1 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת תרומה - תשפ"ב 

"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים..." //

איתא במכילתא (יתרו פרשת בחודש י"א) שיש איסור לפסוע פסיעה גסה כאשר עולים למזבח בכדי שלא יראה המזבח ערוותו. 

"ולא תעלה במעלות על מזבחי. מכאן אמרו עשה כבש למזבח... ר' ישמעאל אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר (שמות כ"ח) ועשה להם מכנסי בד, ומה ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו, שלא ילך פסיעה גסה אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל." 

וכך גם כותב הרמב"ם בספר המצוות לא תעשה פ'. 

"שהזהירנו מעלות על במעלות כדי שלא יפסיע פסיעות גסות בעלותו, אבל ילך עקב בצד גודל. והוא אמרו ית' ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'... וכל מי שפסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערותו עליו לוקה:" 

והנה, תנן במסכת יומא דף כ"ב ע"א לעניין הפיס של תרומת הדשן שהיו הכהנים רצים בכבש לעבר המזבח וכל הקודם זכה. 

"בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חברו בארבע אמות זכה..." 

ופשיטא שאם רצים אין זה "עקב בצד אגודל" אלא הוי "פסיעה גסה" ממש. 

וקשה, מאי שנא: 

בין: איסור תורה לא לפסוע פסיעה גסה בעלייתו למזבח, הדורש הליכת עקב בצד אגודל שלא יראה המזבח ערוותו. 

לבין: הרצים בכבש לזכות בתרומת הדשן, שהיו פוסעים פסיעה גסה ורצים, למרות "לא תגלה ערוותך עליו".


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. אכן קושיא כעין זו כבר הקשה התוס' ישנים על הגליון שם (יומא כ"ב ע"א), ותירץ זאת בב' אופנים [וחברי "חילוקא" כוונו לדבריו]: 

"ותימה, כיון דעבודה היא כדאמרי' בגמרא, א"כ איך רצין, והאמרינן בירושלמי... ככהנים שהיו מהלכין עקב בצד גודל, דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי'... ושמא כיון שלא [היו] עדיין עסוקין בעבודה כמו בהולכת אברים לכבש יכולין לרוץ..." 

כלומר, כל יסוד האיסור לא לרוץ תחולתו דווקא בשעת עבודת הקדשים, כהולכת האברים והאימורים להקרבה על גבי המזבח, אך שלא בשעת עבודה -אין איסור זה. 

ובהכרח שלפי זה אין יסוד האיסור משום "כבוד המזבח" שאחרת מה נפק"מ אם ריצה זו בשעת עבודה או שלא בשעת עבודה, ואדרבא אם רץ שלא בשעת עבודה על גבי המזבח ברי שמבטא בכך אי כבוד למזבח טפי וטפי. אלא בהכרח יסוד האיסור כזלזול בעבודת המזבח, שעובד עבודת הקודש באופן בלתי מכובד כעבודה בגילוי ערווה. אך הריצה לזכות בתרומת הדשן אינה עבודה ומשכך אינה בכלל איסור זה. 

ויש להעיר שמשמעות חז"ל שיסוד האיסור הוא אכן "כבוד המזבח" כלומר כבוד אבני המזבח ממש, כדברי רש"י בסוף פרשת יתרו (ע"פ חז"ל): 

"...והרי דברים ק"ו, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו -על אחת כמה וכמה." 

וראה עוד הערה ב3. 

2. תירוץ נוסף משמע שם מסוף דברי התוס' ישנים, שאכן ריצתם זו לא היתה כריצה דעלמא בפיסוק רגלים אלא כעקב בצד גודל [כלומר לכל הפחות בשעה שעלו בכבש המזבח לא עשו ריצה של ממש אלא הליכה מהירה עקב בצד אגודל]. 

אם כי הדבר מחודש שהלא מטרת ריצה זו להגיע ראשון לראש המזבח ולזכות בעניין תרומת הדשן, ומשמע ש"תחרות עזה" היתה ביניהם עד שדחפו אחד את השני ושברו רגליהם [ואף גרוע מזה כדאיתא התם שהגיעו עד שפיכות דמים], ובפשטות רצו כפי כוחם ומרצם בלא להתאפק ולשמור הליכת "עקב בצד גודל"... 

3. והנה לגבי החילוק המובא לעיל 1 שכל מה שאסור ריצה ופסיעה גסה, כל זה דווקא בשעת עבודה, אך שלא בשעת עבודה מותר, הנה המנחת חינוך במצווה מ"א תמה שא"א לומר כן, שהרי כתב החינוך שם שאיסור זה (פסיעה גסה) נוהג בכולם הן בזכרים והן בנקבות, והן נשים לאו בנות עבודה ניהו, ובהכרח שאסור לעשות כן אף שלא בשעת עבודה, אחרת איך משכחת בנשים. 

וכן הוא גם ברמב"ם בספר המצוות (ל"ת פ') שכתב שאיסור זה נוהג בכולם: "וכי מי שפסע פסיעה גסה לוקה" – משמע דקאי גם על נשים. 

גם תמוה לומר שאיסור ריצה ופסיעה גסה על גבי המזבח לא נאמר אלא בשעת עבודה ולא ב"ריצה סתם", דאטו היתר יש לרוץ "סתם" על גבי המזבח?!... 

[אמנם יש מהחברים שטענו שאף אי נימא שיסוד האיסור משום "כבוד המזבח" ותחולת האיסור אף לצורך עבודה, מ"מ יש לחלק בין אם פסיעה גסה זו נעשית לצורך המזבח ממש, שאז אכן יש כאן ביטוי ל"אי כבוד" בריצתם זו, ברם, אם רץ למטרה אחרת שאינה שייכת במישרין לעניין עבודת המזבח, כריצתם זו שהיתה כ"היכי תמצי" לזכות בתרומת הדשן ולא לעשות עבודה בעצם, אין בכל ביטוי של אי כבוד למזבח. וצ"ע שקשה לכאורה להלום חילוק זה]. 

4. חברים רבים תירצו הפוך מהנאמר בתשובה 1 (ע"פ התוס' ישנים), אדרבא כל האיסור לא לפסוע פסיעה גסה כל זה דווקא בהליכה דעלמא שלא בשעת עבודה ושלא לצורך עבודה, אך אם ממהר להגיע לשם עבודת המזבח אדרבא ואדרבא -כבוד הוא למזבח שממהרים וחשים אליו, ואין בדבר פגם ובזיון ב"כבוד המזבח" אלא ההיפך -כבוד ויקר וחביבות מצווה. ולפי זה "היתר הריצה" אינו רק לצורך הזכיה בתרומת הדשן, אלא בכל ריצה לצורך עבודת המזבח, כלרוץ להספיק להקטיר אימורים ולהפך את האימורים ועשיית הנסכים וכדומה. 

כוונו החברים בזה לדברי ה"גבורת ארי" (לבעל השאגת אריה) בסוגיין: "...לרוץ אסור בעזרה כולה, דהוי בכלל מורא מקדש, וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה, דכתיב 'לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו'... ואיך התירו להן לרוץ... ושמא יש לומר כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה, לזכות הקודם בד' אמות בתרומת הדשן, לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי ... ועדיין אין דעתי נח לי בזה". 

5. נציין שהסמ"ג גופא כבר נגע בזה (לא תעשה רצ"א), ומשמע מיניה שפסיעה גסה לאו למימר שכל ריצה אסורה, וצריך ללכת דווקא צעדים מדודים "עקב בצד אגודל" ממש, אלא כוונת חז"ל דווקא פסיעה גסה ביותר שמרחיבה את הרגלים, אך מותר למהר חיש בהליכתו ואף לרוץ -אם לא מרחיב רגליו ביותר, וזה מה שעשו הרצים בכבש למזבח "ריצה מתונה". 

וכעין זה בהגהות "יד איתן" בספר הליקוטים ברמב"ם פרנקל שם. 

6. עוד הציעו החברים: 

יתכן שכל האיסור של פסיעה גסה – לא לרוץ על גבי המזבח, כל איסורו אינו אלא על גבי המזבח ממש, כלומר בגופו של מזבח על גגו ובסובב וכו', אך פסיעה גסה וכן ריצה בכבש עצמו – אין איסור. ועל אף שאיסור לעלות במעלות על גבי המזבח, הן תחולתו ב"מבוא למזבח" -לא יעלה במעלות לעבר המזבח (ולא נראה שאיסורו רק בפסיעה האחרונה אל מרומי המזבח), מכל מקום איסור פסיעה גסה אינו כן, אלא רק במזבח ממש נאמר ולא בכבש עצמו – כמבוא למזבח. 

אף דייקו כן מלשון הרמב"ם בספר המצוות שם: 

"שהזהירנו מעלות על במעלות כדי שלא יפסיע פסיעות גסות בעלותו, אבל ילך עקב בצד גודל. והוא אמרו ית' ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'... וכל מי שפסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערותו עליו לוקה:" 

כלומר תחולת איסור העליה הוא לפני המזבח "בעלותו לעבר המזבח", לעומת זאת פסיעה גגסה "שלא תראה ערוותו עליו" תחולתו "על המזבח" ממש. 

וכוונו בזה החברים לדברי רבותינו האחרונים. 

הדבר יותר יובן אם נאמר שבפסוק זה -ב' איסורים איתינהו ביה, א- איסור לעלות במעלות לעבר המזבח "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" -ותחולתו במבוא למזבח. ב- איסור פסיעה גסה במזבח "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" –ותחולתו דווקא על המזבח גופא. 

אך דא עקא, שבאמת המה אינם שני איסורים נפרדים, אלא לאו אחד הוא הכולל שני אופני "גילוי ערווה", עליה במעלות הגורמת לגילוי ערווה וכן פסיעה גסה שהתרבה אך הוא כעוד צורה ואופן לאותו איסור גופא, שהרי כללם הרמב"ם בלא תעשה אחד, ומשמע ש"אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" הוא הטעם לשני אופני האיסור. ותשאל השאלה אפוא, אם בעליה במעלות אל המזבח התורה אסרה גילוי ערווה גם ב"מבוא למזבח" -במעלותיו ולא רק במרומי המזבח גופא, מדוע שלא יהיה כן גם בפסיעה גסה ובריצה, שלא רק על גבי המזבח יהיה איסור, אלא אף בפסיעה גסה בכבש גופא כ"מבוא למזבח", ומאי שנא הא מהא?... 

וטענו החברים ששפיר יש לחלק -חילוק מציאותי: 

משום שכאשר אדם רץ על גבי מישור –אכן קיים כאן כעין גילוי ערווה – אותו אסרה התורה לעשות במרומי המזבח, ברם, כאשר אדם רץ על גבי עלייה תלולה – המציאות היא שאינו יכול להרחיב רגליו מאוד אלא קמעה ומעט –והחוש יעיד לזה. ומשכך, באשר לפסיעה גסה לא אסרה זאת התורה אלא במזבח גופא -במישור המזבח ולא בתלילות הכבש, בשונה מעליה במעלות, שכאן המציאות היא שקיימת הרחבת רגלים וכעין גילוי ערווה -גם בפסעותיו במעלות ולכן אסרה זאת התורה אף שם. 

7. יש מהחברים שטענו דנימא שכל ריצת הכהנים לא היתה אלא עד לכבש, אך בכבש עצמו כבר לא רצו אלא הלכו במהירות עקב בצד גודל. 

דא עקא שאין משמעות המשנה כך (כ"ב ע"א): 

"...ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה... מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו..." בפשטות משמע שאף בכבש היו רצין ועולין. וכן בהמשך כ"ג ע"א, בברייתא שם: 

"תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו..." 

8. עוד ציינו החברים את התמיהה שהשמיט הרמב"ם בהלכותיו (בית הבחירה פרק א' הל' י"ז) איסור פסיעה גסה במזבח, בעוד שהביא שם איסור לא לעולת במעלות על גבי המזבח. 

וכבר תמה כן המשנה למלך שם, יעו"ש. 

ויש שרצו לומר שיתכן ודא גופא טעם השמטת הרמב"ם (שחזר בו ממה שכתב בספר המצוות), שהרי חזינן מהמשנה ביומא שהיו רצים הכהנים בכבש לזכות בתרומת הדשן, הרי שאין איסור בריצה ופסיעה גסה. ויתכן שפסק הרמב"ם כת"ק במכילתא שם שסובר שאין איסור אלא בעליה במעלות בלבד. ואף הביאו שכן כתב הגר"יז בחידושיו. וכן כתב הג"ר איסר זלמן. 

אלא דצ"ע, הלא במכילתא יאת כן, האם לא יכון כן לפי המשנה ביומא, וכן הלא הרמב"ם כן הביא זאת בספר המצוות, אם כן הבין הרמב"ם ששם שפיר יש לחלק בין הנדונים. 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.