להימנע עד הקצה ולחשוש -כאומרו: "היזהר שלא תצא תקלה ועיוות, אלא אם רק תדע שקלקול זה לא קיים כאן -אז מותר לך". ולכן באל תשחית את עצה יש להחמיר טפי משאר איסורי התורה. 

12. עוד העמיקו החברים וטענו, שמה שאמרה תורה כאן: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית", אין הכוונה מצד "החמרה" כדין "ספיקא לחומרא" בלבד, אלא דהוא גופא האיסור, כאומרו: "לא לכרות עץ אלא אם ידוע לו שלא עץ מאכל הוא", כלומר מי שכורת עץ ואינו ידוע בוודאות שלא עץ מאכל הוא, הרי עבר ב"לא תעשה" גמור ולוקה על זה, דלא הוי כ"איסור ספיקי" אלא עבר ב"איסור וודאי" [ויתכן לפי זה שאף אם נודע לבסוף שלא עץ מאכל הוא, מ"מ בשעת שכרת העץ "לא ידע" -ועבר באיסור תורה גמור ויש להלקותו]. 

וכוונו בדבריהם לתירוצו של המנחת חינוך (במצוות עשה שמנה הרמב"ן, מצווה ו' אות ב') ולאחרונים נוספים. 

נעיר בצידו: דא עקא, דאין כן משמעות דברי הרמב"ם בהלכותיו בפרק ו' ממלכים הל' ח-י ובספר המצוות ל"ת נ"ז המביא מצווה זו ופרטיו [ואת דעת הרמב"ם אנו מבקשים בשאלה זו], משמע ממנו שהאיסור קאי על "עץ פרי" ולא זולת, ולא שהאיסור גופא כולל בתוכו "מצב ספיקי" -שלא להשחית רק אם תדע שלא עץ פרי הוא. ודין ספיקו לכאורה כשאר ספיקות, עכ"פ בוודאי שאין מציאות הספק בכלל ו"ודאות האיסור". וכן הוא בספר החינוך מצווה תקכ"ט. 

13. וכיוון נוסף העמיקו החברים. שמשמעות התורה שרק באופן ספק זה שאין אנו יודעים אם עץ מאכל הוא אם לאו –אין לכרותו מספק, ברם מייתור המילה "רק" -"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית" משמע שרק באופן ספק זה בלבד אנו מחמירים, ולא בספק אחר שיהיה בעניין, כספק אם נטעו לקורות, או ספק אם המקום כאן בתחומי ארץ ישראל הוא (–איסורו מהתורה רק בארץ ישראל לדעת הרמב"ן), דאין כאן "כלל גורף" להחמיר בכל אופני הספיקות המתהווים כאן, זולת ספק זה האם עץ מאכל הוא בלבד. 

ומשכך, אף "ואנחנו לא נדע" מדוע החמירה התורה בספק זה יותר משאר הספיקות, מ"מ אין הדבר מהווה סתירה למשנתו של הרמב"ם דנקט "ספיקא דאורייתא לקולא", דהלא אתה תחזה שרק באופן זה החמירה ולא זולת, ואף לא בספיקות אחרים הנגועים בעניין זה, כמשמעות הייתור וההגבלה המדויקת מ"רק". ומיניה וביה חזינן דספיקא דעלמא לקולא ולא לחומרא. 

עוד טענו החברים שאף אם ננקוט שהחמירה התורה כאן ב"ספק", מ"מ אין מכאן סתירה לדעת הרמב"ם שפסק שספק מדאורייתא -מותר, משום שמקורו של הרמב"ם כדאיתא בראשונים [רשב"א קידושין ותורת הבית, ועוד] מ"ספק ממזר" שהתירתו התורה ומשם נלמד לכל התורה. ועל אף שקיים גם מקור לאיסור והוא "בל תשחית את עצה", ומהיכי תיתי למילף מהא נילף מהא?... מ"מ הואיל וסברת ה"קולא" גוברת מכוח העיקרון שהכל במצב של "היתר", זולת מה ש"אסור" [-היתר הוא המצב הפשוט, שכל מה שלא אסור –מותר, והאיסור הוא המחודש], אם אין הכרעה לאיסור –הרי שהדבר בסתמא של היתר, כדנקטו כמה אחרונים בביאור סברת הרמב"ם. 

14. עוד הביאו חברי חילוקא את דברי ה"יד המלך" שיישב שלמרות שמיעוט עצים הינם עצי פרי, ומה לנו לחשוש שמא עץ פרי הוא, מ"מ הואיל והוי כ"קבוע" כנולד הספק במקום הקביעות, דכמה עצי פרי הקבועים במקומם ואסורים, לכן אזלינן לחומרא. ויש לעיין בזה. ואכמ"ל. 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.