פיקוח נפש דוחה איסורי תורה – הצלת עובר - החייאת מת


2 דקות קריאה
09 Jul
09Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת פנחס - תשפ"א // 

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:" 

"...ואעבדיניה מלאך קיים וייחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא."(תרגום יונתן שם) 

 לגבי הא דנקטינן שפנחס הוא אליהו הנביא, ראה תוס' במסכת בבא מציעא דף קי"ד ע"ב ד"ה "אמר ליה לאו כהן מר" דמסבירים דמותר היה לאליהו להחיות את בנה של האשה הצרפית - למרות היותו כהן ואסור היה לו להיטמא למת, היות וברור היה לו (לאליהו הנביא) שיצליח להחיות את הילד ומשום פיקוח נפש מותר היה לו לעשות כן. 

"תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיוון שכהן היה, דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו', ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פיקוח נפש:" 

כלומר, אליבא דשיטת התוספות כשם שפיקוח נפש של אדם חי דוחה כל איסורי תורה, כך החייאת מתים דוחה היא איסורי תורה - אע"פ שעתה המת אינו בחיים ואינו "נפש" כלל וכלל. 

בהקשר זה יצויין, כי ממסכת פסחים ל"ח ע"א ומתנא דבי אליהו רבא פ"ג, בראשית רבה ע"ז א' ועוד עולה במפורש  כי ילד הצרפית היה מת ממש וכי אליהו ביצע בו "תחיית מתים" לכל דבר ועניין [ולא "החייאה" כשעדיין לא מת]. 

והנה, ראה רמב"ן בחיבורו תורת הבית שמביא מחלוקת ראשונים האם מחללים שבת להצלת חיי עובר במקום שאין בכך סכנה לאם. 

לדעת הבה"ג יש להתיר זאת אף אם העובר פחות מארבעים יום והוי כמיא דעלמא. 

ולשיטות החולקות על הבה"ג אין להתיר זאת אף אם מדובר בעובר הסמוך ללידתו ממש. 

זאת משום שעובר טרום לידתו אינו בכלל נפש" ולא הותר חילול שבת ואיסורי תורה ב"פיקוח נפש" אלא למי שהוא "נפש" ממש -  למרות שעומד עתה סמוך ללידתו להיות נפש. 

הלכה למעשה מקילים לחלל שבת להצלת חיי העובר (יעוי' טור או"ח ס' תרי"ז, ביאור הלכה ס' ש"ל ד"ה או ספק, שש"כ פרק ל"ו ב'). 

וקשה לדעת החולקים על הבה"ג, מאי שנא: 

בין: עובר שאין מחללים עליו את השבת ושאר איסורי תורה משום שאינו "נפש". 

לבין: אליהו שנטמא לבן הצרפתית המת והחיה אותו, למרות היותו כהן, משום היתר פיקוח נפש, זאת למרות שמת אינו "נפש" כלל וכלל.  


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת – יש לחלק בין להחיות מת שכבר היה "נפש", ובהחייאתו מחזירים את האדם להמשיך לחיות את חייו כמעיקרא, ולכן נחשב כ"הצלת נפש", שהרי מונעים בכך את קטיעת החיים שהיו עד עתה -שימשיך לחיות את חייו כבכל "הצלת נפש" דעלמא. בשונה מעובר שטרם נולד, שמעולם לא נחשב ל"נפש", וטרם התחיל את חייו, ומשכך אין להחשיב את הצלתו כ"הצלת נפש" אלא כהתהוות חיים חדשים. 

2. ובכיוון נוסף, החייאת מת -לו יהא שעתה במותו "אינו נפש", מ"מ בהחייאתו נוצרו חיי נפש לאלתר ומיד עם פעולת החייאת המת. בשונה מעובר שאף אם נצילהו, עדיין אין כאן "נפש" -בעודו עובר ברחם אמו, אלא רק עתיד להיווצר נפש עם לידתו שבאה כעבור זמן. 

ויתכן לפי זה, שהצלת עובר באופן שמיילדים אותו עתה ומביאים אותו לחיים, למרות שכעת (לפני פעולת ההצלה) טרם נעקר העובר לצאת מרחם -הוי כהצלת נפש לכל דבר אליבא דכו"ע, שהרי פעולה זו מביאה ללידת חיי נפש לאלתר. 

3. יש שהטעימו, ש"מת" למרות שאינו נחשב עתה "נפש" -מ"מ לא פסקה "אישיותו", שהלא עד עתה היה חי בעולם, ויש גם לאחר מותו יחס אל ה"אישיות" ההיא, ואפשר להחשיב מעשה זה כמעשה הצלת ה"איש" ההוא, ומשכך נחשב כהצלת אדם ומחללים עליו שבת. בעוד שעובר טרם היה בעולם, ולכן אין כאן יחס ל"אישיות" קיימת, ומשכך לא חשיב כ"הצלת אדם". 

ולמעשה הסוברים כדעת הבה"ג שמצילים עובר בחילול שבת, למרות שאיננו נפש גמורה, הואיל וסוברים שגם כלפי עובר קיים ייחס ל"אישיות עתידית" קיימת, למרות שטרם נולד, ולכן פסקו דהוי כ"הצלת אדם". וזאת אף בעובר בתוך ארבעים יום ליצירתו (כפי שהובא ברמב"ן ובראשונים דעימיה] למרות דהוי כ"מיא דעלמא", משום דאפילו הכי קיים כאן יחס ל"אישיות עתידית" קיימת. 

ברם, אף הם לא יאמרו כן בפעולת הפרייה או בהשתלת ביצית מופרית ברחם וכדומה, דברי שאין לעשות כן בחילול שבת ושאר איסורים [אף אם אין דרך אחרת להבאתו לעולם], משום שאין כאן דבר לייחס אליו "אישיות" כלל וכלל. ולא חשיב כ"הצלת נפש". 

נמצא שהמחלוקת האם מצילים עובר בחילול שבת ושאר איסורים נעוצה בכך, האם יש לייחס לעובר ברחם ייחס הלכתי של "אישיות עתידית קיימת" או שלא. 

4. יש שביארו ע"פ דברי הנצי"ב הידועים בהעמק שאלה ס' קס"ז ס"ק י"ז, שהקשה מדוע כתבו התוס' שם לגבי אליהו "שהיה ברור לו שיחייהו", דמשמע מהא דכל ההיתר רק אם "ברור" אולם אם יש "ספק" האם יוכל להציל -לא סגי בהכי, ויהיה אסור לו להחיות המת. ותימה, דהא קי"ל דגם בספק פיקו"נ, ואף בצד הצלה דחוקה ורחוקה מאוד -גם בכה"ג פיקו"נ דוחה כל התורה. 

יישב הנצי"ב, דהנה הגמ' ביומא פ"ה ע"ב מביאה מספר דרשות שפיקו"נ דוחה כל התורה, כ"אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - ולא שימות בהם" וכן ו"שמרו בני ישראל את השבת - חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה " ועוד מקורות נוספים. 

נוקטת הגמ' שם, דכל הני ילפותות אינן מלמדות אלא על ודאי הצלה ולא על ספק הצלה שמותר לחלל שבת. חוץ מ"האדם וחי בהן - ולא שימות בהן" שמשם מדויק דגם ספק פיקו"נ דוחה שבת, יעו"ש בגמ' וברש"י. 

והנה מסתברא שלהחיות מת תוך כדי עשיית איסור -אינו יכול להילמד מהילפותא של "האדם וחי בהן", שהרי "מת" אינו "אדם", ברם, הילפותא של "חלל שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה" אין להבדיל בין הצלת אדם חי להצלת "מת" -אשר בהצלתו יהיה "אדם", דסו"ס מאי שנא, ודאי שראוי ונכון להביאו לבסוף לידי שמירת שבתות הרבה, וכפי שכתבו הראשונים להדיא בנדה דף מ"ד ע"ב דטעם הבה"ג דמחללים שבת להצלת עובר למרות שאינו "נפש", אינו שייך להילמד אלא רק מהילפותא ד"חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה". 

והלא ילפותא זו כדברי הגמ' אינה מלמדת על ספק הצלה שמותר לעשותה באיסור, אלא רק על הצלה ודאית, ולכן הדגישו התוס' "שהיה ברור לו שיחייהו", שאחרת לא היה היתר להצילו בעשיית איסור. 

ונימא לפי זה, דבעוד החייאת אליהו היה לו ידיעה ודאית שיוכל להחייתו כדברי התוס', לא כן הדבר בהצלת חיי עובר, מאן יימר לן דברור לגמרי שההצלה תועיל שמא לא, ובפרט שעדיין אין לו "חזקת חיים", והן לא שייך לגביו (בעובר שאיננו "נפש") אלא הילפותא של "חלל שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה", והאי ילפותא אינה אלא בהצלה ודאית ולא בספק הצלה, והלכך לא התירו הצלתו בחילול שבת ושאר איסורים. 

5. יש מחברי "חילוקא" שהציעו לומר דחיוב הצלת נפשות ובפרט הדין שמתיר ומחייב הצלת נפשות אף בעשיית איסורי תורה כחילול שבת, הוי כעין דין "ערבות" הקיימת בכלל ישראל, "כל ישראל ערבים זה לזה", ולכן "חלל עליו – אף אתה – שבת אחת בכדי ישמור – האחר – שבתות הרבה". ואין הכוונה כמובן ל"דין ערבות" הנגע להוציא אחרים ידי חובה ופרט "יצא מוציא", שהרי בזה קיים דיון האם נשים בכלל ערבות להוציא אחרים ידי חובה וכו', וברי שאין נפק"מ בין אשה לאיש בנוגע להצלת נפשות תוך עשיית איסורי תורה. אלא הכוונה לדין ערבות הכללי "כל ישראל ערבים זה בזה" שצריכים לדאוג לכלליות שמירת תורה ומצוות בכלל ישראל, ואף נענשים לפעמים איש בעוון רעהו משום כך. ובזה אשה שווה לאיש כמובן. 

עכ"פ בעוד שלגבי "מת" שייך לומר שלמרות מותו קיים ביננו כלפיו ערבות ואחריות לקיום מצוותיו, שהרי עד עתה היה חייב במצוות, ולכן הצלתו לחיים דוחה איסורים, לא כן הדבר בנוגע להצלת חיי עובר, שטרם נולד והגיע לכלל עשייה, ולכן ערבות זו לא שייכת כלפיו, ואין הצלתו – להני פוסקים – דוחה איסורי תורה. 

6. עוד יש מחברי "חילוקא" שהמליצו מאמר חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" לבאר מדוע לא שייך בעובר חיוב הצלת נפשות תוך עשיית איסורים, בשונה מאדם שכבר מת, שהואיל וכבר היה בחיים והתחייב במצוות, וראוי לו סיפא של המאמר הנ"ל "ועכשיו שנברא -יפשפש במעשיו", ק"ו לאחר שמת, לתת לו הזדמנות נוספת לחזור לחיים לתקן ולפשפש במעשיו... 

7. עוד הציעו חברי "חילוקא": 

שמא החולקים על הבה"ג גם יחלקו על התוס' הנ"ל, ויסברו שאכן אין היתר להחיות מת ע"י עשיית איסורים. ומה שאליהו החייה את המת למ"ד פנחס זה אליהו –והיה כהן, ניתן ליישב זאת ע"פ דרכים נוספות שנאמרו בראשונים ואחרונים: 

א-         התוס' הראש בב"מ שם יישב דהוי "הוראת שעה ע"פ הדיבור". 

ב-         רבנו בחיי יישב דבן האלמנה הצרפית היה בנה של נכרית, ואינו מטמא באהל אלא במגע ומשא, ולא נגע בו אליהו אלא רק ניצב לידו וזהו "ויתמודד" הכתוב שם. 

ג-         ואף אי נימא דהיה בן ישראלית, שמא לא היה בתוך הבית אלא הניחוהו בחוץ, ואין כאן טומאת אהל, ואליהו לא האהיל עליו "ויתמודד" -היינו עמד לצידו. וכבר העירו דכתוב שהיה זה ב"עלייה" כלומר בבית, ועוד כתיב "ויעלהו" משמע שנגע בו ונשאו. 

ד-         האגרות משה יור"ד ח"ב ס' קע"ד הציע לבאר דברי התוס' הנ"ל, שלא היה זה פיקו"נ של ה"מת" אלא של אמו האלמנה האשה הצרפית, שמשברון לבה שסייעה לאליהו וארע לה כל זה משום ש"באת להזכיר עווני" –עלולה היא למות מצער זה. 

ה-         יש מקמאי שבארו שבן הצרפתית לא מת אלא היה "קרוב למיתה", וקושית "חילוקא" ליתא לפי זה. אכן קושיית "חילוקא" דנן ממוקדת לדברי חז"ל שהיה כאן החייאת מת גמורה.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.