פסח תשפ"א // לאו שאין בו מעשה ועשה בו מעשה – לאו ד"בל יראה" - מידה חסרה


1 דקות קריאה
02 Apr
02Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ראה רמב"ם פרק א' מחמץ ומצה הל' ג', דהמשהה חמץ בפסח עובר בלאו של "בל יראה ובל ימצא" ואינו לוקה עליו כיוון דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא אם כן, עשה מעשה שיהיה לו חמץ בפסח אז אמרינן דילקה עליו.  

"אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין, אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בו מעשה..." 

לעניין זה ראה גם בספר החינוך מצווה י"א ובסמ"ג לא תעשה ע"ז וע"ח. 

והנה, לעניין לאו של "לא יהיה בכיסך..." - איסור השהיה בביתו או בחנותו מידה חסרה משמעות הרמב"ם היא כי בכל גווני פטור ממלקות משום דהוי לאו שאין בו מעשה. 

זאת ללא שמחלק בין אם מצב של השהיית משקולת חסרה המצויה זה מכבר בביתו או בחנותו לבין מצב בו באה משקולת חסרה לביתו  או לחנותו על ידי מעשה מצידו כדוגמת קונה מידה או משקולת חסרה או ששייף משקולת וחסרה וכיוצ"ב  

"כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בלא תעשה, שנאמר לא יהיה לך בכיסך וגו'... אין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה." (רמב"ם הלכות גניבה פרק ז' הל' ג'). 

וקשה, מאי שנא: 

בין: "בל יראה ובל ימצא" דלמרות דהוי לאו שאין בו מעשה אם בא לו ע"י מעשה – כקונה או מחמיץ, הרי לוקה. 

לבין: לא יהיה לך בכחיסך מידות ומשקלות חסרים, דחשיב לאו שאין בו מעשה, ואף אם בא לו ע"י מעשה כקונה או משייף – אינו לוקה 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו שע"פ הנראה כל איסור " לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן" – משהה מידות פגומות, דווקא באם דעתו להשתמש לזה למדידה, אך אם אין דעתו לכך אלא רק "להחזיק אצלו" גרידא אינו עובר באיסור תורה. 

ולפי זה שפיר הוי כ"לאו שאין בו מעשה", ואפילו עשה מעשה גמור לרכוש או ליצור מידה זו, משום דבעצם ההמצאות לא סגי, אלא בעינן שאחרי ההמצאות יתכוון לפעול בה השתמשויות ומידות בפועל, – ומשכך לעולם הוי כ"לאו שאין בו מעשה". 

בשונה מ"בל יראה ובל ימצא" שעצם המצאות אצלו חמץ – הוא הוא גוף האיסור, ואין צריך תנאים וכוונות נוספים. ובעצם רכישת החמץ או החמצת העיסה בידיים הרי במו ידיו פעל את העבירה. ושפיר הוי לאו שיש בו מעשה. 

2. דא עקא, רבים מדייקים ממשמעות דברי הרמב"ם הן בהלכותיו (פרק ז' מגניבה) והן בספר המצוות (ל"ת רע"ב), שכל משהה מידותיו אסור, ואפילו אם אינו מתכוון למדוד ולסחור בה. אלא עצם זה המצאות אצלו מידה ומשקל החסרים אשר דרכם למדוד בהם לצרכי מקח וממכר, הרי בהך גופא כבר עבר באיסור תורה, ואף אם שוהה אצלו "סתם כך" כאספנות, צבירת רכוש וכדומה. 

כדברין בספה"מ ל"ת רע"ב: "שהזהרנו מהיות המשקלות והמדות חסרות אצלנו בבתינו אף על פי שלא יעשה בהם משא ומתן, והוא אמרו יתעלה לא יהיה לך בכיסך וגו'". 

ואכן לגבי מקיימה כעביט של מי רגלים שאף זאת אסר הרמב"ם (שם) רבים מבארים דלא הוי איסוריה מדאורייתא אלא רק מדרבנן, ברם, מינה חזינן דדווקא בכהאי גוונא ששינה שימוש החפצא להדיא לעביט ושוב לא חשיב "כלי מידה", ולא דמי לאינו מתכוון למדוד עמה דאכתי חשיבא "כלי מידה" וקאי באיסורו. 

אם כן מה בין משהה מדותיו החסרות למשהה חמצו, הן תרוויהו חד דינא דעצם המצאותם אצלו אסורה ויהי מה... 

3. יש שהעלו לחלק בין "בל יראה ובל ימצא" שיסוד איסורו "מקיים" חמצו, לעומת משהה מידה חסרה שאיסורו –כשמו: "משהה" מידה חסרה. כלומר, האיסור בחמץ אינו עצם ה"השהייה" גרידא אלא מה שהוא מקיים חמץ אצלו, ולכן אם דעתו לבערו – איכא בקמאי שאינו עובר באיסור (יעוי' בתוס' וראשונים פסחים כ"ט ע"ב) למרות שהחמץ שוהה אצלו שעות ואף ימים. [אכן יש שאומרים שכל זה דווקא אם כל הזמן מחזר עליו לבערו]. עכ"פ שמעינן מהא דיסוד איסורו "מקיים חמצו" שזאת התורה אסרה. 

ואכן אין לך "מעשה מקיים" טפי מאשר קונה או מחמיץ עיסה בידיים – והלכך חשיב בכהאי גוונא יש בו מעשה! 

לעומת זאת, "משהה מידותיו" שהאיסור -כלשונו: אינו הקיום אלא ה"השהיה", ומסתברא דאף אם בדעתו לבערו מן העולם או לתקנו האיסור ממשיך כל רגע ורגע ששוהה אצלו - עד לביערו ותיקנו בפועל, משום שהאיסור הוא עצמות שהיית מדה חסרה אצלו. – שפיר חשיב אפוא כ"העדר מעשה", ואף כשקונה או פוגם את מידותיו בידיים, משום שאין האיסור בעצם "יצירת המידה הפגומה" אלא  רק כל משך שהייתה אצלו, ולעולם עבירה זו מגיעה –רק אחרי העשיה כביכול, דאין המעשה אלא כהכנה והיכי תמצי בלבד לשהייה אסורה זו. 

4. בכיוון נוסף יש שהטעימו, יש להבחין שדווקא קונה חמץ או מחמיץ עיסתו מצטרף מעשהו לאיסור שהוא עצם החזקתו בחמץ, משום שהאיסור חמץ הוא ב"חפצא", והאי חמץ גופא – אסרתו תורה שיהיה אצלו, והלא הוא הביא עליו בידיים שיהיה אצלו חמץ אסור זה, ושפיר על כן חשיב בכה"ג כ"לאו שיש בו מעשה". 

ברם, "מידה חסרה" לא חשיבא כאיסור "חפצא" אלא כאיסור "גברא", היות האיסור לאדם להחזיק מידה זו, וטעמו ברור וגלוי שלא יבוא לסחור עמה ולרמות הבריות. ומשכך אין מעשה רכישת המידה או יצירתה מצטרף לגוף האיסור, כאשר האיסור אינו היצירה [ה"חפצא"] אלא תוצאת ההמשך הבאה בעקבותיה  -"משהה מידותיו". 

5. בכיוון נוסף יש שהבחינו, "איסור בל יראה ובל ימצא" מיירי דווקא כאשר החמץ שלו, אם כן כל היכא שגורם שיהיה לו "בעלות חמצית" הרי דא גופא האיסור, ולכן רוכש חמץ או מחמיץ עיסתו עשה מעשה איסור גמור -את גוף מעשה העבירה, שהרי יצר במו ידיו "בעלות חמץ אצלו". 

לעומת זאת, "משהה מידותיו" אין האיסור דווקא במשהה מידות שלו, אלא אף במשהה מידות חסרות של חברו ואף של גוי. הרי שהאיסור הוא רק עצם ה"השהייה" ותו לא מידי, ותמיד מגיע דבר זה רק אחרי המעשה, ואין לראות המעשה כגוף מעשה העבירה. 

6. באופן נוסף יש שטענו: היות וכל האיסור ב"משהה מידותיו" הוא שמא יבוא לעשות משא ומתן ברמאות, ויגזול בכך את הבריות, כדמשמע להדיא בתורה, והלא אם יעשה כן עבר אמנם באיסור גזל גמור –אך אינו לוקה על זה, דהוי לאו הניתן לתשלומים, ברי שאין לראות באיסור המקדים שהוא "השהיית מידותיו הפגומות" איסור שיהיה חמור יותר אשר לוקים על ידו, אם בעיקר סיבת האיסור – לא לשקול עמם ולגזול את הבריות – לא קיים מלקות. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.