פרשת ויצא "לקח יעקב, את כל אשר לאבינו" | גזל נוכרי - אבידת נוכרי


1 דקות קריאה
26 Nov

פרשת "ויצא" - "וישמע את דברי בני לבן לאמר, לקח יעקב, את כל אשר לאבינו".

דעת היראים בסימן תכ"ב דאף למ"ד "גזל הגוי מותר" או לחלופין, לדידן, באופנים שגזל גוי מותר (טעותו מותרת וכדו'), אף על פי שאינו חייב להחזיר לגוי מה שלקח ממנו, ואפילו מותר לכלות מה שלקח ממנו, מכל מקום, אינו זוכה בממון הגוי, והממון נשאר בבעלות הגוי - אלא אם כן התייאש ממנו.
ובדומה לזה פסק הב"ח בחלק יור"ד ס' קמ"ו, לעניין אבדת הגוי (הובא בש"ך שם בס"ק א'), דעל אף שאבדת הגוי מותרת היא, ואינו חייב להשיבה, ואף מותר לכלותה, מכל מקום המוצא אינו זוכה בה והיא נשארת בבעלות הגוי, עד שיתיאש ממנה.
הנפקות ההלכתית מהנ"ל הנה בשלשה אלה
א. גזל או מצא אתרוג או לולב של גוי, דלא יוכל לצאת בהם ידי חובת מצוות נטילת לולב ביום הראשון של סוכות כיוון דאינו "לכם".
ב. תפס הגוי את הגזילה או האבידה והחזירה לידו, דמהני תפיסתו, כי את ממונו שלו החזיר.
ג. התגייר הנוכרי, בעל החפץ הנגזל או הנאבד, דצריך להשיב לו את ממונו.
והנה, להלכה מצינו פוסקים רבים דפסקו דלא כהב"ח, דאבדת נכרי הוי של מוצאו לגמרי ונחשב "שלו", ואף דייקו זאת מדברי ראשונים.
ומאידך משמעות הפוסקים שחששו לדעת היראים, שגזלת נוכרי גם באופנים שמותר לא הוי של לוקחו לגמרי, ואכתי הוי ממונו של נוכרי.
לעניין זה ראה חידושי רעק"א סוכה ל' ע"ב ד"ה במג"א. גליון מהרש"א יור"ד ס' קמ"ו ס"ק א'. שו"ת פרי יצחק חלק ב' סימן מ"ה ס"ק ל"ג. ביאור הלכה ס' תקפ"ו ד"ה "והוא". שערי יושר שער ד' פרק ח'. אמרי משה ס' ל"ז אות ט"ו. ועוד.
וקשה, מאי שנא:
בין: אבידת נוכרי שמותרת לפוסקים רבים, ואמרינן דהרי היא כממונו של מוצאו לכל דבר ועניין.
לבין: גזל הגוי, למ"ד שמותר, וכן לדידן באופנים שמותר, דאמרינן כי מ"מ אינו נחשב כממונו אלא נשאר ממונו של נוכרי.
מה גם, שעל פניו ניתן לומר כי כל גזלת נוכרי, באופן שמותר לקחתה ואף לכלותה, יש לראותה ולהחשיבה למצער כ"אבידת נוכרי" המצויה בידו, שהרי אבודה היא מהנכרי ויזכה בה הישראל.

סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים וניסוחים העולים לדרך אחת – באבדה קיימת סברה שכל עוד לא ציוותה התורה בהשבה, הרי החפץ באובדנו יצא מרשות הבעלים ומשליטתם לגמרי, - "אבד" ממונם ופקע בעלותם. והנה בישראל ציוותה התורה בהשבה, ומשכך, זיקת בעלותו קיימת בחפץ, שהרי באמת לא "אבוד" לגמרי, ולכן נחשב בבעלותו כמדמיעיקרא. בשונה מכך גוי, שלא ציוותה התורה להשיב אבדתו, הרי חזר הדין ש"אבד" ממונו ופקע שליטתו ורשותו בחפץ לגמרי והוי כהפקר. ולא כך הדבר לגבי "גזל עכו"ם", למ"ד מותר או להלכה באופנים שמותר כ"טעותו", החפץ בזמן הלקיחה היה ברשות בעליו, וגם אחרי הלקיחה הנגזל יכול להשתדל ולהתאמץ בהשגת ממונו, וכן הנוטל מאידך יודע מיהו בעליו, אין כאן "אובדן גמור" ללא עקבות ואי יכולת החזרה כבאבדה, לכן עדיין נחשב ממונו של נגזל. וכוונו בעיקר הדברים ליסודו של הגרנ"ט (ב"מ ס' קנ"ב "אבדה מדעת"), שאילולי "השב תשיבם" גם אבדת ישראל היתה מותרת בזכייה כממון הפקר. ובדומה לזה יעו' גם בחזו"א בב"ק סימן י"ח דמדמה אבדה לדין "תרנגולת הקדש שמרדה" 

2. כהמשך לנ"ל בהדגש נוסף (ואף זה נאמר בכמה נוסחאות): אף אם ננקוט שגם ממון גזול נחשב אובדן חפץ לא פחות מאבדה, מ"מ קיימת סברה אלימתא לומר, שאם הפקעת הרשות נגרמה ע"י לקיחת ממון כפעולה יזומה, אף אם לא אסרה התורה לקיחה כזו, אין לראות בכך שאיבד בעליו את זכות ממונו באובדנו, משום שנגרם ע"י לקיחת האחר, ואינו בדין ובוודאי לא יושר, שאדם יפסיד את ממונו וזכותו ב"חטיפת האחר". ודי בכך לראותו עדיין כבעל זכויות הממון. בשונה מכך גוי המאבד ממונו, הרי כאמור לעיל, עצם אובדן הממון – בלא חטיפת וגזלת האחר - ראוי להפקיע בעלותו וזכויותיו, אלא אם ציוותה התורה להשיבו. 

3. יש שטענו שכל החילוק בין אבדה לגזלה נובע מתפיסת הגויים עצמם לגבי ממונם. בעוד שהגויים תפסו והנהיגו שאדם מאבד את בעלות ממונו באובדנו, ונהיה כהפקר לכל, לכן אף כלפי ישראל המוצא כן הוא הדין ביחס לממונם – כדיניהם ותפיסתם ממש. בשונה מכך לגבי גזלת גוי, שאף הם רואים את ממונם הגזול כממונם, והלכך אף שהותר לישראל להחזיקו ואף לכלותו, לא פקע מכך בעלות הנוכרי. 

4. יש שתלו את הדבר בעניין מציאותי שהגוי – בשונה מישראל – מן הסתם מתייאש מאבדתו, הלא יודע שאין סיכוי להשבה, ואין דרכם של גויים להשיב מציאות, ברי אפוא שהגוי מתייאש מיד מאבדתו. בשונה מגזלה שהמציאות היא שגם הגוי לא יוותר, וינסה בכל מאודו להשיב גזלתו בחזרה. אך נעיר שלפי זה יצא שרק אם קיימת סבירות שהגוי התייאש מאבדתו, אך אם מסתברא שלא כך הדבר, כגון כשידוע שאינו מתייאש, או שניכר שלא נודע לגוי ואף לא יוודע בזמן הקרוב. וכן כשידעינן שבעל האבדה הינו קטן, וקטנים לאו בני יאוש ומחילה נינהו. האם בכל כה"ג ישתנה הדין ונאמר שאינו יכול לזכות באבדתו?... 

5. יש שפקפקו בעצם הנחת הקושיא: מי יימר שיש חילוק בין אבדת גוי לגזלתו, נאמר דתרוויהו חד דינא להו! היראים שסובר שגזלת עכו"ם אינו שלו בהכרח יסבור שגם אבדת עכו"ם אינה שלו. ולכן כל מי שלא פוסק כב"ח וסובר שאבדת עכו"ם נהיית שלו לגמרי, כך בהכרח גם יסבור שגזלת עכו"ם באופנים שמותר הוי שלו לגמרי, ודלא כהיראים. וקושיא מעיקרא ליתא! 

6. אכן. אין ראיה חותכת שאין כך הדבר. ברם מצינו פוסקים רבים שמיאנו בפסק הב"ח, ונקטו להדיא שאבדת גוי הוי של מוצאו לגמרי – אף הוכיחו זאת מדיוק בראשונים, הרא"ש בריש שנים אוחזין, התוס' באלו מציאות כ"ד ע"א ועוד. כמוזכר בשאלת "חילוקא": חידושי רעק"א סוכה ל' ע"ב ד"ה במג"א. גליון מהרש"א יור"ד ס' קמ"ו ס"ק א'. מחנה אפרים ס' ל"א, שו"ת פרי יצחק חלק ב' סימן מ"ה ס"ק ל"ג. ביאור הלכה ס' תקפ"ו ד"ה "והוא". שערי יושר שער ד' פרק ח'. אמרי משה ס' ל"ז אות ט"ו. ועוד. 

כל הני ועוד רבים נוספים כך פוסקים להלכה. בעוד שלגבי דין היראים ש"גזל עכו"ם" גם באופנים שמותרת הלקיחה - מ"מ לא נעשה שלו. לא מצאנו פוסקים רבים שחלקו להדיא. אין "ראיה מצוקה" שלא יחלקו גם שם, אך ה"רוח העולה" מסתמות הפוסקים שלא השיבו על דברי המגן אברהם שמביא את שיטת היראים בהלכות סוכה וחושש לה, משמע שיתכן ולא חלקו בהכרח גם על זה. עיקר שאלת "חילוקא" אפוא, איננה ה"סתירה" בין הפסקים , אלא האם בהכרח מתלא הני תרי הלכות הא בהא, או שיש מקום לחלק כדרכו של "חילוקא" דנן... 

7. יש שהעלו להוכיח מעצם הילפותא גופא שאבדת גוי אינה חייב בהשבתה ומותרת למוצאה – הלא חזינן בעליל דהוי של מוצאה לגמרי. שהרי נשאלת השאלה, לשם מה בעינן ילפותא "אבידת אחיך – ולא גוי" לפטור השבת אבידת דגוי? ולא רק משום דבלאו הכי בעשיית חסדים נצטוו ישראל רק בין איש לרעהו ולא לגויים, ולכן הילפותא מיותרת, (שאם משום דא, הלא כאן התירה התורה לא רק לא להשיב, אלא אף להחזיקה אצלו, כלומר שאין איסור גזלה כלל). אלא בנוסף גם משום דבלאו הכי ע"פ שורת הדין אבדתו צריכה להיות מותרת, שהרי גזל עכו"ם מותר באופנים מסוימים, כטעות עכו"ם , שאין כאן נטילה בדרך של גזלה, ממילא כך לגבי אבדתו, ע"פ שורת הדין בין כך יש מקום להתיר, גם בלא ילפותא מיוחדת (דאין כאן "לקיחת גזלנות"). ולשם מה בעינן האי דרשה?...  בהכרח כוונת גזרת הכתוב ב"אחיך" להפקיע ממונו לגמרי שייחשב כהפקר כלפי ישראל, דלא סגי בלאו הכי. ובדומה לזה כתב אמרי משה ס' ל"ז, יעו"ש. 

8. יש שהטעימו כך: בעלותו של גוי הינה אישית ולא בעצם. ולכן כאשר ממונו "אבד" פקע ייחוס הבעלים לממונם, ופקעה זכותם להיות בעלי הממון (בשונה ממון ישראל אבוד – דאכתי הוי של בעליו). ברם במה דברים אמורים כאשר האובדן קורה מאליו כ"אבדה". אולם אין יכולת הפקעת זכות בעלות ע"י לקיחה אקטיבית כלקיחת גזלנות. ולו יהא שהתורה לא אסרה לישראל אופני לקיחה מסוימים, מ"מ לקיחת ממון לא לו היא , כהפקעת זכות ממון בידיים, וברי שלא מאבד בעליו בשל כך את זכויותיו בממונו.

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.