פרשת ויקרא // חובל וגוזל פחות משווה פרוטה – האם לוקה


2 דקות קריאה
19 Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ויקרא - תשפ"א 

"וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל..." (ויקרא ה')

איתא במסכת כתובות דף ל"ב דהחובל בחברו פחות משווה פרוטה לוקה. 

הטעם לכך הוא שכל חבלה אסורה בלאו "לא תוסיף להכותו" 

אלא שכלל הוא בידינו ד"אין לוקה ומשלם" והיות וחייב בתשלומי חבלה אינו לוקה. 

ולפיכך, בהכאה בפחות משווה פרוטה מכיוון שאינו משלם הדין הוא שלוקה ככל חייבי לאווין. 

לעניין זה ראה רמב"ם פי"ט מהלכות סנהדרין הלכה ד' ושו"ע חו"מ סימן ת"כ סעיף כ'. 

והנה, איתא במסכת סנהדרין דף נ"ז ע"א דהגוזל מחברו פחות משווה פרוטה אין בו חיוב השבה ותשלומין. 

וכך גם פסק הרמב"ם פ"א מהלכות גנבה הל' ב',  ופרק' א' מהלכות גזלה הל' ב'.   

והראשונים והפוסקים נחלקו האם עובר בו בלא תעשה של "לא תגזול". 

לשיטת רש"י במסכת סנהדרין דף נ"ט ע"א והחינוך במצווה רכ"ט וראשונים נוספים אין בכך אף משום איסור "לא תגזול". 

ראה רמב"ם בפרק א' מגזלה הל' ב' ופרק א' מגנבה הל' ב' שכתב שיש "איסור תורה" לגזול פחות משווה פרוטה אך לא כתב שיש "לאו", משמע שאינו אלא "איסור בעלמא". וביאר הרב המגיד (פ"א מגנבה שם) שאיסורו מדין חצי שיעור אסור מן התורה. 

וכן הוא להדיא בחינוך מצווה רכ"ט שיש בזה איסור בעלמא אבל לא איסור לאו. 

לעומת זאת, שיטת הכנסת הגדולה (על הטור חו"מ ס' שנ"ט) דגם מי שגוזל פחות משווה פרוטה עובר בלא תעשה גמור של "לא תגזול", יתירה מכך, אף מבאר כן את לשון הרמב"ם (ש"אסור" היינו באמת לאו גמור של לא תגזול). 

והנה בכנסת הגדולה הנ"ל משמע להדיא בדבריו שלמרות שעובר בלאו גמור מ"מ אינו לוקה על כך. [ואף לא מצאנו לאי מי שהגוזל פחות משווה פרוטה מתחייב מלקות כחובל בחברו פחות משווה פרוטה]. 

וקשה  לדעת כנסת הגדולה, מאי שנא: 

בין: החובל בחברו פחות משווה פרוטה שלוקה כדין חייבי לאווין הואיל ואינו משלם. 

לבין: גוזל פחות משווה פרוטה למרות שעובר בלא תעשה גמור ואף אינו משלם, מ"מ אינו לוקה. 

סיכומי תשובות לשאלה "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

 1. רבים טענו – בכמה דרכים והדגשים העולים לכיוון אחד – אכן הגוזל פחות משווה פרוטה אינו מחויב בהשבה ובתשלומים, אך זאת מטעם "מחילה" כדמשמע מסוגיית הגמ' בסנהדרין נ"ז ע"א שבני נח קפדינן אף על פחות משווה פרוטה, לכן חייבים אף בגזלה פחות מש"פ, בשונה מישראל שמוחל על פחות משווה פרוטה לכן פטור מהשבתה. 

כלומר חזינן מהאי סוגיא, דמעיקר הדין ראוי היה לחייב גוזל את חברו אף פחות משווה פרוטה – ומה שבאמת פטור אינו משום שפחות משווה פרוטה אינו ממון בעצם (או דהוי כחסרון ב"שיעור" ממון), אלא כל הפטור מהשבה ותשלומין רק משום מחילת הנגזל הפוטרת. והנה עצם המחילה כמוה כהשבה, שהרי הסכים הנגזל שהגזלה תשאר ביד הגזלן, נמצא דהוי כקיום עשה ד"והשיב" אשר חל בגזלתו מעיקרא, – ומשכך פטור הגזלן ממלקות, כשאר גזלן שחיוב השבתו פוטרו ממלקות מדין "לאו הניתק לעשה" ו"ניתק לתשלומין". 

[ודמיא לביאור קצה"ח ס' תכ"ד א', לגבי החובל בעבד כנעני שלו דפסק הב"י בס' ת"כ שלא לוקה, וקשה דהלא פטור מתשלומי חבלה, וא"כ הוי לאו שאינו ניתן לתשלומין? יעו"ש מה שתירץ]. 

2. אלא שעדיין הקושיא בעינה עומדת, מאי שנא הא מהא, דהלא נימא הכי גם לגבי חובל בחברו פחות משווה פרוטה, מכיוון ויסוד פטור התשלומין רק משום שישראל מוחל על פחות שווה פרוטה (ולא משום שפחות משווה פרוטה אינו ממון), אם כן גם בחובל הוי כאילו שילם לו, ומדוע לוקה? 

וביארו החברים בכמה דרכים, ונכלילם בדברי האחיעזר ח"א ס' כ"א אות ז'  (שביסוד הדבר כוונו החברים לדבריו), ששונה טעם פטור מלקות בחובל בחברו, מטעם פטור מלקות בגוזל את חברו. דחובל בחברו אינו לוקה רק משום "שאין אדם לוקה ומשלם" שיסודו מדין "על רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על שתי רשעיות" (כדאיתא בכתובות ל"ב ע"א), בעוד שגוזל את חברו פטורו ממלקות גדול יותר, דהוא משום "לאו הניתק לתשלומים". ומכיוון שמחילה כמוה כתשלומין, לכן אכתי נחשב "לא תגזול" בכהאי גוונא כ"לאו הניתק לתשלומין". 

אולם חובל בחברו כאמור, יסוד פטורו רק משום "אין אתה מחייבו משום שתי רשעיות" (כמבואר בסוגיא בכתובות שם),ולכן אף אם חייב היה לשלם פחות משווה פרוטה, הנה תשלומין פחות משווה פרוטה אינם בכלל "רשעה המסורה לבית דין", דאין בית דין נזקקין לפחות משווה פרוטה, ושפיר מצי לחייבו מלקות (למרות מחילת פחות משווה פרוטה – דהוי כתשלום) דאין כאן אלא "רשעה אחת המסורה לבית דין" – והיא המלקות ולא תשלום הממון, שכאמור פחות מש"פ אינו מסור לבית דין. 

כך ביאר האחיעזר, וכעין זה בספר "לב ים" חו"מ ס' ל"ח. בישוב האי קושיא 

וטעמו של דבר שחובל בחברו פטורו ממלקות רק משום "כל המשלם אינו לוקה" הנובע מהדין "על רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על שתי רשעויות", ולא משום "לאו הניתק לתשלומים", משום שתשלומי חובל ומזיק - בשונה מתשלומי גזילה - אינם באים לתקן את הלאו, שהרי גם באופן שלא עבר כלל על הלאו של "לא יוסיף להכותו" -כגון באופן שנתקל בחברו באי כוונה ובאונס, וכל הכאה שלא בדרך נציון הן לא עבר כלל על לאו ד"לא יוסיף להכותו'" כנפסק להדיא ברמב"ם בפרק ה' מחובל הלכ' א', ואעפ'כ חייב תשלומי חובל ומזיק – כדין "אדם מועד לעולם" (והרי גם מזיק ממון חברו -משלם, למרות שאין "לאו'" כלל וכלל שלא להזיק ממון חברו). אם כן הלא חזינן דהמה שני דינים נפרדים: תשלומי מזיק וחבלה שחלות חיובם אינו מחמת ה"לאו" ד"לא יוסיף להכותו", ואיסור להכות חברו ("לא יוסיף להכותו") דלא תליא בפחת הדמים ותוצאת נזק החבלה בדווקא. 

אם כן חובל בחברו לא שייכא ל"לאו הניתק לתשלומים", אלא רק לדין: "על רשעה אחת אתה מחייבו ולא על שתי רשעיות" בלבד, וכל היכא דהוי פחות שווה פרוטה –אין כאן תשלום המסור לבית דין. 

בשונה מ'לא תגזול' שהוא האיסור והלאו, והוא גופא גם מחייב התשלומים - מכוח אותו איסור לאו. [שהרי לא תעשה של גזלה הוא המחייבו בתשלומיה, וכל היכא שלא עבר באיסור לא תגזול גם לא מתחייב בתשלומיה] כאן שייך "לאו הניתק לתשלומין" הפוטרו לחלוטין ממלקות, ואף בגוזל פחות משווה פרוטה חשיב כאילו נעשה תשלום לנגזל עם מחילתו. 

דא עקא, המשך דברי הרמב"ם שם (פ"ה מחובל הל' ג'): "המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין..." דמשמע מהרמב"ם שמחשיב אף לאו של חבלה כ"לאו הניתן לתשלומים" – ולא כפי שהתבאר לעיל. וכבר העיר כן האחיעזר גופא שם. ושמא יש לחלק בין "לאו הניתן לתשלומים" שלפי הרמב"ם עניינו "אין אדם לוקה ומשלם", שזה שייך גם בחובל כמובן, לבין "לאו הניתק לתשלומים" דהוי כ"לאו הניתק לעשה" שהתשלום מתקן עבירת הלאו, שזה שייך רק בגזלה ולא בחובל כפי שהתבאר לעיל. ואכמ"ל. 

3. יש שחלקו בדומה ללעיל (1-2) שיסוד פטור מלקות בגוזל משום "לאו הניתן לתשלומים" בעוד שחובל בחברו הוי רק משום "אינו לוקה ומשלם", אך – בשונה מלעיל – אין צורך לומר דחשיב כאילו בוצע תשלום בעצם מחילת הנגזל. אלא הביאור באופן אחר: 

דהנה חזינן בפוסקים ד"לאו הניתק לעשה" כל היכא שעבר על הלאו באופן שאינו מצווה על עשה, הרי לאו זה יחייב מלקות כשאר לאווין דעלמא. 

ברם, יתכן וכל זה רק לגבי "לאו הניתק לעשה" בלבד, לעומת זאת "לאו הניתן לתשלומים" פטורו גדול יותר, דאף באופן שפטור מתשלומים, -עדיין יהיה פטור ממלקות, משום שאין בכוח סוג לאו זה הניתן בעלמא לתשלומין לחייבו במלקות לעולם. 

וכן העלה אבן האזל פ"ג ממלווה ולווה הל' י"ד, יעו"ש ביאורו. 

ולפי זה נימא – כדרכו של ר' איסר זלמן – דאף אם גוזל פחות משווה פרוטה, מה דאינו חייב בתשלומים הוא משום שפחות מש"פ לא חשיב לחייבו ממון (ולא מטעם מחילה), ומ"מ לעולם לא תגזול אינו מחייב מלקות דהוי סוג לאו המחייב תשלומים. 

4. יש שהטעימו באופן נוסף: "לאו הניתק לתשלומין" כמשמעו שהתשלומים ״מרפאים״ את הלאו במקורו, כלגבי גזל – העבירה היתה לקיחת ממון חבירו, "התיקון״ אכן מבוצע ע"י ההשבה או התשלום, כך שהחזיר לבעליו את הממון הגזול, ובכך התשלומים פתרו ותקנו את פגם הלאו וכביכול איננו עוד, ולכן לא לוקים עליו. יתירה מכך אף היכא שאין תשלומים בפועל היות וגזל פחות משווה פרוטה, מ"מ הלאו במקורו הינו "לאו הניתק לתשלומים" – ומשכך לא התחדש בו דין מלקות בכל מקרה. 

משא״כ בחבלה, ברי שתשלום ממון החבלה ["כעבד נמכר בשוק"] אינו מתקן באמת את פגם החבלה, הלא "אין דמים לבן חורין", ואין התשלום אלא כפיצוי מזערי עבור החבלה שנעשית [ולכן כידוע כתב הרמב"ם שתשלום דמי חבלה אינו ממון אלא קנס, "כופר" הבא לפדות את העונש המקורי שהיה ראוי לו מידה כנגד מידה]. החבלה ממשיכה להתקיים ותשלומיה אינם מחזירים הגלגל אחרונית, ברי אפוא שאין לראות בתשלומיה את "תיקון הלאו", ולכן כאן מתחייב מלקות. 

אלא שבכל זאת באופן שחבל יותר משווה פרוטה ומשלם בפועל -לא לוקה, משום הדין הנוסף שנאמר: – "כל המשלם אינו לוקה". ברם, כאן שחבל בו פחות משווה פרוטה, היות ואינו משלם אין לפוטרו ממלקות כדין "לאו הניתק לתשלומים" -משום שאינו כזה. 

5. יש שהשיבו מכיוון ופסקינן ד"לאו הניתק לעשה" מחייב מלקות רק ב"ביטל" את העשה בידיים, כדברי ר' יוחנן במכות ט"ו ע"ב "ביטלו ולא ביטלו", לכן הגוזל את חברו פחות משווה פרוטה אינו לוקה, משום שאין כאן ביטול עשה בידיים של מצוות השבה, אלא רק ממילא מתבטל העשה משום דהוי פחות משווה פרוטה, ולא חשיב כ"ביטלו" ללקות עלה. 

דא עקא, דהרמב'ם פסק בפשטות "קיימו ולא קיימו" (ולא "ביטלו ולא ביטלו"), יעוי' פ'א מנערה גבי אונס שגירש, וכן פרק ט'ז בסנהדרין הל' ד', ובכס'מ שם. ולכן כל היכא שאין יכולת לקיום העשה (גם אם לא ביטלו בדיים) חייב מלקות. 

ולבר מהכי, יתכן ולגזול בידיים פחות משווה פרוטה כמוהו כמבטל העשה בידיים, משום שבמו ידיו פעל גזלה המופקעת מחיוב עשה ד"והשיב", וגמר כל איסור הגזילה מתחילתו לסופו במעשה לקיחה זו. 

ובפרט שיש מהאחרונים שהוכיחו דאף למ"ד "ביטלו ולא ביטלו" אין צריך "ביטול בידיים" ממש, אלא סגי בלגרום שלא יהיה חיוב עשה (יתכן ותליא בביאורי הראשונים ב"ביטלו ולא ביטלו", רש"י לעומת רמב"ן וריטב"א, ואכמ"ל). 

6. יתכן גם שאין כוונת "כנסת הגדולה" לומר שהגוזל פחות משווה פרוטה עובר בלא תעשה גמור של "לא תגזול" כגוזל שווה פרוטה ומעלה, לא היא! לעולם אינו עובר אלא ב"לא תגזול" של "חצי שיעור –אסור מן התורה" בלבד, ותו לא מידי. 

דהנה עיקר כוונת כנסת הגדולה לבאר לשון הטור שכתב הטור (ריש ס' שנ"ט) "אסור לגזול אפילו כלשהו", מאי משמע "אסור"?... האם כוונתו לומר דהוי רק איסור דרבנן בלבד (כמו שיש שביארו כך), ומדגיש כנסת הגדולה שאין הדבר כך, אלא כוונתו באמת דהוי איסור תורה גמור כעובר על לא תעשה גמור של תגזול (וכדברי הרמב"ם שכתב להדיא שעובר באיסור תורה), וכמובן הוי רק "לא תגזול" של "חצי שיעור אסור מן התורה" (ולא כעבירת לא תגזול של שיעור שווה פרוטה), ומשכך אין בו חיוב מלקות כלל וכלל כשאר "חצי שיעור אסור מהתורה" כ"חלב ודם" שאין לוקים עליו. 

ונימא דלדעת כנסת הגדולה כל איסורי "חצי שיעור שאסור מן התורה" דעלמא הוי באמת מכוח האיסור הגמור - "לא תעשה" שיש בעיקר האיסור (כלאו דחלב ודם), אלא שאין ב"חצי שיעור" כל חומרות עונשי ה"לאו" הגמור –מלקות, מיתה, תשלומין וכדו', אך עיקר איסור ה"לאו" נאמר גם ב"חצי שיעור". 

יעויין בדברי "כנסת הגדולה" היטב, ונראה שכך אכן כוונתו

וכעין זה בקהילות יעקב מכות ס' י"ג (לגבי קושיית האחיעזר) יעו"ש. (אך אכתי יקשה מדברי קה"י פסחים ס' כ"א לגבי דעת השאגת אריה. יעו"ש. ואכמ"ל).


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.