ספק דרבנן כשאפשר להחמיר בקל - נטילת ידיים - נטילת לולב ותקיעת שופר


1 דקות קריאה
05 May
05May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת אמור - תשפ"א 

"...בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:...וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל..."

ראה שו"ע הלכות נטילת ידיים ס' ק"ס סע' י"א שפסק לעניין נטילת ידיים דבמקום של ספק נטילת ידיים כגון שמסתפק האם נטל ידיים, האם נעשה מלאכה במים, האם יש שיעור במים, האם המים פסולין וכיוצ"ב, אזלינן לקולא כדין כל ספיקא דרבנן. 

יחד עם זאת, מביא בשו"ע דעה נוספת, וכך גם פסק במשנ"ב שם בס"ק נ"א, לפיה אם מזומנים לו מים אחרים יטול את ידיו בכדי להוציא עצמו מן הספק. 

הטעם לכך הוא, מכיוון שאפשר לצאת בקל מידי ספק אזי יש לו להחמיר. 

והנה, ראה משנ"ב ס' תקפ"ה ס"ק ה' לעניין מי שמסתפק ביום טוב שני של ר"ה האם שמע תקיעת שופר או ביום טוב שני של סוכות האם נטל לולב דפסק בפשטות דאינו צריך לתקוע או ליטול הלולב מהטעם דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. 

וזאת ללא אותו סייג שמביא המשנ"ב לגבי נטילת ידיים  לפיו יש להדר אחר המצווה באם יכול לקיימה בקל וזאת כדי לצאת ידי הספק.  

"מי שנסתפק לו אם שמע קול שופר או נטל לולב, ביום א' שהוא מן התורה תוקע ואינו מברך וביום ב' שאינו אלא מדברי סופרים אין צריך לתקוע דספק דברי סופרים להקל." 

וקשה, מאי שנא: 

בין: נטילת ידיים דהוי דרבנן, דנקטינן כללא שכל שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא יטול ידיו לצאת מן הספק. 

לבין: נטילת לולב ותקיעת שופר, ביום השני דהוי דרבנן, דנקטינן "ספק דרבנן לקולא", גם באופנים דיכול להחמיר בקל ולצאת מידי ספק, אינו צריך להחמיר.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – דיני "דרבנן" יש מהם "איסורים" ויש מהם "מצוות" ["גזרות ותקנות"]. איסורים – מה שאסרו חכמים לעשות כאיסורי אכילה דרבנן ואיסורי מוקצה וכדומה. מצוות היינו מה שצריך לעשות ב"קום ועשה", כמצוות נטילת לולב ותקיעת שופר ביום השני וכדומה. 

מסתבר שכלל זה דכל היכא שאפשר לצאת מידי ספק דרבנן בקל ובלא טורח – יש להחמיר בו, לא נאמר רק במקום שנוגע ל"איסור דרבנן", דכל כהאי גוונא ראוי להחמיר ולא להקל אם יכול לצאת מחשש איסור בקל ובלא טורח. בשונה מכך "מצוות" בקום ועשה, כתקיעת שופר ונטילת לולב ביום השני, שכאן לא שייך החמרה זו, משום שאינו עושה "איסור" אלא רק נמנע מ"עשיה", וקיימא כדעלמא ב"ספק דרבנן לקולא". 

נטילת ידיים –  שייכת מיהא גם לסוג ה"איסורי", שאכן נטילת ידיים הינה אחת משבע מצוות עשה דרבנן, מ"מ יש בתקנתה מלבד המצווה גם "איסור": שאסור לאכול בידיים מסואבות בלא טהרת ידיים משום סרך תרומה. ועל כן חזינן שאף אונן למרות שפטור מכל מצוות העשה דאורייתא ודרבנן, מ"מ אסור לא לאכול בלא נטילת ידיים כדפסק רעק"א בהלכות אבלות יור"ד שמ"א סעיף א' דנוטל בלא ברכה, דלאכול בלא נטילת ידיים הוי איסור ולא רק ביטול מצוות עשה. [ומהאי טעמא החמירו חכמים באדם שאין לו מים לנטילת ידיים שיכרוך ידיו ממפה ויאכל מפאת איסור זה]. 

סימוכין לזה נראה מדברי הפרי מגדים או"ח ס' ס"ז במשבצות זהב ס"ק א', דהנה אף הוא מציין את הכלל שבספק דרבנן אם אפשר להחמיר בקל – חייב להחמיר בו. ומיישב בזה את שאלתו שם מדוע הוצרכו הפוסקים לומר ש"ספק ברכות להקל" – נובע מחומר איסור "לא תשא", תיפוק ליה דברכה דרבנן ודינה משכך "ספק דרבנן לקולא" כדעלמא, אף בלא עניין "לא תשא" של ברכה לבטלה? 

ומיישב זאת על פי כלל דנן, דכל היכא דאפשר להחמיר בקל בלא טורח – לא אומרים "ספק דרבנן לקולא", והיות ואין כלל טורח לומר ברכה בפיו, לכן אילולי חומר "לא תשא", היינו מורים בספק ברכות להחמיר לברך ולא להקל, דבכך יוצא מידי ספק בקל ובלא טורח. 

הנה גם כאן ההחמרה היא במקום שיש צד "איסור" ולא רק ביטול מצווה, שהרי ברכת הנהנין העדר הברכה באכילתו נחשב כ"איסור" ולא רק כ"ביטול מצווה", משום ש"אסור להינות מהעוה"ז בלא ברכה", ומשכך ראוי היה מעיקר הדין להחמיר גם בספק ברכות ולברך למרות שדרבנן היא. אלא משום שקיים בברכה לבטלה איסור "לא תשא", לכן נקטו חכמים שלא יחמיר לברך כמצופה אלא "ספק ברכות להקל". 

2. נעיר בצדו. דהפני יהושע בברכות כ"א ע"א, מציין אף הוא כלל זה, דכל היכא שאפשר להחמיר בקל ובלא פסידא וטורח – חייב להחמיר בו, ולכן מבאר שם דאף למ"ד דמצוות קריאת שמע דרבנן היא ולא דאורייתא, מ"מ בספק קריאת שמע צריך לקרוא שוב כמו למ"ד דק"ש דאורייתא, משום האי כללא דהוי החמרה בקל בלא פסידא ובלא טורח ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא. 

הרי דהחמרה זו נאמרה – עכ"פ לפני יהושע – אף ב"מצוות עשה" דרבנן ולא רק באיסורים דרבנן, בניגוד לנאמר לעיל 1. 

3. יש מהחברים שטענו שיתכן וכל החמרה זו לא נאמרה אלא דווקא בנטילת ידיים בלבד, משום שהמזלזל בנטילת ידיים קשה לעניות. ולמעשה כך כתב המשנ"ב בס' ק"ס שם ס"ק נ"ב "ובב"י משמע דנכון להדר אחר מים, דאם אינו מקיים נט"י כראוי קשה לעניות". ויתכן דבכל ספק דרבנן אחר (כספק תקיעת שופר ונטילת לולב ביום השני) – אין החמרה זו. 

נעיר בצדו, דמעיון בדברי הב"י משמע, שהב"י מביא את החמרת הראב"ד – דהוא מקור פסקו זה – שבנטילת ידיים ראוי להחמיר משום שראוי לצאת בקל מידי ספק, ומשמע מהב"י דלדברי הראב"ד הוא חיוב גמור. יחד עם זאת נוקט שם הב"י דאף אם העיקר לדינא דספק דרבנן לקולא נאמר בכל גווני, מ"מ ראוי ונכון להחמיר – אף אם אינו חייב – משום שקשה לעניות

משמע אפוא דהמה שני עניינים נפרדים. 

4. עוד יש שהדגישו דחזינן דנטילת ידיים חמירא טפי משאר ספק דרבנן דעלמא, ובשל כך חכמים תקנו הלכה "חדשה": "ספק נטילת ידיים להקל" (ס' ק"ס סעיף י"א) באופנים מסוימים, משמע דהוי תקנה מיוחדת עם כללים אחרים, שכן בלא זה ראוי היה להחמיר בנט"י טפי, למרות הכלל הגורף "ספק דרבנן לקולא" כדעלמא, לכן מחמירים בה טפי משאר ספיקות דרבנן דעלמא ונקטינן דכל שבקל יכול להחמיר – יחמיר. 

ברם, נעיר שמהפוסקים – ובהם הב"י – להדיא משמע דהאי כללא "ספק נטילת ידיים לקולא" באמת אינו "הלכה חדשה", אלא הוא מכוח האי דינא ד"ספק דרבנן לקולא" כשאר ספק דרבנן. ובדומה לזה נקטו חז"ל בלשונם: "ספק עירובין לקולא", "ספק אבילות לקולא" ועוד, הכל מאותו כלל "ספק דרבנן לקולא". 

5. יש שהבינו שטעם החמרה זו בנטילת ידיים ככלל הנקוט בפוסקים במקומות נוספים דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא במקום שיש לו מתירים, [כדמצינו לגבי ספיקות בליעת איסור בכלים, שנחמיר בהם משום שאפשר לצאת מידי ספק ע"י הגעלתם]. ראה גם רש"י ביצה ג' ע"ב דנקט כללא זה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירים. 

אף כאן יש להחמיר בנטילת ידיים משום דהוי כ"דבר שיש לו מתירים" [בלא טרחא והפסד] ע"י שיטול בשנית כראוי. וראה שער הציון שם ס' ק"ס ס"ק מ"ט. 

ומשכך דין זה אינו אלא בספק איסור דרבנן בלבד – משום ש"עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר" כביאור הראשונים ד"דבר שיש לו מתירים" – ולא בספק מצווה דרבנן דעלמא, דאין דין זה שייך, בדומה לנאמר לעיל 1. 

6. נציין שהג"ר ישראל זאב גוסטמן זצ"ל האריך בעניין זה בספרו "קונטרסי השיעורים" קידושין ס' כ"ד. וראה שם שהעלה ביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי החמרה בספק נטילת ידיים, דהרמב"ם בפרק ו' מברכות הל' ט"ו מקל בנט"י כשאר ספק דרבנן לקולא: "מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן... שכל ספק שבטהרת ידים טהור". בעוד הראב"ד שם משיג וחולק "ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק". 

דהנה יסוד מחלוקתם נעוצה מהו "ספק דרבנן לקולא", האם חכמים לא העמידו תקנתם במקום ספק, ולפי זה אין מקום לחלק בין הדברים, ולעולם ספק דרבנן לקולא ואף אם בקל יכול להחמיר. או שבאמת תקנתם קיימת תמיד (גם בספק על הצד שחייב), אלא שכך הורו שבמקום ספק אין לחשוש שמא חייב ואסור, ורשאי להקל ולהסתמך על הצד בספק שפטור ומותר, בשונה מספק דאורייתא לחומרא שצריך לחשוש לצד שאסור, ומשכך במקום שהסברה אומרת שראוי להחמיר ככל היכא שיכול להוציא עצמו מידי ספק בקל – שומה עליו להחמיר

וכבר כוונו חברי "חילוקא" לדבריו אלו. 

7. יש שהבחינו בין שאר מצוות ואיסורים דרבנן אשר ברובן הינם מחויבים מצד עצמם, ואינו יכול להימלט מחיובם ואיסורם, בהם חכמים הקלו טפי בספיקותיהם והשיתו "ספק דרבנן לקולא" -ויהי מה. 

בשונה מכך מצוות נטילת ידיים, דהוי כעין מצווה קיומית, כלומר שאין אדם מוכרח להתחייב בה אלא אם מכניס עצמו במחיצת החיוב כאשר ברצונו לאכול, ומשכך היות והוא המכניס עצמו לחיוב ברצונו ולצרכו – הלכך קולתו היא סיבת חומרתו, דנכון וראוי טפי שידאג לקיים חיוב נטילת ידיים זו אף בספק, באם יכול ליטל ידיו בקל ולצאת מדי ספק, טפי משאר ספק דרבנן דעלמא 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.