עוסק במצווה פטור מהמצווה – במצה וקריאת שמע


1 דקות קריאה
02 Apr

פסק המשנה ברורה (סי' תע"ה בשער הציון ס"ק ל"ט) אדם שהיה בליל הסדר "עוסק במצווה" [כמו משמר מת וכדו'], פטור למעשה מאכילת כזית מצה ושאר מצוות ליל הסדר מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה". 

אולם אם בכל זאת אכל מצה באותה שעה – עולה לו לקיום מצווה, ואינו צריך שוב לאכול כזית מצה לאחר שיסיים את עיסוקו מהמצווה הראשונה.

מאידך, פסק השו"ע (סי' ע"א) לגבי אונן: "מי שמת לו מת... פטור מקריאת שמע ותפילה" והוא כמו כן מדין "עוסק במצווה פטור מהמצווה". ושם פסק המשנ"ב (ס"ק ג') "ואם קרא אינו יוצא, וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה".

וקשה מהו החילוק:

בין מצוות כזית מצה, שעל אף שהינו "עוסק במצווה אחרת" ופטור מאכילתה, מ"מ עולה לו בדיעבד קיום מצוות מצה באותה שעה. 

לבין קריאת שמע שכל היכא שעסוק במצווה אחרת, לא עולה לו קריאת שמע אפילו בדיעבד, וצריך לקרוא אח"כ שוב פעם?



סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

ראשית נציין, שיש ראשונים ופוסקים הסוברים שיסוד פטור "אונן" ממצוות, אינו (רק) משום "עוסק במצווה פטור מהמצווה", אלא משום "כבוד המת", כלומר שפטרוהו חכמים מכל מצוות העשה, בכדי שיתפנה לטפל אך ורק במתו (והוא בפשטות פטור דרבנן לא דאורייתא), ואם מתעסק במצוות הרי זה כבזיון למתו המוטל לפניו. למעשה נחלקו בזה רש"י ותוס', בברכות, לרש"י טעמו משום "עוסק במצווה" משום שטרוד במחשבת מצווה קבורת המת, הספדו ושאר המצטרך, דומיא דחתן, ותוס' מאידך סברו דהוא פטור מיוחד משום "כבוד מתו" המוטל לפניו. ברי, שלטעם האחרון אין כל כך מקום לקושיא זו, משום שטעמם חלוק, דילמא באונן פטרוהו חכמים מכל וכל, עד שנחשב כאינו בר חיובא במצוות אחרות,  טפי מעוסק במצווה שאינו פטור לגמרי, אלא המצווה רק מושהית וממתינה לו, משום שעליו לעסוק קודם במצווה שהתעסק בה לפני כן, ורק אחרי זה לפנות למצווה השניה, נמצא שאינו פטור גמור, ודילמא אכתי מקרי "בר חיובא".

אך אי ננקוט כפשטות שטעם פטור אונן (כמשמעות רבים מהפוסקים) משום עוסק במצווה, תסתער קושיא דנן כנ"ל.

על פניו נראה שהחילוק אינו באמת בין קריאת שמע למצה ושאר מצוות, אלא בין "אונן" לשאר "עוסק במצווה" כגון שומר מת, עסוק בתפילה וכדומה.

כל עוסק במצווה פטור אמנם מקיום מצווה אחרת בו זמנית, ואף באפשר לקיים שניהם. ובאי אפשר לקיים שניהם, אף לא ראוי (ויתכן ואסור) להניח את המצווה הראשונה ולקיים את השנייה.

אך מכל מקום אם הניח את המצווה הראשונה ופנה לקיים את השניה- יצא ידי חובה. ולא נחשב כאילו קיים את המצווה בזמן שהיה "לא בר חיובא", שאז אח"כ – בסיום מצווה הראשונה - יצטרך לקיימה שוב. והטעם לכך פשוט, היות וסוף סוף בשעה שמקיים את המצווה השניה, שוב אינו עוסק במצווה הראשונה לבינתיים, ולכן עתה לא נחשב "ברגע זה ממש" כעוסק במצווה, ולכן עולה לו לקיום מצווה לגמרי.

מה שאין כן "אונן", היות והבנים העסוקים בקבורת אביהם (וכן שאר קרובים בתנאים מסוימים), מוטל עליהם עיסוק בלתי פוסק בקבורת מתו (וזה כולל הודעת הלוויה, הזמנת קברנים, הזמנת מספידים, הכנת הספד ועוד ועוד), ולמעשה אף אם יתעסקו במצווה אחרת, אין זה נחשב כאילו מתנתקים מ"עסק המצווה" של קבורת אביהם, היות וכל הזמן ראשם טרוד בזה ללא הרף (וכך היא המצווה שלא יפסיקו מעסק קבורת המת אף לא לרגע. בשונה מסתם אדם ששומר על המת). לכן נחשב כאילו קיימו את המצווה של ק"ש ומצה וכדו' בזמן שפטורים ממנה, כי כל הזמן נחשבים "עוסק במצווה" ללא הפסק והגבלה כלל עד קבורת המת. ברור שאם יאכלו יקראו ק"ש או יקיימו מצווה אחרת לא תעלה להם לשם חובה, כי קיימוה בזמן שפטורים היו.

יתכן לפי זה, שאם אדם יהיה עסוק במצווה שתהיה דומה ל"אונן", כלומר שעסוק וטרוד בה ממש "כל הזמן ללא הרף" (בשונה מעיסוק במצווה "רגילה"), כגון: בעיצומה של מלחמת מצווה "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" (חשבו על "מלחמת יום הכיפורים" ה' ירחם...), שהרמטכ"ל וראשי הצבא עסוקים אינטנסיבית ללא הרף בהצלת ישראל וטרודים במצב הלחימה, כאן מסתברא לדמות זאת ל"אונן", שאף בשעה שאוכל מצה וקורא קריאת שמע, מ"מ "הראש מלא" בעיסוק "עזרת ישראל מיד צר", ומעולם לא מתנתק מעיסוק המצווה. יתכן אפוא שאם אכלו מצה וקראו ק"ש בעיצומו של עסק המצווה בעיסוק המלחמתי להצלת עם ישראל, לא יצאו ידי חובה, ובסיום המלחמה (אם לא עבר זמן קיום המצווה) יצטרכו שוב לאכול מצה ולקרא ק"ש בדיוק כמו באונן!


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.