"קול ומראה אין בהם מעילה" - שופר של עולה - הנהנה מקול כלי שיר של הקדש (הרב נחמן פדר)


1 דקות קריאה
22 Sep

איתא במסכת פסחים דף כ"ו לעניין קול כלי שיר של הקדש, אם נהנה אדם מהם אין בהם משום מעילה מהטעם שקול ומראה אין בהם ממש.

וכך גם פוסק הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ה הלכה טז, דמראה וריח אין בהם מעילה ואין בהם הנאה.

והנה, איתא במסכת ר"ה דף כ"ח, אליבא דרב יהודה, דלכתחילה לא יתקע בראש השנה בשופר של עולה, שהרי קרבן עולה אסור בהנאה. אולם, אם תקע בשוגג יצא ידי מצווה של תקיעת שופר.

וראה ברמב"ם בהלכות שופר, פרק א' הלכה ג', דפסק כי שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא לפי שאין בקול דין מעילה.

ומוסיף הרמב"ם, ואף על פי שנהנה משמיעת הקול לפי שמצוות לאו להנות ניתנו.

הרי לנו להדיא דדעת הרמב"ם היא כי קול יש בו משום הנאה וכי כל מה שיוצא ידי מצוות שופר השופר של עולה זה היות ומצוות לאו להנות ניתנו.

ויקשה לשיטת הרמב"ם, מאי שנא:

בין: התוקע בשופר העשוי מקרן של קרבן עולה, דיצא ידי מצוות תקיעת שופר - אף על פי שנהנה מהקול, היות ומצוות לאו להנות ניתנו.

לבין: הנהנה מקול כלי שיר של הקדש דלא חשבינן כלל כמועל בהקדש מהטעם שקול אין בו ממש. 


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


1. רבים השיבו, שיש לחלק בין שמיעת קול – גרידא – של כלי המקדש, שאינו מנגן ומשתמש בכלי, אלא רק שומע ונהנה מהקול היוצא מהם – שלא על ידו – אלא מניגון הלויים בביהמ"ק, וכמו כן נהנה מריח הקטורת הנכתשת והנקטרת בביהמ"ק, שאינו מועל בכך, לבין משתמש בכלי גופא להפיק הנאה זו, כמנגן בפועל בכלי שיר, וכן תוקע בשופר הקדש – שמועל גמור הוא.

משום ששימוש ופעולה ב"כלי הקדש" להפקת הנאה כלשהי, היא היא המעילה, כלקיחת ממון ממש (ולא חווית ההנאה המופשטת), ואין נפק"מ אם משתמש בכלי לשימוש כזה ואחר (כפטיש של הקדש שמכה בו לצרכו), או להפיק ממנו צלילים.  בדומה לזה "מראה" אין בו משום מעילה, כל זה אמנם אם נהנה ממראה נאה של כלי הקודש , ברם, האם מותר לקחת "מקרן שקופיות" של הקדש ולהשתמש בו להקרין שקופיות?... וכן, להריח את הקטורת העולה מותר, אך להשתמש בכלי קודש, כמקטרת או נרגילה, ולהקטיר בו (גם חולין) אסור... הואיל ומשתמש ופועל פעולות בממון הקדש! דהוי כלקיחת ממון ממש.

כוונו בדבריהם אלו ל"יום תרועה" למהר"ם חגיז.

2. ובנוסח אחר, כדברי האור שמח ריש הלכות שבת:

היתר "קול מראה וריח – אין בהם משום מעילה", דווקא כאשר אינו פועל ומשתמש בגוף הכלי, אלא רק "מקבל הנאה" הנוצרת שלא על ידו, שהנאה זו לא ניתן לאוסרה, בדיוק כדיני ממונות, שבעל הממון יכול אמנם למנוע מחברו ליטול את ממונו ולהשתמש בו להפיק הנאת קול, מראה וריח, ואם ימרה דבריו וייטול זאת בניגוד לרצונו, הרי הוא גזלן גמור (ובאופנים מסוימים חייב כדין נהנה).

בעוד שלא יכול אדם למנוע ולעצור את חברו מליהנות מקול, מראה וריח הנובעים מממונו שלא ע"י לקיחת הכלי ושימוש בו, כי כביכול אינו נחשב שלוקח זאת ממנו .

באותה מידה, דיני מעילה המשויכים לכללי "לקיחת ממון" כידוע – אין יכולת לאוסרם אם קבלת ההנאה אינם משימוש בחפץ על ידו ולקיחת ממון.

3. יש שטענו שיש לחלק בין "קול" בעלמא שאין בו מעילה – שאין בו ממש, לבין תקיעת שופר של מצווה, שאין די "בקול" היוצא ממנו, אלא חייב "לתקוע" בשופר להפיק קול זה. ומכיוון שהשופר יש בו ממש , ונדרש השופר לקיום המצווה, ובלא השופר לא סגי, הרי מועל בו בתקיעתו.

וכוונו בזה לדברי האבני מילואים בתשובותיו בסוף ספרו ס' כ"א.

4. יש שהבחינו, בין קול דעלמא שאין כוונת הנהנה אלא ליהנות מהקול גרידא, ואין דעתו על הכלי כלל, (רק היכי תמצי ליצירת הקול), בעוד שתוקע בשופר, אדרבה, רוצה ומכוון שיצא השופר גופא לחולין , משום שרק כך (בחילול השופר) יוכל לצאת ידי חובה בתקיעה זו, כעולה מהסוגיא שם.

5. עוד יש שחלקו בין תוקע בשופר של הקדש, שהלא מדובר שגדע קרן זו מגוף העולה, ועל אף שלא עצם הגדיעה מחשיבתו כמועל בהקדש, מ"מ בתקיעותו ושימושו בשופר לבסוף, מצטרפת פעולת הגדיעה והלקיחה להשלים לקיחת ממון הקדש לגמרי , ונחשב על כן כמועל גמור.

6. עוד יש שחלקו בין קול דעלמא, - שקול אין בו ממש, שהלא כאוויר בעלמא הוא, לכן אין בו מעילה, לבין "קול שופר" של מצווה, הואיל קיום מצווה יש בקול הנשמע, - חשיב כ"חפצא" ממשי, ויש בו ממש, ומשכך יש בו מעילה.



לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.