ספק אם תקע ביום השני לעומת ספק תקיעה פסולה ביום השני


1 דקות קריאה
14 Sep


ראה משנ"ב בס' תקפ"ה ס"ק ה' שמי שנסתפק לו אם שמע קול שופר בראש השנה, הרי שחלוק דינו בין יום ראשון של ר"ה ליום שני של ר"ה. ביום הראשון שהוא מן התורה – תוקע ואינו מברך דספק דאורייתא לחומרא (ולגבי הברכה – ספק ברכות להקל), וביום השני שאינו אלא מדברי סופרים – אין צריך לתקוע כלל, דספק דברי סופרים להקל."

ותמוה עד למאוד:

שהלא פסק בשער הציון בס' תקפ"ח ס"ק י', שהשומע ששהה בין התקיעות מחמת אונס (כלומר שמע את התקיעות בזמנים שונים במשך היום) מחלוקת אם צריך לחזור ולתקוע, ולכן מספק יחזור ויתקע, ואין לחלק בין היום הראשון ליום השני. למרות שהיום השני דרבנן וספק דרבנן לקולא, מ"מ יש להחמיר ביום השני כשם שמחמירין ביום הראשון, זאת מטעם ששני ימי ראש השנה כחד יומא דמיא.

וכן פסק המשנ"ב בס' תקפ"ט ס"ק ו', לגבי פסק השו"ע שטומטום שתקע אינו מוציא זכר ואף את מינו אינו מוציא, שמא הוא נקבה וחברו זכר. וכל זה לא רק ביום הראשון אלא אף ביום השני, דלא אומרים בו ספק דרבנן לקולא, אלא נקטינן בו כל חומרות יום הראשון. מטעם שכחד יומא דמיא.

וצ"ע בקל וחומר, דמהו החילוק:

בין אם מסתפק אם בכלל שמע קול שופר ביום השני, דנקטינן ספק דרבנן לקולא, – ופטור מלתקוע.

xxxx xxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxx xxx xxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxx xxx xxxxxxxx xxx xxx xxxxx xxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx

 

סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:

1. יש שפקפקו בסתירה, היות ולא כתוב במפורש במשנ"ב שטומטום שתקע ביום השני של ר"ה אינו מוציא בדיעבד את השומעים, שמא כוונת המשנ"ב רק לומר שלא יתקע להוציא אחרים (שהלא ספק נקבה הוא), אך יתכן שאחרי שעבר ותקע – יצאו הזכרים בדיעבד ידי חובה.

וכן לגבי שהה בין התקיעות מחמת אונס, שמא כוונת המשנ"ב רק להביא זאת כטעם נוסף – ששני ימי ראש השנה כחדא חשיבי ואין לחלק ביניהם – והוא בצירוף טעמים נוספים מדוע יש להחמיר בדיעבד גם ביום השני.

ברם, כמדומה לפום ריהטא מלשונו, שכוונת המשנ"ב בהחלט לומר שתקיעת טומטום לא עולה אפילו בדיעבד מחמת הספק ביום השני כביום הראשון. שהרי כתב על פסק השו"ע שאין טומטום מוציא זכרים ידי חובה ("אינו מוציא ידי חובה" משמע בעליל שאפילו בדיעבד לא יצא) – בא והוסיף המשנ"ב שיום השני כמוהו כיום הראשון . אף הדגיש שגם ביום הראשון שחוזר לתקוע תקיעות אחרות גם כאן לא יברך מספק (משמע שאף ביום השני חוזר ותוקע). יעו"ש היטב.

2. רבים נקטו – איש איש בדרכו הטובה העולה לכיוון אחד – שיש לחלק בין הנידונים. אכן, שני ימי ר"ה כחדא חשיבי, ומשכך החמירו חכמים בדיניו והלכותיו כביום הראשון, ולכן אין לומר בספיקותיו ההלכתיים "ספק דרבנן לקולא", באותן מצוות – כתקיעת שופר – שביום הראשון הוו דאורייתא. אמנם כלל זה יפה הוא בהלכות ופרטי דיני תקיעת שופר, שכל אותן הלכות שמחמיר אתה בהן מספק ביום הראשון, כשהייה בתקיעות באונס, וכתקיעת טומטום וכדומה, אינך רשאי להקל בהן ביום השני, שהרי השוו חכמים את כל הלכותיו וכל מרכיבי מצוותיו ודיניו, כביום הראשון.

שונה מכך ספק אם תקע בכלל, שהרי אין זה פרט מהלכות תקיעת שופר, צורת קיומה ומרכיבי מצוותיה, כיצד ואיך לתקוע וכדומה, אלא ספק האם בכלל פעל את מעשה המצווה . כאן חזר הדין לכללא דעלמא שספק דרבנן – יום השני של ר"ה – לקולא. שכן אינו שייך כלל להחמרא בפרטי הלכות, דיני ומרכיבי התקיעה.

3. יש שניסחו בקצרה כלל: יום טוב שני של ראש השנה שווה בחומרותיו ליום הראשון – בספק דיני (איך לתקוע מי ומה), לא בספק מציאותי (האם בכלל תקע). וביאור הכלל כדברים דלעיל.

4. יש שהבחינו, שספק האם בכלל תקע, הרי הוא כספק שאין אדם מכניס עצמו בידיים למצב הספקי, שהרי מאי הוי ליה למיעבד, סו"ס שכח מיודענו האם תקע או לא...

בשונה מכך אדם שמכניס עצמו להלכה מסופקת או מצב ספקי ביודעין – גם אם עושה זאת בלית ברירה כי המה אפשרויותיו לעת הזו – הרי אין להקל בספיקותיו ולומר בכהאי גוונא "ספק דרבנן לקולא", שכן גם אם מקל אתה בדיעבד כשכך ארע לאונסו, אין להתיר לצאת ידי חובה במצב ספיקי ביודעין לכתחילה. לכן מחמירים אנו עליו בשמיעת תקיעת טומטום, ובשהייה בין התקיעות.

לאור זה יצא שאם שמעו קהל תקיעת התוקע, ורק לאחר מעשה הוברר שהלה טומטום הוא ולא ידעו זאת הקהל מראש – יתכן ונקל שבדיעבד יצאו ידי חובה (?...)

ומה שהטעים המשנ"ב את ההחמרה ביום השני כיום הראשון "משום דכחדא יומא קחשיב" – משמע שהוא דין רק בר"ה בלבד ולא שייך לכללים ספק דעלמא, ולכאורה מוקשה החילוק דלעיל?

הטעימו דבריהם, שבעצם כל ספק ביום השני של ראש השנה אמור היה להיחשב לכאורה כס"ס: א- עצם העניין המסופק . ב- ספק האם יום זה כראש השנה הוא, הלא יתכן שהיום הראשון הוא הוא א' בתשרי המוחלט. וטעם זה ש"כחדא כחשיב" בא לאפוקי שאין להחשיב הספק כס"ס, משום שחז"ל תקנו את יום השני של ראש השנה לא כיום ספקי (האם יום שני תאריכו א' בתשרי או לא) אלא כיום מוחלט, שאף יום השני ייחשב כראש השנה באמת (כביכול ראש השנה מורכב משני ימים) ולא כיום מסופק.

5. יש שהטעימו זאת כך: שונה שכח אם תקע או לא, שאין זה כהלכה שתחולתה מראש איך לתקוע טרום ביצוע התקיעה. לכן בה באמת מקילים כ"ספק דרבנן לקולא" כדעלמא.

לא כן הלכות תקיעת שופר ספיקותיו וחומרותיו, הן תחולתן מראש המה טרום התקיעה: איך לתקוע, מה לעשות ומה להימנע. הואיל והלכות אלו תחולתן טרום התקיעה כ"דיני תקיעה", מחמירים אנו בהלכותיהן ביום השני כביום הראשון.

6. יש שהבחינו בין ספק מציאותי לספק הלכתי הנובע ממחלוקת הפוסקים, כדלהלן: ספק מציאותי ספיקו גדול יותר, ולכן יש מקום להקל בו טפי ביום השני למרות ש"כחדא יומא קחשיב" ולהשאירו על עיקר דינו "ספק דרבנן לקולא". בשונה מספק הלכתי הנובע ממחלוקת הפוסקים, שהיות ואינו מחת ספק המציאות – ספיקו קל יותר ולכן בו יש להחמיר טפי לאור ההגדרה שימי ראש השנה "כחדא יומא קחשיב"

דא עקא. דהלא טומטום בהחלט ספק מציאותי הוא: שעד שלא ייקרע עורו, לא נדע האם זכר או נקבה הוא (וזהו כל ספיקו), וכספק מציאותי הלא חזינן דאף בכהאי גוונא נקטינן חומרא ביום השני כראשון משום דכחדא יומא קחשיב.

7. יש שנקטו בדרך זו: ספק דרבנן לקולא נאמר בספק האם קיימת מצווה, ברם על הצד קיימת הרי בצעת מצווה לעילא – או אז אזלינן לקולא. אך אין לומר זאת על הנהגה הלכתית מראש להיכנס לקיום מצווה במצב מסופק (כתקיעת טומטום, ושהייה בין התקיעות).

דא עקא כדלעיל, הלא המשנ"ב "שפתיו ברור מללו": משום שימי ר"ה כחדא יומא קחשיב, ולכן משווים את חומרותיו, ולא משום עקרון כללי בדיני ספק דרבנן לקולא.

8. יש שהעמיקו בדברים כך: ספק שאינו אלא כלפי האדם גופא בלבד, האם תקע או לא תקע, ולא בעיקר מצוות התקיעה – בו נכון הכלל דעלמא "ספק דרבנן לקולא" גם ביום שני של ר"ה. בשונה מכך, ספק הקיים בעיקר מצוות התקיעה , שאין זה ספק בגברא, אלא בקביעה ההלכתית של הלכות מצוות תקיעת שופר, מכיוון ששני ימי ר"ה כחדא יומא קחשיב, אין לחלק בהלכות תקיעותיהן: יום ראשון והלכותיו ויום שני והלכותיו! אדרבה משווים אנו אותן להיות אחידים וזהים "כחדא יומא קחשיב".

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.