פסיק רישא דלא ניחא ליה - במלאכות שבת - בשאר איסורין - כוס של עקרין


4 דקות קריאה
27 Jul
27Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ואתחנן - תשפ"א 

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ" //

שיטת הערוך וראשונים נוספים שדבר שאינו מתכוון ופסיק רישא הוא, מ"מ אם לא ניחא ליה - מותר הוא. כמובא בתוס' כתובות ו' ע"א ד"ה האי מסוכרייתא יעו"ש. 

והנה קיימת מחלוקת ראשונים האם ההיתר של "פסיק רישא דלא ניחא ליה" [ב"דבר שאינו מתכוון"] זה רק לגבי איסורי שבת בלבד, או אף לעניין שאר איסורין. 

לשיטת התוס' במסכת כתובת ו' ע"א ד"ה מסוכרייתא לדעת הערוך פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי אף בשאר איסורין. 

ומשמעות התוס' שם שלדעת הערוך "פסיק רישא דלא ניחא" מותר הוא לכתחילה. 

לעומת זאת ראה ברשב"א שבת ק"ט ע"ב וראשונים נוספים, שחולקים על דעת תוס' ולדעתם "פסיק רישא דלא ניחא ליה" היתרו אינו אלא במלאכת שבת בלבד ד"מלאכת מחשבת" בעינן. אבל בשאר איסורין אין היתר זה של פסיק רישא דלא ניחא ליה, אלא כל דהוי פסיק רישא - אסור הוא. 

הרשב"א מוכיח את שיטתו מסוגיית הגמ' בשבת דף ק"י ע"ב, שחולי הירקון רפואתו בשיקוי עשבים מסוים. 

אך אסור ליטול רפואה זו משום ששיקוי זה גורם גם לעקרות ["כוס של עקרין"] ואסור מדאורייתא לאדם לעקר עצמו כדכתיב, "ומעוך ונתוק וכתות... ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כ"ד). 

הרי לן ד"פסיק רישא דלא ניחא ליה" היתרו רק לגבי איסורי שבת בלבד ולא לגבי איסורין אחרים. 

שהרי ברי כי המתרפא אינו מתכוון ואף לא ניחא ליה כלל להיות עקר ואעפ"כ אסור לו ליטול רפואה זו. 

וקשה, לדעת תוס' אליבא דערוך, מאי שנא: 

בין: הכלל הנקוט דהיתר "פסיק רישא דלא ניחא ליה" נאמר אף בשאר איסורי התורה. 

לבין: איסור שתיית עשבי רפואה לחולי הירקון -משום שגורם לעקרות, ואין להתיר משום "פסיק רישא דלא ניחא ליה". 


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1.  רבים השיבו – בכמה הדגשים העולים לדרך זהה ואיחדנום – היתר "דבר שאינו מתכוון" על אף שתחולתו לדברי ראשונים רבים לא רק במלאכת שבת, אלא בשאר איסורי התורה, מ"מ כל זה דווקא באותם איסורים שעיקר איסורם "מעשה האדם" בדומה לאיסורי מלאכות שבת, אך איסור שעיקרו ה"תוצאה" האסורה ולא "מעשה האדם" כאיסור סירוס, לא שייך היתר של "דבר שאינו מתכוון" כלל, כמו שלא שייך היתר זה באיסור רציחה והיזק וכדומה. 

ולכן על אף שלדעת הערוך היתר "פסיק רישא דלא ניחא ליה" תחולתו גם בשאר איסורי התורה, מ"מ אין תחולתו בנדון דנן שתיית כוס של עקרין לחולה בחולי הירקון, משום שהיתר "פסיק רישא דלא ניחא ליה" נובע מכך דחזר דינו להיות כ"דבר שאינו מתכוון", ואין היתר זה – כאמור – באיסורים שתוצאתם הרעה היא עיקר איסורם, לכן אסור בכל גווני יהיה אשר יהיה. 

וכוונו בזה ליישובו של החזו"א באבה"ע ס' י"ג. (וע"ע בחת"ס שבת כאן ק"י שהעלה כיוון דומה). 

2. יש שהשיבו שכל היתר "דבר שאינו מתכוון" רק באופנים שמלאכת האיסור ופעולת ההיתר נעשים כאחד בו זמנית, כגורר ספסל ואגב כך עושה חריץ בקרקע, הואיל והכל נעשה כאחד בו זמנית התירו משום "דבר שאינו מתכוון". 

ברם, אם מלאכת האיסור קודמת לתוצאה הפעולה המותרת המבוקשת, כשתיית כוס של עקרין המרפא חולי הירקון, שמיד מסרסת את השותה, והרפואה מאידך לא פועלת מיד אלא כעבור זמן, - אין היתר זה של "דבר שאינו מתכוון" ולכן אסור. 

וכוונו בזה לדברי "ערכי תנאים ואמוראים" (לרבו של הרוקח). 

3. וכעין זה יש שהשיבו –ואף זה מובא ב"ערכי תנאים ואמוראים" – שכל היתר "דבר שאינו מתכוון" רק אם תוצאת ההיתר שאותה מבקש – ודאית היא, כגורר ספסל -שהספסל ייגרר בוודאות במעשה גרירתו כרצונו, ולכן מתירים אנו גם אם אגב כך עושה חריץ, משום דהוי דבר שאינו מתכוון, אך אך פעולת ההיתר גופא אינה וודאית, יתכן שתהיה ויתכן שלא, אין להתיר באופן של איסור בדבר שאינו מתכוון. 

והלכך, בחולי בחולי הירקון הרי שתיית כוס של עקרין אין וודאות בה שתרפא אותו מחוליו זה – כדמוכח בגמ' להדיא שם שאם לא עזר לו שיקוי זה ימשיך לנסות רפואה אחרת כראש שיבוטא וכו' – ולכן אין להתיר באופן איסורי כ"דבר שאינו מתכוון". 

4. יש שהביאו את דעת השאילתות (וכעין זה במאירי בשבת ק"י שם) דכל מה שנקטה הגמ' שם שאסור לשתות כוס של עקרין לחולי הירקון, אין זאת אלא לדעת רבי יהודה בלבד שאסר דבר שאינו מתכוון, אך לדעת רבי שמעון שמותר דבר שאינו מתכוון –לא מיירי, דבאמת לר"ש מותר. 

דא עקא שכבר העירו הראשונים שם שאינו מסתבר, שהרי הלכה כדעת רבי שמעון, ומהיכי תיתי שהגמ' תנקוט כאן כדעת רבי יהודה -דלא כהלכה? 

וכבר ציינו הראשונים דבשלמא אם נאמר ש"דבר שאינו מתכוון" לא התירו רבי שמעון בשאר איסורי התורה – ניחא, אך הלא דווקא דעת הערוך שרבי שמעון החיל התירו זה אף בשאר איסורי התורה, ולא זו בלבד, אלא אף "פסיק רישא דלא ניחא ליה" התיר בי שמעון בשאר איסורי התורה. 

אכן יעוי' בקרבן נתנאל שם שביאר דאכן רבי שמעון – לדעת הערוך – סובר ש"פסיק רישא דלא ניחא ליה" מותר בשאר איסורי התורה, ברם, אנן לא פסקינן כרבי שמעון בזה אלא באיסורי שבת בלבד, אך בשאר איסורי התורה פסקינן כרבי יהודה, שדבר שאינו מתכוון אסור, או לחלופין שאין להתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה כרבי שמעון אלא בשבת ולא בשאר איסורי התורה. 

5. יש שהציעו שיתכן ורפואה זו פועלת דווקא מכוח ההסתרסות, ובזאת מונח מזורו [ולא שההסתרסות הינה תופעת לוואי בלבד] וכן לא שייך נדון זה ל"דבר אינו מתכוון", אדרבא אף זה חישב שמתכוון ומתכוון הוא –ולכן אסור. 

וכוונו בזה לתשובות הגר"א גורדון זצ"ל שכתב בדומה לזה. 

6. עוד יש שטענו, דלמא מיירי הכא כשניחא ליה בסירוס זה, ולכן אסור דהוי "פסיק רישא דניחא ליה", ובאמת באופן ש"לא ניחא ליה" בסירוס זה יהיה מותר. או דמיירי שיש לו רפואה אחרת שאינה גורמת לסירוס, ומשום מה בוחר דווקא בזו הגורמת לסירוס. ולכן אסור. 

דא עקא, הרי הגמ' השיבה שם בכמה אנפי באיזה אופן מיירי שיהיה מותר להתרפאות ברפואה זו, והעמידה הגמ' באדם שהוא כבר סריס או באשה שאינה אסורים בכך, וכיצד לא השיבה – את האופן הפשוט והמרווח – דמיירי שלא ניחא ליה בהסתרסות זו, בהכרח אפןא דאסרינן אף כל היכא שלא ניחא ליה בהכי. 

אכן, חברי חילוקא הביאו שכן כתב הגר"ע יוסף בשם האחרונים, דמיירי שיש בפניו גם רפואה אחרת להתרפא – ורפואה חלופית זו אינה גורמת לסירוס, אם כן אם בוחר בשיקוי זה זו המסרס בדווקא הוי אומר שכן ניחא ליה בתוצאת סירוס זה –לכן אסור. אולם אם לא קיים לו אלא רפואה זו –שרי. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.