פליטת טעם איסור – בעל חיים חי - אדם חי


1 דקות קריאה
16 Feb

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת משפטים - תשפ"א // "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"   

ראה בשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סימן צ"ד, שהביא מעשה שאירע בפרנקפורט דמיין שקפצה תרנגולת לקלחת רותחת ובה תבשיל ומתה, ומצדד לדינא לאסור את התבשיל באכילה. 

ולא מבעי לישראל, אלא אף אסור למוסרו לעכו"ם, משום שהתרנגולת לא רק במותה הפליטה טעם (נבלה), אלא גם בעודה בחיים הפליטה בו טעם – וטעם זה הן אסור כ"אבר מן החי" שאיסורו אף לבני נח. 

וכעין זה פסק בשו"ת "פרי יצחק", ש"דבר חי" מפליט טעם במגעו עם דבר רותח, כמו מגע של בשר בעלמא בדבר רותח. 

לעניין זה ראה בספר עמודי אור סימן נ"ד שחולק ופוסק כי "דבר ברור הוא שכל זמן שהוא חי אינו מבליע כלל". 

והנה, "בשר אדם", לרוב הראשונים, אסור באכילה מדאורייתא, בין אם באיסור עשה ובין אם בלאו. 

לעניין זה ראה רמב"ם בפרק ב' ממאכלות אסורות הל' ג' דנוקט דיש איסור "עשה" באכילת בשר אדם. 

לעומת זאת, עמדת הראשונים הרא"ה והריטב"א (הובאו במגיד משנה ובמשנה למלך שם) דבשר אדם אסור באכילה באיסור "לא תעשה". על פניו לשיטת החת"ס והפרי יצחק המובאות לעיל דדבר חי מפליט ומבליע טעם בנוגעו בתבשיל החם. אמור היה להיות כי אדם הנוגע בידיו בתבשיל רותח (שהיד סולדת בו ובפרט אם חם הרבה יותר)  ראוי לאסור אותו התבשיל למצער כדי קליפה. 

וכמו כן, אדם המכניס לפיו מאכל או משקה רותח כגון מרק, תה וקפה, הדין אמור להיות שיהיה חייב לפולטם. 

ופוק חזי מאי עמא דבר. 

וקשה, לשיטת החת"ס והפרי יצחק, מאי שנא : 

בין: בעלי חיים כתרנגולת וכדומה, שבמגעם בחיותם עם דבר רותח מפליטים בו טעם ואוסרים אותו. 

לבין: מגע של אדם חי – שבשרו אסור באיסור תורה – בדבר רותח, דנקטינן שאינו מפליט בו טעם, ומותר התבשיל.

סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

1. רבים השיבו שאם ננקוט שבשר אדם אסור מהתורה רק באיסור עשה – לא באיסור לאו, נימא שדין "טעם כעיקר" לא נאמר רק באיסור ל"ת כנבלה ושאר מאכלות אסורים (דילפינן לה מאיסורי לאו). אך לא באיסור עשה גרידא. 

וכוונו בדבריהם ליסודו של הנודע ביהודה (תניינא חלק אור"ח ס' ס"ו) דבאיסור עשה לא אמרינן טעם כעיקר דאורייתא. 

אכן, עדיין יקשה לדברי הרא"ה והריטב"א הסוברים שבשר אדם אסור באיסור ל"ת כשאר בעלי חיים טמאים שאינם מפריסי פרסה ושוסע שסע. 

יעוי' בכל זה בקהילות יעקב חולין ס' ה' בעל הקושיא הנ"ל. 

2. יש שטענו, היות ומחשבת אכילת אדם דוחה היא בכלל האנושות, ממילא טעמו הבלוע כ"נותן טעם לפגם" ייחשב, ומשכך אין לאסור בליעתו. 

נעיר שמשמע בפוסקים שטעם פגום לא סגי שרעיון אכילתו דוחה, אלא שבאמת טעמו בתבשיל פוגם את התבשיל עד שנפשו קצה בזה. ואף דבר שעצם עניינו דוחה כעכברים ושרצים (יעוי' שו"ע יור"ד ס' ק"ד ובפוסקים שם), מ"מ דנים כל דבר לגופו האם אכן טעמו בתבשיל דוחה, ופעמים שאוסרים את התבשיל למרות שאדם נרתע לאכול את בעל החיים הלז. (יעוי' עוד להלן תשובה 4). 

3. יש שהציעו לומר שיתכן שהמציאות היא שטעם בשר אדם פגום הוא באמת. 

נעיר שאם אכן כך המציאות - נקבל. ברם יעוי' ביד אברהם בשו"ע יור"ד ס' ע"ט סע' א', דהביא בשם הפוסקים מעשה בתינוק שנפל ליורת דבש רותחת ומת, ואסרו את הדבש משום טעם בשר המת הבלוע בו, ונשא ונתן בעניין. וכן משמע לכאורה משו"ת רב פעלים ח"ג יורה דעה ד' דבשר אדם אוסר בטעמו. הרי דחזינן בפוסקים שגם בשר אדם אוסר בטעמו. והדרא קושיא לדוכתיה. 

4. יש שטענו שהיות ובשר אדם אינו עומד לאכילה אף פעם -כמוסכם כלל אנושי, ובני אדם נרתעים לגמרי מלראותו אוכל, הרי בסתמא אינו נחשב כ"אוכל" כלל, זולת אם אדם ייחדו ומתכוון לכך (ורק אז נאסר באכילה באיסור תורה להני מקמאי), ולכן בעלמא אינו אוסר בטעמו. 

ומצינו כדומה לזה בשו"ע (יור"ד ס' ק"ד סע' ג') לגבי "דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, כנמלים זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסם, שאפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים." יעו"ש. 

גם בזה יכון ההערה לעיל 3, דחזינן בפוסקים דיש שנקטו שבשר אדם אוסר טעמו בתבשיל בסתמא כשאר מאכלות אסורים. 

5. יש שרצו לחלק בין איסור אבר מן החי ובשר מן החי, דיתכן דדווקא בהם קיים דין "בע"ח חי מפליט", משום שכל איסורו מיישך שייך ל"גוף החי", ברם יתכן שלגבי איסורי אכילה אחרים לא נאמר כלל זה, ובעודו בחיים לא מפליט טעם איסורו. וכיוון שבשר אדם אין אוסר משום "אבר מן החי" (שלא נאמר זאת לישראל רק לגבי בע"ח טהורים בלבד), וכל איסורו אינו אלא כשאר בעל חיים שאינם כשרים, משום כך לא שייך האי דינא דבעל חיים מפליט טעם. 

נעיר שמדברי הפסקים הנושאים ונותנים בעניין מביאים הוכחות לכאן ולכאן, משמע לכאורה שאינם מחלקים בכך. ראה בספר פרי יצחק (לר"י בלאזר) המוכיח שאין בעל חיים מפליט והביא הוכחתו מדג טמא שנמצא בציר בס' פ"ג. ע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ג יורה דעה ד'. 

6. עוד יש שהמליצו כאן היות וכך דרכו של אדם לאכול מאכלים חמים, הרי שלא אסרה התורה מעשה אכילה של דברים חמים בהכרח משום פליטת טעם בשר עצמו. 

אף המליצו על זה את הכלל "איידי דטריד למבלע (את האוכל) – לא פלט (טעם עצמו)"... 

יתכן. ברם כל זה בהכנסת אוכל החם לפיו ובליעתו. מדוע עכ"פ לא נאסור מגע מאכל חם בידי האדם עצמו כטובל אצבעו בכוס תה חמה ואוחז בידו בדבר גוש רותח, כשאר מגע של אוכל חם בבעלי חיים –בעודם בחיים שאינם כשרים. 

7. הקהילות יעקב הנ"ל חולין ס' ה' מיישב את פסק החתם סופר שיתכן וכל מה שכתב שתרנגולת ביורה רותחת מפליטה טעמה, כל זה רק בזמן שהאבר נתבשל ונפסקה חיותו בעוד שהתרנגולת גופא היתה עדיין בחיים ומתה שניות אחדות אח"כ (ולכן האי אבר אוסר כדין אבר מן החי), ובאמת אינו סובר שאבר חי המחובר לחיים בכוחו להפליט טעם. ולפ"ז עכ"פ לחת"ס לא יקשה הקושיא דלעיל. 

8. יתכן לחלק בין מציאויות שונות: 

א. בעל חיים אכן מפליט טעמו ברותחין, אך לא סגי בחום דעלמא, ואף לא סגי במגע רגעי, אלא דווקא כל היכא שמגיע גוף החי לידי "כוויה" ממש, שהרי א"א להכחיש את המציאות שמגע ידינו עם מאפה חם לא פועל בנו רושם כלל, וכל שכן בהכנסת מאכל חם לפה כשתיית תה וקפה שאין ניכר פעולתם בנו כלל וכלל, הלא חזינן שגוף החי כוחו עמו ו"קשה לבשלו" ולפעפע בו ואף לפעפע ממנו כשאר גוף לא חי. יתכן אפוא שאם יהיה רותח ממש ויגרום כווייה ממשית (ולו אף ככוויה קלה), שמא יש לאסור בכה"ג    

ב. יתכן ש"בעל חיים מפליט" מיירי רק בבעלי חיים עם עור דק כתרנגולת (דנן) ובע"ח קטנים בלבד, ורק ע"ז דברו הני פוסקים, שכאמור מאכלים חמים במגע ידינו לא ניכר רישומם כלל, וכך יהיה הדין במגעם עם בהמות וחיות גדולות. 

9. עוד יתכן לומר היות ו"נותן טעם" אסור משום שניכר טעמו בתערובת לכן אין איסורו בטל, יתכן שדווקא משום כך לא שייך "נותן טעם" בטעם אדם, משום שטעם זה כטועם טעם עצמו הוא, שהרי חושי הטעם של האדם בלשון ובפה חשים תמיד בטעם זה בכל עת, ומשכך אינם עושים רושם טעימה על האדם כלל ואין היכרו בהם, ולכן לא שייך "נותן טעם" של בשר אדם, שאין מציאות טעמו ניכר בפיו כלל. (וצ"ע האם זו המציאות). 

(גם יקשה על זה דברי הפוסקים שחתיכת בשר אדם שנפלה לתבשיל אוסרתה בנותן טעם, כדלעיל 3). 

10. יש שטענו היות ומגע בדבר חם אם אינו כלי ראשון אינו אוסר רק כדי קליפה, הרי עור האדם – הוא הקליפה, והוא בפשטות לא אוסר כבשר שאין בעור טעם כלל ("אין עורותיהן כבשרן"). 

נעיר שקושיית המייזם – קושיית הקה"י – כמובן באותם אופנים ששייך "נתינת טעם", כמגע יד אדם בכלי ראשון, שתייה מתוך כלי ראשון, נגיעה בדבר גוש חם שמנוני המפעפע בכולו (ובפשטות נראה שלשונו של אדם נחשבת כולה כבשר בלא עור) 

11. יש מחברי "חילוקא" שטענו שאיסור אכילת בשר אדם חידוש התורה הוא, ושונה הוא משאר מאכלות אסורים, שכן אינו נחשב "מאכל" ואעפ"כ התורה אסרתו. משכך יתכן ואין לדמותו לדיני "נותן טעם" הנאמרו בשאר מאכלות אסורים. (כדאמרינן בעלמא "אין לך אלא חידושו").  דא עקא, דכעולה מדברי הראשונים הרא"ה הריטב"א שאסרו בשר אדם, הרי אסרוהו כדין בשרם של שאר בעלי חיים טמאים אשר אינם מפריסי פרסה ומעלה גרה, מכוח האי "לא תעשה" גופא "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ", ומשמע דדין אחד להם, אף ביארו שלכן נדרש היתר מיוחד להתיר חלבם ודמם, אחרת חלבם ודמם צריכים היו להיאסר כדין "היוצא מהטמא טמא", כדאמרינן בשאר בעלי חיים טמאים.


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.