1 דקות קריאה
23 Dec
23Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שמות - תשפ"ב 

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:" //


איתא בגמרא במסכת סנהדרין דף נ"ח ע"ב דעובד כוכבים שהכה ישראל חייב מיתה. 

דין זה לומדת הגמרא מהא דמשה הרג את המצרי שהכה את הישראל. 

"אמר רבי חנינא עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'." 

והנה, ראה רמב"ם הלכות מלכים  פרק י' הלכה ו' שפוסק דגוי המכה ישראל חייב מיתה. 

אך יחד עם זאת פוסק שחיוב מיתתו הוא בידי שמים בלבד ואינו חייב מיתה בידי אדם. 

"...ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג ." 

זאת אע"פ שהמקור לדין הזה שחייב מיתה הוא ממשה רבנו שהרג את המצרי המכה.  

"... וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:" 

ואם כן קשה, לדעת הרמב"ם, מאי שנא: 

בין: המצרי שהכה איש עברי שמשה רבנו הרגו על מעשה זה. 

לבין: גוי  בעלמא המכה את הישראל החייב מיתה שאינו נהרג בידי אדם. 

זאת אע"פ שחיוב מיתה בכגון דא ילפינן לה ממשה שהרג המצרי שהכה את הישראל.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, אכן חיוב מיתתו של מכה ישראל אינו בידי אדם אלא בידי שמים, ושפיר על כן איתא בחז"ל שהמיתו משה רבנו לא בידיו אלא ע"י הזכרת "שם המפורש", וכדפרש"י בסמוך על הפסוק (פרק ב' פס' י"ד): "הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש ." שהמתת אדם ע"י שם המפורש כמוה כהמתה בידי שמים, ואדרבה מכאן מקורו של הרמב"ם שבאמת אין להמיתו בידי אדם כדעלמא. 

וכוונו החברים בזאת לדברי הגרי"ז הלוי ועוד אחרונים. 

2. נעיר בצידו, שיש להקשות הלא סו"ס המתתו לא בוצעה מאליה ללא תפיסת יד אדם, אלא מכוח הזכרת שם המפורש מפיו של משה רבנו, ומדוע ייחשב שלא הוא המיתו. אטו – להבדיל אלפי הבדלות – אדם שימית או יזיק את חברו ע"י לחישת לחש כישופי או החלת כוח סגולי הממית ומזיק, וכי לא הוא נחשב שפעל המתה והיזק זה? ולו יהא שאין זה בידיים ממש הן מידי "גרמא" לא נפיק, וברי אפוא שאין להמית כך -מחויב מיתה בידי שמים, ועוון הריגה בידו. 

וראה עוד בקהילות יעקב ב"ק ס' מ"ה "בעניין מזיק ע"י סגולה" שהביא משא ומתן בפוסקים רבים, שיתכן ומזיק ע"י סגולה נחשב כמזיק גמור בידיים ולא רק כ"גרמא", ואף כתבו לחייב מי שמשליך צפרנים חתוכות לפני אשה הרה בכדי שתפיל וולדה, וכן מי שהמית חברו בכוח כישופי ואף ע"י שם, חייב משום רציחה דבדיבורו איתעביד מעשה... 

וכנראה יש לחלק – לגרי"ז ודעימיה – בין המתה והיזק ע"י כוח כישופי או כוח סגולי כזה ואחר, שאכן נחשב שהאדם פועל זאת ע"י שימושו באותם כוחות. אמנם המתה ע"י הזכרת "שם המפורש" יתכן ואין ההמתה חלה בעצם "הזכרת השם", אלא ע"י שמזכיר את שם המפורש לעניין זה, הרי בי"ד של מעלה מעיינים בדינא דההוא גברא, וכיוון שנמצא חייב -הרי מיד ממיתים אותו לאלתר, והוי ממש כשאר מיתות בידי שמים. ודמיא לצדיק המתפלל על רשע המציק שימות, שהנה "רצון יראיו יעשה" ותפילת צדיק עשה רושם ופועלת, וכי הצדיק המיתו?... אין זאת אלא שבית דין של מעלה חייבוהו מיתה בדין, וזאת כמובן אחרי שע"פ דעת הצדיק ורצונו שכך יהיה –נחרץ עליו דינו. 

ופעמים רבות מצינו בש"ס שממשפטים שנאמרו ע"י ת"ח וצדיק סובבו היזק והמתה, כדאיתא "עשאו גל של עצמות" וכדו', וזו אף אם אמרו הצדיק בשוגג, כ"שגגה היצאת מפי שליט", ואף הוא מעין אותו עניין. דכל כהאי גוונא אין זו המתה ע"י אדם, אלא הוי כ"מיתה בידי שמים", אלא שהצדיק הכריע דין של מעלה. ונימא דבדומה לזה המתה ב"שם המפורש". 

3.  עוד השיבו החברים, דהנה פרש"י שם על מה דכתיב "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:" (שם פס' י"ב), "וירא כי אין איש - שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר." וכעין זה בתרגום יונתן שם, יעו"ש. משמע שבלא זה לא היה הרגו, ואמאי, והלא בין כך חייב מיתה על שהכה ישראל?... 

הרי לן להדיא שאין חיוב מיתתו "בידי אדם" כעובר על שבע מצוות בני נח, שאז היה הורגו על כל פנים, ולשם מה צריך לעיין בו שלא יצא ממנו "דבר טוב", אלא בהכרח דחיוב מיתה בידי שמים הוא. ומכאן מקורו של הרמב"ם. 

ועל אף שחיוב מיתה בידי שמים – אל לו לאדם להעמיד עצמו להיות כשליח ההשגחה המוציא חיוב מיתתו של זה שבידי שמים, ואדרבא אם עושה כן הרי הוא כרוצח ושופך דם נקי, שמא כל זה משום שחיוב מיתה בידי שמים – בשונה מחיוב מיתה בידי אדם – זכות תולה ותשובה מכפרת, ולכן פעמים רבות שאינו מת ומאריך ימים ושנים ומת בסוף על מיתתו, אך כאן צפה משה רבנו ברוח קדשו וחזה שאין בו זכות כלל, ושום דבר טוב כזרע העומד להתגייר לא עתיד לצאת ממנו, לכן רשאי היה להרגו ולקיים בו חיוב מיתה בידי שמים. 

דא עקא, וכי ננקוט מעתה שכל חיוב מיתה בידי שמים, אם יהיה לפנינו בעל רוח הקודש שיראה שאין לחלוחית זכות למחויב, וכי רשאי יהיה להרגו בשל כך?.... (יעוי' להלן 4). 

4. דייקו החברים, דהנה לא כתוב ברמב"ם שחיוב מיתת המכה ישראל "חיוב מיתה בידי שמים" הוא, דהא כתב "...ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו, אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג ." לפום רהיטת לשונו משמע, שאכן חיוב מיתה "בידי אדם" הוא ולא "בידי שמים", אלא שלמרות כן אין אנו נוהגים בפועל להמיתו. 

ויתכן שטעמו של דבר – ע"פ חברי "חילוקא" שהטעימו זאת באופנים שונים ואיחדנום – משום שאינו חיוב גמור כשאר חייבי מיתות בית דין דעלמא, שעצם העבירה שנעשית ותהיה איך שתהיה –כבר מחייבת מיתה בכל גווני, אלא שהכאת ישראל ע"י גוי – לחטא חמור ייחשב, ויש שפעמים אף מחייבת מיתה בשל כך. 

ומתלא בתנאים ופרטים מסוימים, יתכן שנדרש הכאת שנאה בדווקא, כישראל הנתונים למשיסה בידי שונאיהם, יתכן שנדרש הכאה נמרצת, יתכן גם שתלויה היא בעיתים ובנסיבות מסוימות ולא אחרות, ואנחנו לא נדע, הלכך אין דרך להוציא מן הכוח אל הפועל חיוב מיתה זה. ולכן הדין נפסק שמכה ישראל -ראוי הוא לעונש מיתה [גם "למען ישמעו וייראו" להשמיע חומרת המעשה, ודי בכך להתראה ], אכן למעשה אין להמיתו בפועל.  

ומשה רבנו – כנביא [או עכ"פ "בעל רוח הקודש" באותה העת] – הבין שעל פי הנסיבות הקיימות וטיב המכה, כאן ראוי ונכון להוציא אל הפועל חיוב מיתה זה. כדכתיב: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:" 

5. וכדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכות מלכים שם בסמוך (פרק י' הל' ט'): 

"עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת -חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן.... ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.

הרי דגם הלכה זו שגוי העוסק בתורה או שומר שבת – חייב מיתה, אין מבצעים בפועל חיוב מיתה זה, והוי רק להרתיע בלבד. ויתכן והוא כדלעיל 4. 

6. יש מהחברים שהביאו את דברי הכסף משנה כאן, שהוכיח שאינו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים וסיים באומרו: "אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא דויפן כה וכהאסמכתא בעלמא הוא." 

וצ"ב דבריו, דאם באמת אסמכתא בעלמא מנין ידעינן שחייב מיתה, דלמא רק אסור ואין בו אף חיוב מיתה בידי שמים. ועוד, הן בדר"כ "אסמכתא" היינו שאין כאן אלא חיוב מדרבנן בלבד אלא שרמז מצאו מהתורה. ואם כך הדבר נמצא שעכ"פ חייב מיתה מדרבנן, ואם כן מדוע לא נמיתהו כחיוב דרבנן מיהא?... וצ"ע. (ויעוי' 7 לקמן) 

7. עוד שיש שהביאו פוסקים שפרשו, שאמנם אינו חייב מיתה בידי אדם, אלא שמשה רבנו הרגו ב"הוראת שעה" בלבד, ואין ללמוד מהא חיוב מיתה בידי אדם כלל וכלל. 

וראה גם דברי הכס"מ שם פרק י' הלכה ט' שכתב דרק בשבע מצוות בני נח בלבד התחדש שחייבים מיתה בידי אדם בפועל, אך זולת זה בכל שאר איסוריהם, לעולם אין בהם חיוב מיתה כלל, וכל היכא שנזכר בהם "חיוב מיתה" הינו חיוב מיתה בידי שמים בלבד. 

וגם זה צ"ע. דאם הוי ב"הוראת שעה", כיצד ניתן ללמוד בכלל שחייב מיתה – אף בידי שמים, דלמא אין כאן אלא איסורא בעלמא, בלא חיוב מיתה בידי שמים, וזה שהמיתו משה רבנו אינו אלא ב"הוראת שעה" בלבד, וחיוב מיתה אין מעיקר הדין כלל וכלל. 

ושמא נאמר דבעלמא ענישה ב"הוראה שעה", היינו, הרחבת תחולת עונש הקיים בעיקר מעשה עבירה, שנחיל זאת כ"הוראת שעה" גם באופנים דומים, במקום דמדינא אין בו חיוב מיתה, כהריגת רוכב הסוס בשבת כהוראת שעה, כדררא דחילול שבת במלאכה דאורייתא, למרות שרכיבת סוס בשבת אינה אלא שבות דרבנן. ואף כאן נימא שאם חייבו משה רבנו מיתה בפועל "בהוראה שעה", הוי אומר שלכל הפחות חיוב מיתה בידי שמים יש כאן, שאחרת לא היה ממיתו. ויתכן דזו כוונת הכס"מ לעיל 6. 

8. יש שטענו שמשה רבנו הרגו משום שהיה רודף לישראל המוכה. ואין ללמוד מהא לעלמא. וכן שהרגו על שבא על אשת איש אשת שלומית בת דברי, כדברי חז"ל ורש"י כאן. 

אך שוב צ"ע, דאי הכי מי יימר דמכה ישראל בעלמא אף חייב מיתה בידי שמים, הלא כאן מיירי שהיה רודף או בא על אשת איש, וואין ללמוד מהא כלל?... 

9. עוד יש מחברי "חילוקא" דייקו מדברי הרמב"ם שכתב: "...ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג ." 

שאין כוונת הרמב"ם דלעולם אין מכה ישראל חייב מיתה בפועל בידי אדם, אלא שהוסיף שאף "אם חבל בו כל שהוא" גם כאן יש בו חיוב מיתה, אך בכהאי גוונא דהוי רק "מכה קלה" – "כלשהו" הרי אין כאן חיוב מיתה בידי אדם בפועל. אך לעולם במכה אלימתא וחזקה אף חייב מיתה בידי אדם. 

ואף רצו להסתמך על כך שהרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ה' הלכ' ג' הביא הלכה זו וכתב כך: 

"...וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה ויך את המצרי." ושם לא סייג הרמב"ם שלא הורגים אותו בפועל. הוי אומר יש לחלק בין הכאה מרובה –ששם נהרג, להכאה פעוטה שאינו נהרג בפועל. 

ונעיר בצידו: דהנה ברמב"ם מהדורת פרנקל גרסו –ע"פ כתבי יד שינים ורוב הדפסות: "וגוי שהכה ישראל, אפילו חבל בו, אע"פ שהוא חייב מיתה – אינו נהרג." 

כלומר אדרבא כוונת הרמב"ם, שלא זו בלבד שמכה ישראל אינו נהרג בפועל, אלא אפילו הגדיל לעשות, שחבל בו, כלומר, שהזיקו ב"חבלה" בפועל בפחת דמים -דעשאו נכה, מ"מ אינו נהרג. 

ואף אם נגרוס כהני ספרים אחרים "אפילו חבל בו כל שהוא " בפשטות משמע שהדין המסכם בסיפא: "אע"פ שהוא חייב מיתה –אינו נהרג", קאי על כל הכתוב בהלכה זו, כלומר בין שהכאהו הכאה רבה וגדולה ובין מעט -לעולם דינו שאמנם חייב מיתה –אך אינו נהרג עלה. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.