עשה דוחה לא תעשה - עשה של האחד האם דוחה לא תעשה של חבירו - מצוות פרו ורבו - מצוות ולו תהיה לאשה - מצוות יבום


2 דקות קריאה
12 Oct
12Oct

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת נח - תשפ"ב 

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:" //

כלל הלכתי נקוט: "עשה דוחה לא תעשה". 

והנה, תנינא במסכת ב"ב דף י"ג ע"א דחצי עבד וחצי בן חורין אינו יכול לישא אשה ולקיים פרו ורבו. 

הטעם של דין זה, דלישא שפחה אינו יכול משום צד בן חורין ולישא ישראלית אינו יכול משום צד עבד. 

ראה בתוס' ב"ב דף י"ג ע"א ד"ה כופין שהקשו, מדוע לא ישא ישראלית, דנימא דיבא עשה של "פרו ורבו" וידחה לא תעשה של "לא יהיה קדש". 

ותירצו התוספות דמכיוון שגם האשה אסורה בביאה זו, והאשה מאידך אינה מצווה בעשה של "פרו ורבו" -נמצא שביאה זו אסורה לה באיסור לא תעשה, משום שאין בכוחו של העשה של האיש לדחות את הלא תעשה של האשה. 

אם כן הרי לן להדיא שכלל זה של "עשה דוחה לא תעשה", לא מחילים אותו במקום בו מצוות העשה היא של האחד והאיסור "לא תעשה" הוא של אחר (אע"פ שקיום ה"עשה" שלו תלוי בהשתתפות זולתו). 

וכעין זה ביארו התוס' במסכת כתובות דף מ' ע"א ד"ה "אי" לגבי הא דתנן שם בדף ל"ט ע"א שהאונס אינו מצווה ב"ולו תהיה לאשה" כאשר הנאנסת אינה ראויה לבוא בקהל כממזרת וחייבי לאווין, שלא שייך כאן "עשה דוחה לא תעשה", משום שגם הנאנסת אסורה להינשא לאנס, ואין העשה שלו יכול לדחות את הלא תעשה שלה. 

והנה, איתא במסכת יבמות דף כ' ע"ב, לעניין יבמה שהיא מחייבי לאווין - כדוגמת ממזרת וכיוצ"ב, דמדין תורה חייב היבם  לייבמה. 

הטעם לכך הוא, כמבואר שם, משום "עשה דוחה לא תעשה". 

דהיינו עשה של "ויבמה יבוא עליה" דוחה "לא תעשה" של ממזרת, הן את האיסור שלו והן את האיסור שלה, (ורק מדרבנן אסרו ביאה ראשונה אתו ביאה שניה). 

זאת אע"פ שמצוות יבום מוטלת על האיש בלבד ולא על האשה 

שהרי כך נפסק ברמב"ם פרק א' מיבום  וחליצה הל' א-ב, 

וכן בספר החינוך מצוות תקצ"ח-תקצ"ט יבום וחליצה שכתב: "ונוהג בזכרים". 

וכמשמעות הכתוב: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כ"ה). 

הרי לן ש"עשה" של האיש בכוחו לדחות לא רק את הלא תעשה שלו, אלא גם את ה"לא תעשה" הרובץ על האשה. 

וקשה, לדעת התוס', מאי שנא : 

בין: מצוות "פרו ורבו" ומצוות "לו תהיה לאשה" שאסור לאדם לישא אשה האסורה עליו מהטעם שאין בכוח ה"עשה" שלו לדחות את ה"לא תעשה" הרובץ על האשה. 

לבין: מצוות יבום שמדין תורה נוהגת גם בחייבי לאווין מהטעם של "עשה דוחה לא תעשה". 

אע"פ דגם שם מדובר שה"עשה" הוא רק על היבם וה"לא תעשה" רובץ גם על האשה. 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, יש לחלק כמובן בין מצוות "פרו ורבו" שמצוות האיש אינו מחויב שייעשה דווקא באשה המסוימת הזו, ומשכך וודאי אין סברה לומר שעשה שלו ידחה לא תעשה "שלה", שהרי לה אין מצוות עשה, ולא זו בלבד, אף אינה מקושרת לחיובו הזה כלל וכלל, שהרי אינו מחויב לקחת דווקא אותה לקיום מצוותו, ומאי שיאטיה בינה למצוותו כלל. בשונה ממצוות יבום, דלו יהא שמצוות העשה מוטלת על האיש ולא על האשה, מ"מ נצטווה היבם לקיים מצוותו דווקא ביבמה הזו ולא בדעלמא, הרי שמקושרת עמו במצווה זו למרות ש"חיוב מצווה" אין בה, ולכן בזה ובכל הדומה לזה, אמרינן שעשה שלו דוחה גם את לא תעשה שלה, למרות שחיוב מצוות עשה אין בה -אלא רק בו. 

וכוונו בזה לישוב האחרונים ( יעוי' עין יצחק ח"ב ס' ס"ב אות ג' ועוד). 

2. דא עקא, שחילוק זה עונה לגבי "פרו ורבו" בלבד, אולם לגבי אונס אשר מצווה ב"ולו תהיה לאשה", הלא שם נצטווה לשאת דווקא אשה זו שאנס ולא אחרת -ובה לקיים מצוותו, ומקושרת היא למצווה זו, ובכל זאת אין עשה שלו דוחה לא תעשה שלה, שהרי לביאור התוס' ישנים ד"ה "אי" דא גופא הביאור בדברי הגמ' שם (כתובות מ' ע"א) "אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל" כאומרו, שלה אין מצוות עשה, ולכן רשאית לסרב להנשא לו, ומשכך אין מה שידחה את הלא תעשה שלה. והדרא קושיה לדוכתיה, מה בין זה למצוות יבום... 

3. אכן – כבר העירו חברי "חילוקא" שביאורים נוספים נאמרו שם בראשונים לגבי "אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל" (כתובות מ' ע"א) דלא כדברי התוס' ישנים שם. 

שרש"י ביאר שמלמדים אותה לומר "לא בעינא", כלומר, מכיוון ויכולה לומר "לא בעינא" ואז יפקע חיוב העשה של האנס, הרי כך צריך להיעשות בכדי להימנע מלעבור על לא תעשה, כלומר עשה דוחה לא תעשה נאמר רק במצב של אי יכולת אחרת, אך כאן יכולה להפקיע את המצווה שלו מכל וכל. 

ויש ראשונים רבים שביארו שאף אם לא תאמר "לא בעינא" אלא "בעינא ובעינא להנשא לו" בכל זאת לא נדחה הלא תעשה שלו, שנוקטת הגמ' כלל, דכל היכא שחיוב העשה מותנה וחל רק ברצון האחר, עשה כזה אין ביכולתו לדחות לא תעשה ויהי מה. 

ולפי כל הביאורים הללו, שונה לגמרי חיוב "ולו תהיה לאשה", ואין להקשות ממנו על יבום, שהרי יבום הנו בעיקרו מצווה מחויבת, וחיובו אינו מותנה. שהרי על אף שקיימת אפשרות לחלוץ, אין החליצה מפקיעה את תחולת חיוב העשה מכל וכל, אלא רק שכך גדר המצווה "או חלוץ או ייבם", ועיקר המצווה הוא היבום ולא החליצה, שהרי "במקום יבום חליצה לאו מצווה", כלומר לכתחילה ייבם ובדיעבד יחלוץ, וראוי טפי וטפי לייבם. לכן עדיין שייך בכהאי גוונא כללא ד"עשה דוחה לא תעשה". 

ברם, קושיית חילוקא דנן ממוקדת עדיין לדברי התוס' ישנים שביארו שם את תירוץ הגמ' "אי אמרה לא בעינא" שהכוונה שלה אין חיוב עשה ולכן אין מה שידחה את הלא תעשה שלה. והקושיא עדיין נצבת לדברי התוס' ישנים הנ"ל, מאי שנא הא מיבום?... 

4. אלא שעדיין ניתן לחלק –אף לדברי התוס' ישנים שם – שיתכן ואף הם סוברים שבכוח עשה של יבום לדחות לא תעשה שלה משום שמקושרת היא למצווה זו, ועל אף שאינה מחויבת במצוות עשה של יבום, מ"מ "קיום" מצוות עשה יש גם ליבמה כ"אינה מצווה ועושה", כשאר מצוות עשה שהאשה פטורה בהן וביכולתה לקיימן ועולה לה ל"קיום" מצוות עשה. ולכן גם לה נדחה ה"לא תעשה" במצוות יבום. 

מה שאין כן לגבי מצוות "ולו תהיה לאשה", דהא פשיטא דכל תורת מצוות זו לא שייכת כי אם באנס בלבד ולא בנאנסת, ואף לא כ"אינו מצווה ועושה", שהרי כל מצווה זו מכיוון והוא אנסה -לכן הטילה עליו התורה שישאנה לאשה כתיקון לחטאו ופגמו שפגם והתעלל בה, ובנאנסת אין אפילו מצווה קיומית להנשא לו, ולו אף כ"אינו מצווה ועושה" [ודמיא לגזלן המשיב את הגזלה, שהוא הגזלן אכן מקיים מצוות עשה של "והשיב את הגזלה אשר גזל", אך ברור שהנגזל המקבל את גזלתו מיד הגזלן, אינו מקיים שום מצווה ובדל מצווה בכל, הכא נמי האשה הנאנסת...] 

ולגבי "פרו ורבו" בחצי עבד וחצי בן חורין, הנה אף אי נימא דהאשה מקיימת מיהא מצוות עשה של פרו ורבו למרות שאינה מחויבת בכך [כ"אינו מצווה ועושה"], וכך הוא הפשטות, מ"מ כנאמר לעיל ב1 אינה מקושרת למצווה זו דווקא עמו, שהרי המצווה אינה שיקיים דווקא עמה מצוות "פרו ורבו" זו, ולכן אין עשה שלו דוחה ל"ת שלה בשום פנים. 

5. עוד יש שהשיבו, דהנה מצוות עשה של אחד בוודאי אינה יכולה לדחות לא תעשה של אידך, למרות שהמחויב במצוות העשה אינו יכול לקיימה אילולי "שיתוף הפעולה" של זולתו [–שלא מחויב], משום שסוף סוף השני ה"לא מחויב" קיים בו איסור "לא תעשה", ואין מצוות עשה של חד דוחה איסור לאו דאידך. 

ברם, שונה מצוות יבום, שהרי היבם כופה את היבמה לקיים מצווה זו, בלא יכולת בידה להתנגד לו כלל, ואף אם מייבמה בעל כורחה ומוחה בכל כוחה – היבם קיים את חיובו לעילא. [זולת אופנים מסוימים שחכמים מונעים וחוסמים אותו מליבמה]. הרי לן שהתורה מסרתה ליבם לקיום מצוותו, והוי לגביו כ"חפצא של מצווה" אשר עמה מקיימים מצוות יבום זו המוטלת עליו. משכך, נקל להבין שכשם שעשה שלו דוחה לא תעשה שלו -כך דוחה לא תעשה שלה, שהרי מסורה לו לגמרי לקיום מצוותו, ואינה נחשבת "צד לעצמה" בעניין, ודחתה התורה אפוא כל המפריעים המונעים ממנו לקיים מצווה זו המוטלת עליו ואף את "לא תעשה" דידה שהרי "אין מעצור בעדה" מלעכבו בקיום מצוותו. 

וכמובן אין לדמותו כלל למצוות "פרו ורבו" וכן "לא תהיה לאשה", ששם האשה אינה מסורה לו כלל לקיום חיוב מצוותו, אדרבה, תלוי ברצונה בלבד להצטרף אליו אם לא. ולכן אין בכוח עשה דידיה לדחות לא תעשה דידה. 

6. יש מחברי "חילוקא" שהביאו את רעק"א (בהגהותיו על ספר "תוספת יום הכיפורים" –בעל קושיא דנן) הסובר – מכח קושיא זו – שאין מנוס אלא לומר, שמצוות יבום מוטלת באמת גם על היבמה, ואף היא בכלל חיוב זה, ולכן עשה שלה דוחה לא תעשה שלה. וקושיא ליתא לפי זה. אף הביא רעק"א שכך סובר פנ"י בכתובות דף מ'. 

אמנם המנחת חינוך הוכיח – כמובא בקושיית חילוקא – שדעת הרמב"ם והחינוך להדיא שמצוות יבום מוטלת על היבם בלבד ולא על היבמה. והערוך לנר (יבמות כ' ע"א) הוכיח שראשונים נוספים כך סוברים, ומאידך דייק מהריטב"א ותוס' הרא"ש הסוברים שמצוות יבום מוטלת אף על היבמה. 

אכן, נימא שעכ"פ -כן דעת תוס' בב"ב הנ"ל י"ג ע"א וכן התוס' ישנים בכתובות מ' ע"א [שעליהם סובבת קושיא דנן], שהמה סוברים בהכרח שמצוות יבום מחויבת גם היבמה בה, ואזי –הכל אתי שפיר. 

7. עוד הביאו החברים את ישובו הנפלא של המנחת חינוך (מצווה א' אות ט"ו): באמת אין בכוח עשה שלו לדחות לא תעשה שלה באף מקום, כל כוחו רק לדחות את ה"לא תעשה" שלו בלבד. 

אלא שאיסורי ביאה נאמרו כולם בתורה כמוטלים על הבועל –האיש בלבד, כדכתיב: "לא יגלה ערוותה", "לא יבוא", "לא יקח" וכדומה לזה. אכן, גם האשה הנבעלת אסורה בכל אותם איסורי ביאה ועונשיהם, אך דבר זה נלמד מ"היקש" כדכתיב: "וימותו הנפשות העושות" וילפינן מהתם –"הוקשה אישה לאיש לכל העריות בתורה". 

מחדש המנחת חינוך, מכיוון והקשה הנבעלת לבועל, אם כן כל היכא שיש איסור לבועל –יש גם איסור לנבעלת, אך כל היכא שלבועל אין איסור כי הותר לו –ממילא גם לנבעלת מותר, שהרי איסור הנבעלת מכוח איסור הבועל בא לה. 

ומשכך, עשה דיבום המוטל על היבם -באמת דוחה רק את "לא תעשה" של היבם בלבד, ולא של היבמה, אלא דממילא מאחר וליבם הבועל הדבר מותר –גם לנבעלת אין איסור, ש"הוקשה אשה לאיש" לגבי איסורי ביאה -אם לו אסור -גם לה אסור, ואם לו מותר –גם לה מותר. ולכן מדין תורה יבמה שהיא חייבי לאווין מתייבמת בשופי בלא שום איסור המעכב בעדה. 

אולם איסור יחידי מכלל איסורי הביאה נאמר כ"לא תעשה" נפרד לבועל ולנבעלת, והוא, ביאת עבד בישראלית וכן ביאת ישראל בשפחה, שלעולם הבועל אסור ב"לא יהיה קדש" ואילו הנבעלת אסורה ב"לא תהיה קדשה", שהן שתי מקראות נפרדים, כאן אין את כלל זה שכשם לבועל מותר -משום מה כך לנבעלת יהיה מותר, משום שאיסורה נפרד הוא מאיסור הבועל

ולכן על אף שלחצי עבד וחצי בן חורין קיים עשה של "פרו ורבו" הדוחה לו את איסורו העצמי של "לא יהיה קדש" ומתיר לו לישא שפחה או בת חורין, הנה עדיין הנבעלת קיימא באיסורה "לא תהיה קדשה" שכאן לא הוקשה אשה לאיש, ומה ידחה לא תעשה שלה, הלא היא אינה מצווה במצוות פרו ורבו, וכדברי התוס' בב"ב שם. ואתי שפיר

8. אלא שעדיין יקשה מדברי התוס' ישנים בכתובות הנ"ל (מ' ע"א) שסוברים ש"לו תהיה לאשה" אינו מתיר לו לישא אנוסה שהיא מחייבי לאווין, משום שמה ידחה את הלא תעשה שלה, והרי שם מדובר על חייבי לאווין דעלמא, והלא הוקשה אישה לאיש וכו', הרי דהתוס' ישנים מיהא בהכרח אינו סובר ביאור זה של המנחת חינוך. 

ואכן, המנחת חינוך אף הוא נגע בקושיא זו שם, וסובר לכאורה שם דיש לבאר את דברי הגמ' "אי אמרה לא בעינא" כדרך רוב הראשונים ולא כדברי התוס' ישנים שם לכאורה, וכנכתב לעיל 3. יעו"ש. 

9. יש מהחברים שטענו – בכמה הדגשים והטעמות – שיתכן ואין ללמוד ממצוות יבום שעשה שלו דוחה גם לא תעשה שלה –לשאר מקומות כ"פרו ורבו" ו"לו תהיה לאשה", משום ששונה מצוות יבום, שכבר זקוקה ועומדת לו, ו"אשה הקנו לו מהשמים", והוי המשך אישות המת וכו', ןמשכך לעניין "עשה דוחה לא תעשה" חשבינן כאילו המה – היבם והיבמה – חטיבה אחת המה ולא כ"גופים נפרדים", ומשכך מצוות יבום דידיה דוחה גם את לא תעשה שלו וגם שלה בו זמנית. ויש לעיין בזה.


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.