1 דקות קריאה
11 Dec
11Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

איתא במשנה במסכת תרומות פרק א' משנה ה' דפירות הפקר פטורים מתרו"מ. 

וכך גם נפסק ברמב"ם בהלכות תרומות ומעשרות פרק ב' הלכה י"ב ובמקומות נוספים.   

ובתלמוד ירושלמי תרומות פרק א' הלכה ג' ילפינן להאי דינא מהפסוק "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך".   

"רבי יוחנן בשם רבי ינאי, זה אחד משלשה מקראות מחוורין בתורה: 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' ממה שיש לך ואין לו -אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו." 

והנה, איתא במסכת ראש השנה דף ט"ו ע"א שפירות שביעית פטורים מתרומות ומעשרות. 

ופרשו שם בראשונים במקום (רש"י שם ד"ה אמר ליה אביי וברשב"א) שהטעם  הוא על פי המכילתא (פרשת משפטים כ') כדכתיב, "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה" מה חיית השדה פטור ממעשר, אף אדם פטור ממעשר". 

זאת למרות שפירות שביעית בלאו הכי הוי לי הפקר כדכתיב, "והשביעית תשמטנה ונטשתה". 

הרי לן להדיא מהא, דעצם זה שפירות שביעית הם הפקר לכל  לא היה די בכך בכדי לפטרם מתרו"מ אלא רק מכח  הא קרא "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה" 

ובאמת, הרמב"ם פרק ו' ממתנות עניים הלכה ה' פוסק שפירות שביעית פטורים מתרו"מ מעצם היותם הפקר מבלי להידרש להאי קרא "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה". 

"שנת השמטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני..." 

וקשה, לדעת המכילתא והני מקמאי, מאי שנא: 

בין: פירות הפקר דעלמא שפטורים מתרו"מ, כדילפינן לה ש"כל שידך ויד הלוי שווין כהפקר – אין אתה חייב ליתן לו". 

לבין: פירות שביעית שאף הם הפקר לכל, ומ"מ אינם פטורים מתור"מ מכוח היותם הפקר, אלא רק מכוח גזה"כ מיוחדת "מה חיית השדה פטורה ממעשר אף אדם פטור ממעשר". 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – וכוונו בדבריהם לתירוצו של הטורי אבן בעל קושיא דנן בראש השנה שם – דאיתא בירושלמי שנחלקו ר"י ור"ל האם הפקר לישראל ולא לנוכרים הוי הפקר. דעת ר' יוחנן דהוי הפקר ואילו דעת ר"ל דאינו הפקר. 

והנה שביעית הוי הפקר רק לישראל ולא לנכרים, כדכתיב, "ואכלו אביוני עמך", והן לדעת ר"ל הפקר רק לישראל ולא לנכרים לא מהני, וכמובן אינו פוטר בעלמא ממעשר. לכן בעינן גזה"כ מיוחדת בשביעית דאעפ"כ פירות שביעית פטורים ממעשר. 

דא עקא, דהן דעת ר"ל בירושלמי דשביעית הוי הפקר גם לנכרים ולא רק לישראל.[ולפי זה צ"ל "דאכלו אביוני עמך" הוא טעם המצווה ותכליתה. או דנימא דיש מצווה לאפשר לישראל לקחתם ולהקדימם לנכרי], והדרא קושיה לדוכתיה לכאורה. וצ"ע. 

2. יש שהשיבו, שהנה מחלוקת פוסקים גדולה האם הפקר שביעית הינו פעולת "הפקר הבעלים" או דהוי "אפקעתא דמלכא". דהנה דעת הבית יוסף (בספרו אבקת רוכל ס' כ"ד) שצריך דווקא להפקיר ואינו נהיה הפקר מאליו. ואילו המבי"ט והמהרי"ט (ח"א ס' מ"ב) סוברים דשביעית הוי "אפקעתא דמלכא", ואכן יש מצווה לנהוג הפקר בפירותיו, אך גם בלא שיפקיר התורה הפקירה את פירותיו בעל כורחו. 

ניתן לומר אפוא, שלדעת הבית יוסף שצריך דווקא להפקיר בפועל, ובלא הפקירו אין הפירות הפקר, הנה בכהאי גוונא שעבר על הדין ולא הפקיר, מצד הדין היו הפירות חייבים בתרו"מ, ובאה התורה וגלתה ע"י היקש אדם לחיה, שאעפ"כ פירות שביעית פטורים ממעשר בכל מצב ןאפילו לא הפקירם. 

אף הביאו שכן כתב במנחת חינוך מצווה פ"ד וקה"י ר"ה ס' י"ב יעו"ש. 

דא עקא, שהבית יוסף גופא כתב בספרו "אבקת רוכל" (ס' כ"ד) לא כך, שאם אדם לא הפקיר פירותיו בשביעית, הרי לא נהיו הפקר וחייב במעשרות: 

"...כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען (המהרי"ט) אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא -אין הכי נמי שהיא חייבת ..." 

אם כן חוזרת הקושיא למקומה (וגם הקה"י הקשה כן), לשם מה בעינן לימוד שפטור ממעשרות, הלא סגי לן שהתורה מצווה להפקירם, ואם הפקירם ממילא ידעינן שפטור ממעשר כשאר הפקר דעלמא. 

3. וכעין זה יש רצו לומר, שנפק"מ תהיה בפירות שביעית שגדלו בשדה של חש"ו, להני מקמאי כבית יוסף דסברו שצריך דווקא להפקירם, וכאן בעליהם חש"ו אינם יכולים להפקירם ובכל זאת פטורים ממעשר. אף הביאו כן משמיה דהמנ"ח הנ"ל. 

אך שוב יקשה, דזה אינו, דהלא לדעת הבית יוסף קא מיירי, ודעת הבית יוסף דבכהאי גוונא באמת הפירות כן חייבים בתרו"מ (כדלעיל 2). 

4. עוד העירו החברים, שהנה הפוסקים נוקטים שכמה וכמה דיני הפקר ילפינן לה דווקא מפסוק זה ד"תשמטנה ונטשתה", כגון, דמהני הפקר ב"פה" בלבד ואפילו אם החפץ נמצא אצלו וברשותו, ואין צריך לעשות "הפקר גמור" כלהשליכם מחוץ לביתו ורשותו. 

ואתי שפיר לפי זה. משום שאילולי מקרא זה, אכן היינו יודעים שהפקר פטור מתרו"מ, אך היינו נוקטים דחלות הפקר הוי דווקא אם השליכו והוציאו מביתו ולא זולת. ורק כאן במקראות של שביעית התגלה בתורה דמהני "תשמטנה ונטשתה", שלמרות שפירותיו מונחים בחצרו ובשדהו, מ"מ מצווה לנטשם והוי כהפקר גמור למרות שאינו מפקירם אלא בפיו בלבד ותו לא מידי. 

ואין להקשות שאם כן לשם מה בעינן את ההיקש "מה חיה פטור ממעשר אף אדם פטור ממעשר", הלא כבר למדנו מ"תשמטנה ונטשתה" דאמירת הפקר מהני, וממילא חזר דינו להיות פטור ממעשר כשאר הפקר דעלמא?... 

דא אינה קושיא. משום שאילולי ההיקש מ"חיה לאדם", ה"א שיש אמנם מצווה לעשות "תשמטנה ונטשתה" בפיו בפירות שביעית שבשדהו, אך לא היינו ידועים שבכך נהיה הפקר גמור שפטור ממעשר, שמא כך המצווה רק לנוטשם בשדה, אך אין די בכך להיות הפקר ממוני גמור [ואכן מותר לכל אדם לקחתם שהבעלים אינם מקפידים כהיתר לקיחה דעלמא], ובאמת חייבים הם במעשרות. בא ההיקש מחיה לאדם לומר שפטור בכך ממעשר. הוי אומר דאמירת "יהיה הפקר" ואפילו הפירות מונחים בביתו ובחצרו, הוי חלות הפקר גמור שפוטר ממעשר, ומהא ילפינן לשאר הפקר דעלמא 

5. חברי "חילוקא" הביאו תירוצו של המעדני ארץ (פ"ב מתרומות הל' י"א) לגרש"ז אוירבך זצוק"ל, שגם לשיטת המהרי"ט הסובר ששביעית "אפקעתא דמלכא" היא, אין הכוונה לומר שהתורה עשתם ממש הפקר גמור שפקע ממון הבעלים לגמרי, אלא דהוי "היתר זכיה" בלבד, כלומר התורה חייבה את הבעלים שלא יעכבו שום אדם מלזכות בהם, ואפילו אם הבעלים מעכבים, רשאי כל אדם לזכות בהם בעל כרחם של הבעלים, וכיון שהבעלים אין להם זכות להשתמש בפועל בבעלותם בפירות, מן הסתם הבעלים מפקירים את פירותיהם, אמנם באופן שהבעלים גדרו את השדה כנגד דין התורה, ואינם נותנים לשום אדם להיכנס, על אף שרשאי אדם להיכנס שם בעל כרחם וליטול את הפירות, מ"מ אין זה הפקר, אלא "היתר זכייה" של התורה בממון הבעלים בלבד, ומעיקר הדין חייבים עדיין הפירות במעשר שאין זה בבחינת " ידך וידו שוין" כהפקר, ולכן צריך היקש לומר שפירות שביעית פטורים ממעשר. 

ולמעשה על זה הדרך ניתן לומר גם אי נימא שפירות שביעית יסודם בהפקר הבעלים כב"י, ולא אפקעתא דמלכא כמהרי"ט והמבי"ט. דיתכן ואין צריך דווקא שהבעלים יפקירו את פירותיהם ממש, אלא סגי שנותנים "היתר זכיה" בפירותיהם לכל מאן דבעי, ובמצב זה אינו הפירות אינו הפקר גמור, ובכל זאת מתקיימת בכך מצוות "תשמטנה ונטשתה". ונימא ד"היתר זכיה" בלבד לא חשיב הפקר בכדי לפטור פירות ממעשר, ובכל זאת לגבי שביעית פטרה התורה בכהאי גוונא את הפירות ממעשר. 

6. עוד הציעו החברים – בכמה דרכים והטעמות ואיחדנום

דעת הרמב"ן דיליף מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" שיש מצווה לאכול פירות שביעית, אמנם יש שחולקים על הרמב"ן וסברי דהוי רק לאו הבא מכלל עשה שאין להשחיתם ולאבדם והנהגות קדושה יש בו. ויש שביארו שאינו חיוב על הגברא ממש, אלא דהוא דין בפירות, שיש מצווה שהפרי ייאכל, וכמו באכילת קדשים שהמצווה שבשר הקדשים ייאכל [ואכמ"ל], ולכן אסור לאבדו ולהשחיתו. 

אם כן אינו דומה להפקר דעלמא, בין אי נימא כרמב"ן שמצווה גמורה לאכלם ובין כחולקים, מ"מ לא דמיא להפקר גמור, דמשמעותו ריקנות מוחלטת בחפץ, ושהרי מה לי אם מישהו יזכה בו מה לי אם ילך לאבדון -היינו הך, שאין בין החפץ והאדם ולא כלום ["מנוטרל" לגמרי], כאן רצון התורה ההיפך: שהפרי דווקא ייאכל ולא ילך לאבדון. ויתירה מכך הפרי גופא ["בחפצא שבו"] זוקק חובה זו. 

לכן אינו דומה במהותו להפקר דעלמא. וכזה הפקר שזוקק מצד עצמו להמסר לישראל שיאכלנו, וזהו כל תכלית הפקרו, -איננו הפקר כדעלמא אשר פוטר ממעשר. 

7. עוד טענו החברים בכמה אופנים והדגשים ואיחדנום: 

בין אי נימא כב"י שחובה על האדם להפקירם בפועל, ובין אי נימא כמבי"ט ומהרי"ט דהוי אפקעתא דמלכא, עצם זה שההפקר אינו בא מרצון האדם כהפקר דעלמא אלא הפקר "כפוי" הוא, אין לדמותו לשאר הפקר דעלמא שאין קיימת זיקה בין הממון לבעליו ולא כלום, ויתכן שבכהאי גוונא אינו פטור מתרו"מ. 

אכן צ"ע דבריהם, שהלא קיים אופנים רבים להפקר כפוי מכוח מצווה כביטול חמץ בפשח שיש ראשונים הסוברים דהוי מדין הפקר, וכי אם אדם בסמוך לפסח המבטל או ממפקיר את חיטיו שהחמיצו, שירא שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ורק מחמת כן עושה כך, וכי סלקא דעתך שפירות אלו יתחייבו בתרו"מ דנימא דהוי הפקר מ"סוג אחר"?... ומאי שנא הא מהא?... 

וכן על הצד דהוי אפקעתא דמלכא, הלא יש עוד אופני אפקעתא דמלכא כ"זוטו של ים" שלראשונים רבים – וכך פשטות הגמ' -  דלא הוי מדין הפקר בעלים, אלא התורה הפקירתם "רחמנא שרייה", וכי אם יהיה כך "זוטו של ים" בפירות, ואדם זכה בהם אח"כ, וכי דינם יהיה חלוק משאר הפקר ויתחייבו במעשר?... ומאי שנא הא מהא?... 

8. יש מהחברים שרצו לדייק שכל דין הפקר הנלמד מהכתוב: 

"ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" -ממה שיש לך ואין לו -אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו." 

משמעותו, שדווקא הפקר זה בפירות, שמעיקרא קיים מצב ובו עליונות ועדיפות לבעלים כלפי הלוי בפירות הארץ, שלישראל יש נחלות ושדות לגידולי תבואה ופירות, וללוי מאידך אין השתוות בהטבה זו עמם, בכזה מצב חל חיוב במעשרות בכדי לתת ללוי שאין לו חלק ונחלה בשדות וקרקעות עמך, וכאן מדגישה התורה שאם יפקירו הבעלים ויבטלו מפירות אלו מצב "עליונות" זו ונהיו שווים -"ידך וידו שווים" הרי נפטרו הפירות מחיוב מעשרות אלו. 

אכן בשנת השמיטה שבטל כל מעמד העדיפות של בעלי השדות, ולא מבחירת והעדפת בעלי השדות בכך, אלא קביעה וחובת התורה לשנה זו [בין אם הוי אפקעתא דמלכא, ובין אם דרשה התורה שיבצע כך האדם כהפקר הבעלים], כאן אין חלוקה זו שבין טרום ההפקר לאחריה, ודין אותם פירות אחרי ההפקר כלפני ההפקר, וחייבים במעשר לאחר מירוח וגמר מלאכה כדעלמא. 

[ולמרות שבכל השנים אם פירות גדלו בשדה הפקר וממילא הפקר, בלא מעשה הבעלים, גם אין חיוב תרו"מ לזוכה בפירות, ולא חלקה התורה בדבר. מ"מ כאן בשביעית שונה הדבר, שהלא הפרי מעיקרא ראי שיהיה לו חיוב תרו"מ שהרי גדל בשדה שיש לו בעלים, ולכן בכדי ליצור השתוות, צריך שיהיה הדבר בא מכוח רצון הבעלים, ולא סגי בקביעת התורה להחיל מצב זה כמצב כללי גורף]. 

אף הביאו החברים שרעיון דומה לזה כתב הגר"א וולנדברג בספרו ציץ אליעזר חלק א' ס' ד' מאות ה' ואילך יעו"ש. 

9. יש חברים שהציעו שנפק"ת תהיה באדם שקנה פירות שאינם שביעית בדמי שפירות שביעית, שהדין שקדושת שיביעת חלה על הפירות שקנה, ואעפ"כ אין דין להפקירם, ואם גמר מלאכתם נתחייבו במעשר כדעלמא מכוח האי גזה"כ. 

ויש להעיר שכל זה יכון רק אי נימא שמשמעות דרשת ההיקש "אדם לחיית השדה" לגבי פטור משער בשביעית -שאינו מדין הפקר אלא דהוא דין בפני עצמו שפוטר ממעשר. ונציין שמשמעות ראשונים ופוסקים רבים דהוי מדין הפקר ואינו דין פטור בפני עצמו. 

10. וכעין זה יש שהציעו, דנפק"מ בפירות של נכרי להני דסברי דיש בהם קדושת שביעית, אך מאידך אין בהם דין הפקר שביעית שהרי של הנוכרי הוא, ולקח ישראל ממנו ומרחם, שייפטר ממעשרות משום שפירות שביעית הם. 

ושוב יש להעיר את האמור לעיל 9. 

11. עוד הביאו החברים תירוצו של הבאר יצחק יור"ד ס' כ"ג, דנפק"מ באופן שזכה אדם בפירות שביעית בטרם מירוח והרי הוא בעליהם בשעת מירוח. דה"א שיהיה חייב במעשרות, דהלא המירוח היה בפרי שאינו הפקר וחייב הוא במעשרות. קמ"ל דבשביעית אעפ"כ פטור מדאורייתא במעשרות. 

אלא שמעיר דהלא מה שפירות שהפקירו בעליהם טרם מירוח, וזכה בהם אחר ומירחם -שחייבים במעשר, אינו מדין תורה אלא רק מדרבנן בלבד. וכל זה אף בהפקר דעלמא, ולשם מה בעינן דרשה מיוחדת זו לפירות שביעית. ויישב, דנימא דמהך ילפינן לה לכל הפקר דעלמא, ובלא זה הילפותא מפירות שביעית לא ידעינן לה. 

12.   יעוי' עוד בקה"י ראש השנה ס' י"ג שהביא נפק"מ נוספות ודן בהן.   


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.