פטור של קטן ממצוות - "לא תסור" במצוות חינוך - שאר מצוות כגון תפילין וציצית


5 דקות קריאה
03 Sep
03Sep

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שופטים - תשפ"א 
"וְעָשִׂיתָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"

קי"ל שקטן פטור ממצוות התורה וכל חיובו במצוות הוא דרבנן מ-"דין חינוך". 

וכדאיתא במסכת סוכה דף מ"ב ע"א:  "תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע..." 

לדעת רש"י במסכת ברכות דף מ"ח ע"ב ד"ה עד שיאכל, דין חינוך משמעו שהאב הוא זה שמחוייב לחנך ולהרגיל את בנו הקטן לקיום מצוות, אך הקטן גופא אינו מחויב, מצד עצמו, בקיום המצוות. 

ואילו לדעת התוס' שם במקום דין חינוך בקטן משמעו גם חיוב עצמאי החל בקטן גופא לקיים המצוות. 

והנה, איתא בשבת כ"ג ע"א שמקור החיוב הכללי לשמוע בקול חכמים נלמד מהציווי של "וְעָשִׂיתָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת ככֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" 

ובאם אכן כן, הרי שבהכרח הא דקטן מחויב מדרבנן במצוות התורה משמעו הוא שחיובו לשמוע בקול חכמים כלומר ב"לא תסור" הוא מדאורייתא. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: החיוב של הקטן בלאו דאורייתא של "לא תסור" - שהרי לולי שהיה הקטן חייב בלאו זה  פשיטא שלא היה כוח בידי חכמים לחייבו לקיים המצוות מדין חינוך. 

לבין: שאר מצוות התורה כגון מצוות תפילין ומצוות ציצית שהקטן פטור מדאורייתא לקיימן. 


סיכומי תשובות לשאלה "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

תשובות רבות נאמרו ע"י חברי "חילוקא" המשתתפים, השתדלנו לאחד את כולם לשלושה כיוונים עיקריים כדלהלן: 

1. הכתוב: "וְעָשִׂיתָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת ככֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", מעבר להיותו מצוות עשה ולא תעשה – "ועשית" ו"לא תסור" – הרי גלתה כאן התורה שמאצילה סמכות ויכולת על החכמים שכוחם עמם לתקן תקנות -והתקנות יחולו ויהיו מחייבות

כלומר ב' עניינים נלמדים מהכתוב הנ"ל: א- יכולת חכמים לתקן תקנות מחייבות  ב- מצוות עשה לשמוע בקול דבריהם ולא תעשה לא להמרות דבריהם. 

דין א' קיים גם לולי דין ב', שהרי סו"ס גלתה התורה שכוחם של חכמים לתקן תקנות [אף מבלעדי מרכיב ה"מצווה" הקיים ב"לא תסור"]. לכן, לו יהא שקטן פטור ממצוות ובכללם מצוות "לא תסור", מ"מ כוח חכמים שניתן להם מהתורה -תוקפו כלפי כל הבריות כולם בין אם מחויבים בתרי"ג מצוות ובין אם לא. ומשכך כוחם עמם לתקן "חיוב חינוך" ובכללו חיוב גם על הקטן גופא להתחנך לקיום מצוות. כפי שבדומה לזה יכלו לתקן תקנה כלפי "סומא", שאף לדעת רבי יהודה הפוטרו ממצוות, מ"מ מדרבנן יהיה חייב לקיים מצוות שלא יראה כגוי (כדכתבו התוס' ב"ק). 

ודברי הגמ' בשבת (כ"ג ע"א) "והיכן וציוונו –מלא תסור", אינו בא לחפש מקור לכוח חכמים לתקן תקנות, אלא מוסב על לשון הברכה בלבד -שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" על מצוות דרבנן, והלא הוי "ציווי חכמים" [שבכוחם לתקן תקנות] אך לא "ציווי ה'", ומהו "וציוונו" ?... אלא שנכון הלשון "וציוונו" -באומרו "לא תסור" מכל אשר יורוך. 

אף הביאו החברים שבדומה לזה ביאר הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה (ח"ב נ"ח אות ג'), וכן מובא בשמו בספר "חינוך הבנים למצוות" (הגר"י נויבירט). 

2. ובהטעמה נוספת: 

אדם חייב לקיים רצון בוראו. ולא דרוש לזה "ציווי מקדים". 

סברה זו מוכרחת אף מבלעדי תורה, ואף קודם שנתנה התורה. 

שהרי גם קודם מתן תורה -ה' התגלה לחלק מהבריות ונתן להם ציוויים (אדם הראשון, נח, אברהם אבינו). וכי יכולים להתכחש לחיובם זה?... - הלא האלוקים מצווה ומחייבם בעצמו! 

וברי, שאין הבדל אם אדם שומע באזניו את דבר ה' ישירות המצווה אותו, או שיודע בידיעה ברורה שכך רצון ה' –אחת הוא הדבר: ידיעת רצון השם -"מחייבת" לקיים רצון זה. 

נקל להבין אפוא שאף אם הקטן אינו מצווה בתרי"ג מצוות (ובכלל "לא תסור"), התורה מהווה עבור כולם - גם כלפי קטנים - גילוי רצון ה' בעולם. שהרי התורה –תורת אמת היא, בין למצווה במצוותיה ובין למי שפטרוהו במצוותיה כסומא [לדעת רבי יהודה] וקטן. וברי אפוא שאם יודעים מה שרוצה הבורא מאתם –מחויבים המה לקיימו ויהי מה. כשם שאם הבורא היה מתגלה בנבואה ישירה לקטן או סומא ויצווהו, לא יוכלו להתכחש למחויבותם לבצע את רצונו. 

וכל זה כמובן אף מבלעדי תחולת חיובי מצוות התורה, כשם שאברהם אבינו – קודם מתן תורה – צריך לשמוע בקול ה' חוצב להבות -בנבואתו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה..." (בראשית כ"ב). 

הנה הכתוב: "וְעָשִׂיתָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת ככֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" - אף מבעדי היותו מצווה - הבורא גילה שרצונו שלחכמים תהיה סמכות להורות לנו את הנכון לעשות, וכבר אמר הבורא את אמירתו: שמה שמורים לנו חכמים - כך רצונו! (גם בלי תוקף ה"מצווה" של לא תסור). 

"אמיתה" זו מחייבת את כולם -גם את הקטנים ואת הסומא הפטורים מתרי"ג מצוות כולל מצוות "לא תסור", כי יודעים שכך רצון ה'. לכן מחויבים לשמוע בקול חכמים. ואם החילו עליהם חיוב – הדבר מחייבם, כאילו התגלה להם הבורא בנבואה ואמר להם עשו כך! 

כעין זה כתב הג"ר אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים אות כ"א-כ"ב (בקוב"ש ח"ב): 

"ובזה יובן ענין סתום מה שמצינו גזירת חכמים גם קודם מתן ... וכן להסוברין דחיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך הוא על הקטן בעצמו ולא כדעת רש"י [ברכות דמ"ח] דהחיוב הוא רק על אביו, וכיון דקטן אינו בר מצות כלל מדאורייתא א"כ גם המצוה הזאת לשמוע לדברי חכמים אין הקטן חייב בה: 

אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר, דכל מה שצוו חכמים אנו יודעין שכן הוא גם רצון ה', ודבר זה לעשות רצונו ית"ש כל באי עולם מצווין ועומדין מתחלת ברייתן ע"ז, דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם, וכל פעל ד' למענהו, והא דקטן פטור מכל המצות הוא משום שכן הוא רצון ה' לפוטרו, אבל מכיון שגזרו חכמים עליו ואנו יודעין שהסכימה דעתן לדעת המקום ב"ה, ממילא חייב לעשות כדבריהן שכן הוא רצונו יתברך." 

אף הביאו החברים שבדומה לזה כתב הג"ר אשר וייס שליט"א בספרו. 

3. ובאופן נוסף אמרו -בהדגשים שונים ואיחדנום

אף אם קטן פטור ממצוות, הלא סברה הוא שכפי שיעור דעתו והבנתו -מוטלים עליו מחויבויות החיים, כלהישמר מסכנות, לנהוג בדרך ארץ, לצבור מעט ידע וניסיון, ולא להיות כ"פראי האדם" ו"חיית השדה"... והכל כמובן בהתאם לגילו, הבנתו ויכולתו. וכשם שלא קשה לנו זאת כיצד מחויב הקטן גופא בהך – שמובן מאליו שנדרש הוא לכך כ"אחריות עצמית", כך לא יקשה כיצד מחויב הקטן גופא לנהוג בדרישות החינוכיות המוטלות עליו להכין עצמו להיות "יהודי שומר תורה ומצוות" -כ"אחריות עצמית". 

ואמנם חיוב חכמים ב"מצוות חינוך" אינו עצם החובה "לחנך ולהתחנך", שדבר זה ברור מאליו שמוטל על אביו לחנכו – ואף על הקטן להתחנך – לא להיות כ"חיית השדה", וככתוב על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (בראשית י"ח). אלא שלולי תקנת חכמים ב"חיוב חינוך", היה עולה על הדעת ש"תרגול" מצוות מדי פעם בפעם -די בכך, ואין צורך לחייבו בכל המצוות כולן -כל הזמן. באו חכמים ותקנו שכל המצוות כולן המתאימות לבן בהתאם לגילו ומצבו, מחויב אביו לחכנו לכך, ואף מחויב הבן להתחנך בכך כאחריות וחיוב עצמי (כפי שיעור הבנתו). 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.