עבד עברי "כי טוב לו עמך" - חייך וחיי חברך "וחי אחיך עמך"


2 דקות קריאה
07 Aug
07Aug

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ראה - תשפ"א 

"וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ... כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:" //

איתא במסכת ב"מ דף ס"ב ע"א דשניים שהיו בדרך ולאחד מהם קיתון של מים המספיק רק לאדם אחד, זה שהקיתון שלו ישתה המים. 

דין זה למדו חז"ל מהנאמר "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חבריך. 

"שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם -מתים, ואם שותה אחד מהן -מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך -חייך קודמים לחיי חבירך". 

הלכה בפשטות כדברי רבי עקיבא שחייך וחיי חבריך -חייך קודמים, כדקי"ל בכל מקום "הלכה כרבי עקיבא מחברו" (עירובין מ"ו ע"ב ועוד). 

והנה, ראה במסכת קידושין דף כ' ע"א, לעניין עבד עברי, שהאדון חייב להשוות תנאיו לתנאים שלו במאכל, במשתה ובשינה וכיוצ"ב. 

דהיינו שהאדון חייב ליתן לעבדו אותו סוג פת שהוא אוכל וליתן לו מצעים כמצעיו וכיוצ"ב שנאמר "כי טוב לו עמך". 

"תניא "כי טוב לו עמך" עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר, אתה ישן על גבי מוכין והוא על גבי תבן, מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאלו קונה אדון לעצמו." 

וביארו התוס' שם, ע"פ הירושלמי, דפעמים אין לו אלא רק כר אחד בביתו, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים "כי טוב לו עמך" ואסור לו, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו הרי זו היא מדת סדום, נמצא שעל כרחו צריך למסור לעבדו והיינו "קונה אדון לעצמו". 

כלומר דרשינן "כי טוב לו עמך" ששניהם שווים, ואף אם אין בכדי לשניכם אל לו לאדון להקדים את עצמו. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: הדרשה הנלמדת משניים ההולכים בדרך ויש להם קיתון מים אחד, זה שהקיתון שלו ישתה מים דכתיב "וחי אחיך עמך" דמ"עמך" דרשינן חייך קודמים לחיי חברך. 

לבין: הדרשה הנלמדת באדון לעבד עברי שאף שיש לו כר אחד בלבד, אל לו להשתמש בעצמו בכר שלו, מהטעם ששניהם שווים ועובר על "כי טוב לו עמך", ואתה לא קודם לו באף מצב.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו לאלתר: דינו של רבי עקיבא שחייך קודמים משום שחובת "וחי אחיך עמך" מוטל על שני הצדדים בשווה, בעל המים מצווה להחיות את חברו, אולם גם חברו לעומתו מצווה להחיות את בעל המים, שאם יקבל החבר את המים הרי הדין יחייבו להחזירו לבעליו מכוח דא גופא "וחי אחיך עמך" המוטל כעת עליו, מחמת כך הכריע רבי עקיבא ש"חייך קודמים". 

אכן, בן פטורא מציע לחלוק את המים בין שניהם בשווה – וכך ירוויחו שניהם "חיי שעה" ומחר ימותו – אולם רבי עקיבא סובר שאין בכך לדחות חובת "חיי עולם", ולכן, חובת הצלת "חיי עולם" המוטלת על כל אחד מהם לעשות הכל למען זולתו, היא היא המכרעת בסוף שהמים יישארו אצל בעל המים, כעין "גלגל החוזר" המביאו לבסוף לנקודת המוצא -"כאן נמצאו כאן היו". 

בשונה כמובן מחיוב האדון "כי טוב לו עמך" המוטל על האדון בלבד ולא על העבד כלל, לכן האדון מצווה לא לקחת את הכר לעצמו (שהרי אז גורם שהעבד לא ישתווה לטובת אדונו), ואילו העבד שיקבל את הכר (מכוח מידת סדום) אין לו מצווה לעומתית, ומשכך אין מניעה מצדו להשתמש בה לבדו. 

יסוד דבריהם מובא כבר בבעל קושיא זו – הלא הוא המהר"ם שיף (המביא קושייא זו בשם "קושיית העולם") בסוגיא בב"מ שם. 

2. העירו לפי זה, שאם החבר הינו קטן הפטור ממצוות, והוא הדין חרש ושוטה, הרי שומה על בעל המים לתת את כל מימיו לרעהו ולא יקבלם בחזרה, שהרי בעל המים מחויב ב"וחי אחיך עמך" וחברו פטור מחובה זו, וחידוש הוא. 

למעשה הערה זאת נשאלה כבר ע"י רבים מרבותינו האחרונים לאור דברי המהר"ם שיף. 

3. עוד השיבו: 

משמעות דברי רבי עקיבא לכאורה שדייק "חייך קודמים" מדקדוק הכתוב "עמך" -שהוא קודם לו בהצלת החיים, ולמעשה זאת הקושיא, מדוע לא נדייק זאת גם ב"כי טוב לו עמך" שטובת האדון קודמת. 

לכן טענו ש"עמך" אין משמעו באמת "שאתה קודם לו", אלא משמעו "כשאתה קיים" כלומר כשאתה בחיים, כאומרו: "תחייה את חברך שיהיה עמך", ולכן כל עוד אתה תתקיים עמו -הרי חייב אתה בהצלת חייו, וממילא מובן שלא יתכן שיהיה מחויב לתת לחברו את מה שחיי עצמו תלויים בו –המים של כדי חייו, שהרי שוב לא יהיה כאן "עמך" שהוא לא יהיה בחיים [והרי כל הציווי "תחייה אותו שיהיה עמך"]. ולכן מכריח רבי עקיבא – מכאן שחייך קודמים לחיי חברך. 

וכמובן לא שייך הדבר ב"כי טוב לו עמך", שלו יהא ש"עמך" משמע "כל עוד אתה קיים", מ"מ אין מציאות שימוש הכר נוגעת לקיומו העצמי של האדון כמובן, לכן אין כל היתר לקחת את הכר לעצמו [ומכח מידת סדום יאלץ לבסוף לתת לעבדו]. 

4. יש להעיר על הנאמר: 

א- אם בעיקר הדין ראוי היה שייתן את כל מימיו להצלת חיי רעהו, אלא שאז לא יהיה "עמו בחיים" וכתוב "עמך" -שאתה בחיים, מדוע לא נאמר אפוא כעצת בן פטורא, שייחלק את מימיו בין שניהם להחיות את שניהם חיי שעה -בעודו חי, למרות ששניהם ימותו מחר בגמר שתיית המים, והנה התקיים המאמר "עמך -כשאתה קיים" ?... 

ב- הואיל ופוסקים רבים נקטו לדינא, שאף בשאלת הקרבת אבר מאבריו להצלת חיי חברו נקטינן דאף זה הוי בבחינת "חייך קודמים", כלומר שאין אדם צריך להפסיד אבר מאבריו להצלת חיי חברו. ולכאורה לפי האמור לעיל אין בכך עילה מכוח "עמך" לבכר הצלת אברו -שהרי סוף סוף "אתה תהיה קיים", ויחיה עמו בהצלתו?... 

ג- באופן שהמציל בין כך עומד למות בדקות הקרובות [פצוע ומדמם למוות], וכי לא צריך באופן זה להציל חיי חברו, כלתת את מימיו להצלת חברו, משום שתיכף לא יחיה עמו ובין כך ימות כעבור רגע?... 

והשיבו החברים על כך, שדרשת "עמך" היינו "בקיומך" כאומרו "עד קיומך", ומשמעותו לרבי עקיבא, שלא מוטל על המציל שיפסיד בהצלתו את "קיומו העצמי" [ולא שמצוות ההצלה תחולתה רק כל עוד המציל חי], ולכן לא מבעי אם בהצלת חברו מפסיד את חייו המידיים בהווה כ"חיי שעה" דידיה, אלא אף אם מפסיד את "חיי עולם" דידיה הבאים לבוא (חיי המחר) –גם זה לא מוטל עליו להפסיד. והוא הדין שלא יפסיד אבר מאבריו דהוי כחלק מ"חייו" [להני הפוסקים כך], והוי כעין הקצבת התורה בשיעור חיוב הצלה, שכדי נטילת החיים או חלקם אין בכך חיוב להציל את חברו, דהצלה זו מקפדת את ה"עמך". ויתיישבו בזה ג' הערות דלעיל. 

5. הדיוק מ"וחי איך עמך" דדרשינן "עמך –חייך קודמים" מבוסס על הרחבת מצוות ו"חי אחיך" שתחולתו אף הצלת חיי עצמו, ומשכך אם מן הנמנע להציל חיי שניהם, הסברה נותנת ש"חייך קודמים" ואינו צריך להקריב חיי עצמו להצלת חיי זולתו ד"מאי חזית דמא דחברך סמוק טפי דלמא דמא דידך סמוק טפי", ומצוות הצלת חייו קודמת להצלת חיי זולתו. 

בשונה כמובן מ"כי טוב לו עמך", שאין כאן הרחבת המצווה שגם לאדון יהיה טוב, אלא המצווה מוטלת על האדון להיטיב עם העבד כמו הטוב שיש לו. ולכן אין מקום להקדמת הטבה לאדון בזמן שלא יכול להשוות את העבד לטובתו, שהרי זהו כל מצוותו שלא יהיה העבד פחות ממנו בהטבתו

אף הביאו החברים שבדומה לזה כתב הגר"י ענגיל בספרו "חוסן יוסף". 

6. ובאופן נוסף יש שטענו: "עמך" משמעתו "שוויון" -להשוות את זולתו לעצמו. כמובן כל זה אם הדבר אפשרי, ד"אין דנין אפשר משאי אפשר", ולכן בנוגע להצלת חיי חברו כל עוד יכול להציל חיי חברו כמו שמציל את חייו –חייב לעשות כן, אך ברגע שנוגע לחיי עצמו, ברור שהצלת חייו קודמים להצלת חברו.  

מאידך בנוגע ל"כי טוב לו עמך" -כאן ההשוואה יכולה להתממש ולהתקיים גם בנוגע ל"כר אחד", שהרי בידו לא להשתמש בכר, וכך לא יהיה בהטבה עודפת על העבד וההשוואה מתקיימת, ולכן כך באמת נקטינן לדינא, שלא ישתמש בכר. אלא שמעתה ניצב דין "מידת סדום" ומאלצו למסור את הכר לעבד, שהרי מה ירוויח אם הכר יהיה מונח בטל באפס מעשה... –לכן ימסרהו לעבד מדין "מידת סדום". אך שהאדון ישתמש בכר בפועל –אסור, שהרי מפר בזה את ההשוואה המחייבת שלא להפלות את העבד מטובת עצמו. 

7. ובאופן דומה יש שטענו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – "עמך" משמעתו "שוויון", ולעניין "וחי אחיך עמך" משמעותו להשוות בהתאמצות להצלת חיי חברו כהצלת חייו. ובמצוות "כי טוב לו עמך" משמעותו המובנת -שאל לו לאדון לעשות "הפליות" המבטאות חוסר שוויון של עליונות האדון ועדיפותו למול פחיתות העבד, לכן חייב להשוות את עבדו לו באוכלים ובכרים וכסתות וכדו'. ומשכך, כאשר ייקח האדון את הכר היחיד לעצמו, מתעצמת תחושת עליונות האדון למול עבדו, שהנה האדון זוכה בכר שהוא עדיף ממנו בהיותו "אדון", ובהכרח שהתורה תאסור לעשות כן. 

בשונה מהצלת חיים, שעל אף שדרשה התורה שיתאמץ להציל רעהו כמו שחייך חשובים, דברה התורה על מעשים והשתדלויות בפועל -ששומה על האדם לעשות, וכמובן לא על "תחושות הפלייה" וכדומה. ברי אפוא שאם השוואת הצלת חיי חברו לחיי עצמו הינה בלתי אפשרית לחלוטין -כשקיימת אפשרות רק להצלת חיים יחידנית, כמובן "חייך קודמים", דהוי כאנוס מלהציל את חיי חברו, ואין לו אפשרות להשוות ולמצוא מים נוספים. 

8. יש שהעירו שקושיא מעיקרא ליתא, דמי יימר שהכוונה בדברי הירושלמי והתוס' שאם יש לו כר אחד הכוונה שייתן הכר לעבד בלבד כל הזמן, אולי הכוונה שישתמשו לסירוגין, כלומר, יום אחד העבד ישתמש ולמחרת האדון ישתמש, וחוזר חלילה, כשאר חלוקת השותפים, ומעתה קיימנו "עמך" שוויוני לעילא, שכך הדין דורש -לקיים את עקרון השוויון כל היכא שניתן לקיימו. ומה דאמרינן "קנה אדון לעצמו –מוסב על היום שהעבד משתמש בכר. ונמצא שאינו דומה כלל ל"חייך קודמים", ששם לא יתכן כמובן לקיים עיקרון השוויון בחלוקת החיים כאופן זה

9. עוד הביאו החברים בשם בעלי המוסר, שברגע שהאדון נותן את הכר לעבדו האומלל בכדי לא להיות מהנוהגים ב"מידת סדום", וכציווי התורה, ושימח את עבדו בהנהגתו האצילית, ברי שיהיה טוב לאדון לא פחות בהרגשתו העילאית שגרם הטבה לעבדו, ואיכות השינה של האדון בוודאי לא תגרע רק תשתבח! הרי מעתה: "כי טוב לו עמך-כמוך ממש" 

10. עוד ציינו החברים את דברי המנחת חינוך (מצווה מ"ב אות י"א) שטען שיתכן שהיא שעמדה לרמב"ם שהשמיט בהלכותיו את דברי הירושלמי, שבאופן שיש לו רק כר אחד ייתן האדון את הכר לעבדו, זאת משום הסתירה מהעיקרון העולה מ"וחי אחיך עמך –חייך קודמים", ויתכן שבכגון דא שאי אפשר, משום שכעת רק כר אחד לו –סובר הרמב"ם שייקח זאת האדון לעצמו -שהוא קודם, ולדעת הרמב"ם הבבלי באמת חולק על הירושלמי בזה, כעולה מהסוגיא ב"מ ס"ב ד"וחי אחיך עמך –חייך קודמים". 

ומאידך יש כתבו ההיפך, דאדרבה, יש הוכיחו מהרמב"ם שאינו פוסק לכאורה "חייך קודמים" שהרי השמיט הלכה זו ולא כתבה, משום שלא נקטים "עמך -אתה קודם". או לחלופין שסובר הרמב"ם שאין זה אלא רשות בלבד לא חובה. 

11. באופן נוסף הציעו החברים, וסימוכין לדבריהם בדברי אחרונים: 

המילה "עמך" משמעותה המילולית בדרך כלל להורות על "שוויון" או "אחידות דעים" (בניגוד למילה "אתך" שמשמעותו "לצדך" טכני בלבד), וראיות רבות לזה מהכתובים. 

אמנם לא אחת משמעותו שאתה עיקר והשני טפל לך. 

והכל לפי העניין וההקשר המתבקש לעיתים מורה כך ולעתים כך, ולעתים גם זה וגם זה. 

לכן לגבי "כי טוב לו עמך" המילה "עמך" משמעותו כרוב המקומות שוויון ואחידות גמורה, משום שאין סיבה לפרש אחרת, הלא האדון מצווה לשלעבד יהיה טוב עמו, ונפק"מ לדינא שגם אם יש כר אחד בלבד, לא יקח זאת האדון לעצמו וייצער בכך את העבד אלא דרשינן "עמך" המורה לקיים שוויון גמור. 

לעומת זאת לגבי הצלת חייו וחיי חברו, ההגיון הישר מורה ש"עמך" מובנו אמנם "כמוך בדומה לך" אך עכ"פ אתה עיקר וקודם והוא בא אחריך -להחיות אף אותו כמוך (וזאת מסיבות ענייניות שנאמרו ע"י החברים בהדגשים והטעמות העולים לדרך אחת) , הוי אומר לגבי הצלת חייך או חיי חברך: " וחי אחיך עמך -חייך קודמים"


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.