ספק בברכות הנהנין – ספק האם ברך "ברכת המוציא" או לא - ספק "ברכת אדמה" או "ברכת העץ"


1 דקות קריאה
01 Feb

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ט"ו בשבט - תשפ"א //

בשו"ע או"ח ס' ק"ז סע' ט' פוסק כי במצב של ספק האם ברך ברכת המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.

וראה במשנ"ב שם ס"ק מ"ט, שפוסק דאף רשאי לאכול זאת היות וברכת המוציא כשאר ברכת הנהנין מדרבנן היא ואזלינן בספיקא לקולא.

ומסיים שם המשנ"ב דמ"מ אם נמצא לידו מי שרוצה לאכול ולברך, ראוי לכתחילה שיבקש שיוציאנו בברכה מחמת הספק.

והנה, ראה במשנ"ב ס' ר"ג ס"ק ג' שפסק בשם החיי אדם לגבי פרי שנחלקו בו הפוסקים האם ברכתו "בורא פרי האדמה" או "בורא פרי העץ", דיש לברך עליו בורא פרי האדמה היות ובדיעבד עולה לו ברכה זו.

אך אם ברך עליו בורא פרי העץ, יטעם רק מעט ותו לא, שאם לא יטעם יהיה בוודאי ברכה לבטלה, אך לא ימשיך הלאה לאכול ממנו עוד, שמא ברכה זו לא עולה לו, נמצא אוכל בלא ברכה.

הרי לן להדיא כי במקום של ספק ברכות -  האם יצא ידי חובה בברכה זו, נקטינן שיש להחמיר שלא לאכול בכהאי גוונא, שמא לא עלתה לו ברכה ונמצא אוכל בלא ברכה.

וקשה, מאי שנא: 

בין: מסתפק אם ברך בכלל, שרשאי לאכול ואינו צריך מעיקר הדין להחמיר להימנע מאכילה שמא לא ברך. 

לבין: פרי שספק אם ברכתו "העץ" או "אדמה", שאם ברך עליו "העץ", צריך להימנע מלהמשיך לאוכלו, שמא ברכתו לא עלתה לו, ונמצא אוכל בלא ברכה.  


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

 יצויין שתשובות עם עקרונות דומים אוחדו


  1. רבים השיבו – בכמה הדגשים העולים לדרך אחת – שיש לחלק בין ספק ברך ושאר ספקות ברכות הנהנין דעלמא – שמאחר ונפסק "ספק ברכות להקל", דינו שרשאי לאכול ואינו צריך להמנע. לעומת זאת פרי שספיקו האם העץ הוא או אדמה, הואיל ודינו נפסק שיברך עליו "בורא פרי האדמה" (שאז יוצא ממנ"פ), כאן כשברך עליו בורא פרי העץ – הרי עבר על הדין שאמור היה לעשות –לברך עליו האדמה, ומשכך אין מקום להקל בו שיאכל עתה מחמת ספיקו אולי ברכתו העץ, אחרי שעבר על דין ולא ברך עליו כהלכה הפסוקה בו.
  2.  וביתר ביאור: כל היכא שמנוע ופטור מלברך מחמת "ספק ברכות להקל", מורים אנו שרשאי לאכול ואינו צריך לחשוש שמא לא ברך ועובר על "אסור ליהנות מהעו"ז בלא ברכה". וטעמא דמילתא, אחרי שפטרוהו חכמים מלברך (מחמת ספיקו) אין אתה רואה איסור באכילתו (שמא לא ברך) משום שהאיסור כרוך ונובע בחיוב הברכה, וכל היכא שהדין פוטרו מברכה – אף מכורח הספק – אין איסור בחוסר הברכה. ברם כל זה כאשר ארע לו ספק לתומו, שונה הדבר כל היכא שגרם במו ידיו למצב זה מחמת שעבר על הדין, דהוי כפשע שלא ברך עליו כראוי –האדמה כדין ספיקו אלא העץ, ולמרות שיתכן ויצא בברכה זו (שמא ברכתו "העץ" באמת) ,מ"מ אין מקום להקל בו ליהנות בלא ברכה אחרי שעבר על דינו (לברך האדמה בכה"ג) בפשיעתו במו ידיו
  3. יש שחילקו – בכמה הדגשים והטעמות – בין ספק מציאותי בגוף המאורע, כספק אם ברך וכדומה לזה, דכאן נקטינן ספק ברכות להקל, ורשאי לאכול בלא ברכה. לבין ספיקא דדינא או ספק במחלוקת הפוסקים, שספיקו חמור, ולמרות שגם כאן אסור לו לברך בשנית (מחמת חומר "לא תשא" -ברכה לבטלה), מ"מ אין להקל בו לאכול -שמא לא יצא ידי חובת ברכה.

    ודמיא למאי דנקטינן ב"ספקא דדינא" דאין מעמידים דבר על חזקתו והספק עומד בעינו, דמשום החזקה המקומית לא נפשוט ונכריע את הדין הכללי. כך גם כאן, אין אנו פושטים את ספיקו להניח שכך הדין ולא אחרת.

    כלומר, מה דרשאי לאכול ב"ספק ברכות להקל" אינו משום שפטור מברכה (ואין בו משום "אסור ליהנות בלא ברכה" -דהאי איסורא הוי תולדה מחיוב הברכה בפועל), אלא משום שמקילים לנקוט בספיקו שכך ארע ולא אחרת (שיתכן שברך כראוי). ומשכך אין להשית כלל זה בספיקא דדינא, דהא פשיטא שמחמת ספיקו האישי לא ננקוט ונכריע שכך הדין, כנדון דנן – ספק פרי האדמה או העץ – וכי נאמר שמחמת ספק ברכות להקל, כך דין הפרי להיחשב כפרי העץ ולא כפרי האדמה?... ולכן בספיקו קאי ואסור לו ליהנות שמא לא ברך כראוי.
  4. דא עקא הלא חזינן שהמשנ"ב גופא הביא כלל זה שספק ברכות להקל -מתיר לאכול במצב ספקי ואף בספיקא דדינא, ולא רק בספק מציאותי מה ארע. כדבריו בס' קע"ד שעה"צ ס"ק מ"ה, לגבי מחלקות הפוסקים האם השותה יי"ש בסעודה צריך לברך שהכל בשונה משאר משקין, משום שאינו בא לצמאון ואינו חלק מהסעודה, או שמא דינו כשאר משקים שפטורים מברכה, משום דגריר תאוות האכילה והוי כצרכי הסעודה. פסק המשנ"ב שמנהג העולם לא לברך עליו, ויש עליהם על מה לסמוך משום שספק ברכות להקל. למרות דהוי "ספקא דדינא" -ספק הפוסקים.

    אכן, יש שטענו לחלק, דלמרות שברכת היי"ש בסעודה הוי מחלוקת הפוסקים, מ"מ עדיין תלוי במציאות האם היותו גריר תאוות האכילה מחשיבו כחלק מהסעודה ופוטרו מברכה, ושמא יש לחלק בין מקרי שתיית היי"ש לגופם, ובהאי גברא ננקוט שמא לגביו הוי כחלק מהסעודה. בשונה מספק פרי העץ והאדמה שספיקו תליא בגדרים הלכתיים עצמאיים שאינם קשורים רק לגבי ברכת הנהנין, אלא לעצם מהותו האם עץ הוא או לאו (כלגבי ערלה). וצ"ע.
    וכעין זה כתב בספר "וזאת הברכה".
  5. יצויין שהמעיין בדברי המשנ"ב שם לגבי יי"ש בסעודה, רואה מדבריו שם שמחלוקת הפסוקים וספיקא דדינא חמור יותר מספק האם ברך, משום שבבעוד ספק ברך העיקר לדינא שרשאי לאכול לכתחילה, אלא שאם בקל יכול שאחר יוציאו – יעשה זאת. בשונה מכך לגבי יי"ש בסעודה דלדינא נוקט שעל אף שיש למקלים על מה לסמוך, ראוי שיחמיר משום שהיתרו רק בדיעבד ולא לכתחילה, ולכן לכתחילה יתאמץ לצאת מידי ספק, כלברך שהכל על סוכר או שיברך לפני הסעודה על היי"ש ופתרונות נוספים. נראה בעליל שחומרתו גדולה יותר.
    לא מן הנמנע אפוא, דכל היכא דהוי "ספיקא דדינא" וגם פשע בעובוו על הדין, כנדון דנן שברך "העץ" על פרי ספקי, הרי בטל קולתו מכל וכל אף בדיעבד, וימנע מלאכול עד שייצא מידי ספיקו.
  6. יש שהטעימו, שכשאנו נוקטים "ספק ברכות להקל" יסוד דינו הוא, שאנו נוקטים כצד הספק לקולא, ומניחים אפוא שברך לפני האכילה, ושברך כראוי. ואף במחלוקת הפוסקים יש לומר כך, שלגבי יי"ש בתוך הסעודה, שמחילים ספיקא דרבנן לקולא הרי נוקטים אנו כפוסקים שא"צ לברך על יי"ש בסעודה. שונה מכך ספקו של החיי אדם לגבי ספק העץ ספק האדמה, ששם הדין הנפסק מלכתחילה לא להקל שיברך איך שירצה, אלא אדרבה לברך אדמה (שאז ממנ"פ יוצא ידי ברכה), ומשכך כשמברך העץ ולא אדמה, אין להשית בו דין ספק דרבנן לקולא, משום שלא נפסק עליו כלל לברך העץ, ולכן אין להתיר לו לאכול מכוח ברכת העץ.
  7. יש שהשיבו שדווקא בספק ברך יש מקום להקל עליו לאכול בלא לחשוש שמא לא ברך, משום שחזקתו שברך כהרגלו טרום האכילה.

    נעיר בצידו: דהלא יתכן שספקו לא התעורר לאחר האכילה – האם ברך או לא, שאז יש להניח שלא היה מכניס לפה טרום ברכה, אלא הספק מתעורר טרום האכילה, שעמד לברך ונגרם הסחת דעת רגעית, ועתה – טרם האכילה – מהסס האם עומד אחרי ברכה או לפני ברכה. בפשטות גם כאן מורים שלמרות שאל לו לברך בשנית מ"מ רשאי לאכול כך.

    זאת ועוד, הלא חזינן דההיתר לאכול בלא ברכה נוספת ב"ספק ברכות להקל", נאמר גם בספק האם מחויב ברכה כשתיית יי"ש בסעודה ועוד (כמצוין ב4).
  8. עוד יש שטענו דכל היכא שמסתפק האם הוי פרי העץ או אדמה הוי כ"ספק חסרון ידיעה", ואין להקל בספיקו ולהתירו לאכול, בשונה מספק מציאותי ומספקא דדינא.

    נעיר בצדו: הלא ספק דנן –ספקו של החיי אדם הוא, ומיירי בפירות בר כעין תותי שדה "פאזימעקס" -שספקו אינו כמציאות עלומה האם פרי או ירק, אלא ידוע לנו מהותו ומקורו, אלא שקיים בו ספק הלכתי מכוח צורת גידולו, [שגזעו מחליף כל שנה, אך משהו קטן מהגזע נשאר על תילו באדמה], האם בכהאי גוונא נחשב הלכתית כ"גזעו מחליף" או לא. אם כן לא הוי "ספק חסרון ידיעה" אלא ספק ב"גדרים הלכתיים" כשאר ספיקות הלכתיים.
  9. יתכן שחומרתו של המשנ"ב – פסקו של החיי אדם – אינה משום ספיקא גרידא (שמא אין ברכתו העץ), אלא דבאמת הספק אינו שקול ונוטה שברכתו האדמה, וכן הוא העיקר לדינא, וכן משמע לכאורה בדברי החיי אדם שם (כלל נ"א סעיף ט'), וכל כה"ג כשברך "העץ" אין להקל שיאכל בלא ברכה (זולת טעימה בלבד, שלא יהיה בוודאי ברכה לבטלה), שכאמור העיקר לדינא שאין ברכתו העץ, ולכן נקטינן שימנע מלאוכלו עד שייחשב עקירה ויברך שוב כדת וכדין.   


    לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.