קיום "כאשר זמם" במלואו ולא לחצאין - עיר הנידחת - שאר דיני נפשות


7 דקות קריאה
12 Aug
12Aug

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת ראה - תשפ"א 

"הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:"

ראה במסכת מכות דף ב' ע"א שמביאה הגמרא כלל לפיו עונש "כאשר זמם" לעדים זוממין יש לקיימו במלואו ולא לחצאין. 

ובהתאם לכך מסיקה הגמרא כי ככל ולא ניתן לקיים ענישת העדים הזוממים כפי מה שהם זממו לעשות במלואו -לא יחילו עליהם את העונש של "כאשר זמם". 

על פי כלל זה מבארת הגמ' שם את המשנה, דעדים המעידים שפלוני הוא בן גרושה או חלוצה, ונמצאו זוממין, עונשם במלקות בלבד ולא "כאשר זמם". 

זאת מהטעם, דמחד לא ניתן לקיים בהם "כאשר זמם לעשות" במלואו, כפי שהם זממו להחיל בו פסול "חללות" הפוסלת גם את זרעו, שהרי את זרעם של העדים לא ניתן לפסול, שהפסוק אומר: "ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ודרשינן "לו" ולו לזרעו. 

ומאידך, לא יתכן להחיל רק בעדים בלבד פסול חללות -ולא על בניהם, משום דכתיב "כאשר זמם לעשות", ולא יתקיים בכך העונש במלואו, בהתאם למה שזממו לעשות לעומת העונש שיקבלו, וכלשון הגמ' "בעינן כשאר זמם לעשות (לגמרי) – וליכא". 

וראה שם בתוס' ד"ה מעידין שהתקשו כיצד אם כן עדות בן גרושה וחלוצה מתקבלת, הלא קי"ל שכל עדות שאי אתה יכול להזימה –אינה עדות, וכאן עדי בן גרושה וחלוצה – אינם יכולים לקבל עונש "כשאר זמם". 

ותרצו התוס' בתירוצם הראשון, הואיל ומקבלים העדים מלקות סגי בהכי דהוי כעונש חלופי הנלמד מילפותא מפורשת. 

אולם מדגישים שם התוס' שכל זה יתכן רק לגבי עדות בן גרושה וכדומה, (ראה שם טעמם) אך בכל הנוגע לעניינים של עדות נפשות בוודאי צריך לקיים "כאשר זמם" במלואו לגמרי ולא סגי במלקות. 

וככל ולא יתכן הדבר, תהא הסיבה אשר תהא, הרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה ועדות זו פסולה היא. 

והנה, כעולה בפרשת ראה ומהרמב"ם, עונשם של אנשי עיר הנידחת להיהרג כל החוטאים על נשיהם וטפם ואף בני יומם (ואנשי העיר שלא חטאו -ניצולים הם ובניהם). 

וראה ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ד' הלכה ו' שפוסק, דאנשי עיר הנידחת נענשים, כבדיני נפשות, על פי עדות ברורה של שני עדים. 

אם כן, הרי לן להדיא דעדי עיר הנידחת זוממים, נענשים ב"כאשר זמם" אע"פ שאין יכולת לקיים בהן עונש זה של "כאשר זמם" במלואו. 

שהרי הם זממו להרוג את החוטא ואף להמית את בניו הקטנים, וזאת אי אפשר לקיים בעדים הזוממים דהא דרשינן " לו ולא לזרעו". 

היה מתבקש אפוא שלהמית רק את העדים גם אי אפשר, דהא בענין "כאשר זמם" (לגמרי) וליכא. ולא היא! בהכרח שיקבלו העדים הזוממין עונש מיתה, אחרת כל עדות עיר הנדחת מעיקרא תחשב עדות פסולה, דאין אתה יכול להזימה. 

וקשה, לאור דברי הגמ' התוס', מאי שנא 

בין: כל עדות נפשות דעלמא ד"בעינן כשאר זמם לעשות (לגמרי) – וליכא", ואין לקיים "כאשר זמם" -שלא במלאו בשום אופן, אלא הוי כעדות שאי אתה יכול להזימה ופסולה היא. 

לבין: עדות אנשי עיר הנידחת, שאין אנו מענישים את זרעם של העדים, ולמרות שלא מתקיים הכלל "בעינן כשאר זמם לעשות (לגמרי) – וליכא", מסתפקים אנו ב"כאשר זמם" שלא במלואו,  ועדות כשרה היא כעדות שאתה יכול להזימה.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו בכיוון דומים ואיחדנום

בעוד שבעדי בן גרושה וחלוצה לא מתקיים "כשאר זמם לעשות" בעשייתו חלל בלא לפסול את זרעו, לא כן בעדי "עיר הנדחת" שבהריגת העד בסיף לבדו בלא בניו, שפיר מתקיים בכך "כאשר זמם לעשות". 

דהנה עדי החלל מעידים עליו שיש בו חללות כדעלמא הפוסלת אותו מכהונה בפסול גוף כזה שפוסל הוא אף את תולדותיו הנולדים ממנו, ואף פוסל אשה בביאתו, בא בשעה שפסול החללות שיחול בעדים הזוממים הינו פסול חללות "מסורס" -שפוסל עצמו בלבד, אך פסול גופו אינו פוסל תולדותיו היוצאים ממנו ואת אשתו בביאתו כשאר פסול חללות דעלמא. 

נמצא אפוא שיחול בו פסול שונה מהפסול אשר זמם לעשות באחיו, ובעינן קרא כדכתיב: "כאשר זמם לעשות - וליכא", ומשכך, בטל דינא ד"כשאר זמם" בעדי בן גרושה. 

לעומת זאת בעדי עיר הנדחת, אכן זממו להחיל בהם דין עיר הנדחת שיהרגו החוטאים ויחד עמם בניהם ונשותיהם. ועל אף שהעדים המוזמים ימותו המה לבדם – בלא בניהם ונשותיהם – מ"מ שפיר חשיב בהכי "כאשר זמם לעשות", דהנה מיתת העדים עולה לקיום "כאשר זמם" לא רק כלפי האב הנידון בלבד, אלא אף כנגד זממת מיתת בניו ואשתו, שהרי לא גרע מעדים שזממו לענוש כמה חוטאים בחדא מחתא כבועל ונבעלת, והזימום, שמיתת עד המוזם עולה היא כנגד זממת שניהם, הריגת הבועל והריגת הנבעלת, למרות שמת פעם אחת בלבד. 

בשונה כאמור מעדי חלל, שאף אם ננקוט שחללות העד תעלה כנגד חללות האב בניו גם יחד כאשר [וכפי שהמעיד על אנשים רבים שהמה חללים, -פסול חללות החלה על העד עולה כנגד כל מה שזמם], מ"מ אכתי אין זו סוג החללות שרצה להחיל בנידון, דכאמור, הוא זמם להחיל בו חללות גמורה הפסולה ופוסלת תולדותיו הנולדים ממנו, בעוד שהעד המוזם סופג חללות שונה ואחרת, שרק הוא פסול אך אין פסול גופו פוסל תולדותיו, ולא הוי "כאשר זמם לעשות". 

וכוונו בזה ליישובו של קהילות יעקב מכות ס' ב' ואחרונים רבים נוספים. 

2. דא עקא כמודגש בשאלת "חילוקא", הריגת הטף והאשה של רשעי עיר הנדחת [כפסק הרמב"ם], ברי שלא נענשים מכוח עצמם, שהרי הטף קטנים המה, ואף אם עבדו ע"ז הרי אינם ברי עונשין [ובהם קטנים בני יומם שלא עבדו כלל], ואף נשותיהם בהכרח מיירי לא בעובדת ע"ז בדווקא, אחרת חייבת היא מיתה בפני עצמה וכשאר רשעי עיר הנדחת ולא מחמת היותה אשתו, הוי אומר חיוב מיתתם כעונש על האב הוא בא, שחדשה התורה דבכהאי גוונא אכן "יומתו אבות על בנים כביכול" -מתים הבנים כעונש על אביהם. 

והדרא קושיא לדוכתיה, מדוע לא נאמר גם כאן "בעינן כשאר זמן לעשות –וליכא", שהרי עונש החוטא בעיר הנדחת עונש מיוחד הוא, להיהרג הוא ובניו הקטנים בחטאו זה, עונש הריגת כל משפחתו, ובעוד שהעד המוזם עונשו רק המתת עצמו ובלא המתת משפחתו, הרי שעונש עד הזומם שאתה משית בו שונה לחלוטין מעונש רשעי עיר הנדחת, והלא "בעינן כאשר זמם לעשות –וליכא"?... 

ומשכך טענו החברים, דנימא דאכן הריגת כל בני משפחת החוטא, לו יהא דהוי במהותו עונש מכוח מעשה האב [אחרת על מה הוא בא], מ"מ חיוב הריגת הבנים ואשתו הינה חלות עצמית בגופם שלא חלה בראש האב, אלא תחולתה גופא על ראש כל אחד ואחד מבניו, שאף הם "נידונים" בדין זה [כהיותם "בני חוטאי עיר הנדחת"], והוי כשאר חייבי מיתות בית דין שתחולתה בנידון. ואכן, דין מחודש הוא, שהרי הטף לא חטא, ובכל זאת חל בהם חיוב מיתה כשאר חייבי מיתה -על לא חטא עצמי). 

יתכן אף שבכדי להחיל בבנים חיוב מיתה זה, בעינן דיהיו נוכחים בבית הדין, בשעה שגומרים בטף דין זה, דגופא נעשה "בר חיובא", כבהמה הנסקלת שצריכה להיות בבית הדין, שהיא מתחייבת המיתה. 

[אולם אם אין חיוב בבן, אלא הוי רק חלות חיוב בראש האב שצריכים להמית בניו ואשתו, רק האב צריך להיות בבית הדין ולא אשתו ובניו]. 

ומשכך, אף כאן שייך לראות בהמתת עד המוזם שעולה לו מיתתו כנגד חיוב זממת המתת האב והמתת אשתו בניו כל אחד מצד עצמו, כפי שנאמר לעיל ב1. 

3. ובאופן נוסף יש לבאר: 

הריגת אנשי עיר הנדחת כדין עריכת מלחמת מצווה היא כנגד עיר החטאים, וכעולה מדברי הרמב"ם שם (פרק ד' מע"ז הלכה ו') 

"והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים... ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר. כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו... נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול, וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב..." 

בין נבין מדוע השתנה דין הריגתם בחרב ולא בסקילה כשאר עובדי ע"ז, משום שדין הריגת מלחמה בחרב הוא ואף מלחמת רשות כדכתיב "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב", אף כאן החלה התורה באנשי העיר החוטאים "דין מלחמת מצווה" שדינה "לְפִי חָרֶב". 

ומשכך כשאר מלחמת מצווה הריגת האויבים כוללת הרגת טפם ונשותיהם כבמלחמה. זולת האנשים הכשרים שבעיר שנחשבים לעניין זה לא כאומת העיר שבה נלחמים אלא כאומה אחרת הקיימת כאן, שאין דין מלחמה בהם ובטפם. 

תחלות חיוב הריגתם במלחמה חלה על כל אחד ואחד מאותם אנשי העיר: האבות, טפם ונשותיהם, כל אחד ואחד בפני עצמו, ומשכך עונש כשאר זמם שיחול על העדים המזומים הוי כנגד כל אחד ואחד שבא לחייב מיתה בעדותם, הן האב והן בניו, כדלעיל 1. 

4. עוד השיבו חברי "חילוקא" –ואף הוא במספר הדגשים והטעמות ואיחדנום: 

הנה מעיון ברמב"ם שם משמע, שמתחילה דנים את חוטאי עיר הנדחת כשאר עובדי ע"ז, כל עוד לא נמצא שרוב יושביה עבדו ע"ז הרי עונש החוטאים בסקילה כדין עובדי ע"ז דעלמא, וכמובן שאין בניהם נהרגים, ואין חל כאן דין העיר לתל חורבות ולשרוף כל אשר בה. 

אך אם בעודם דנים אותם נמצא שרוב העיר עבדו ע"ז, הרי מביאים את  דינם לסנהדרין גדולה שגומרים את דינם מחילים באנשי העיר "קיום דין עיר הנדחת" שדינו חלוק ונפרד מחיובי ע"ז, שהנידונים דינם בחרב ולא בסקילה, טפם של חוטאים ונשותיהם נהרגים, ומכלים את כל אשר בעיר בשריפה. 

יתכן אפוא שחלות זו אינה באה ישירות מהעדות, אלא תחולתו ישירות בית דין הגדול המקבץ את כל תחולת החיובים הפרטיים העולים מדיני עובדי ע"ז שבעיר, ומהפכם לחיוב "ציבורי" שתחולתו כ"ענישת כלל" ולא כ"ענישת היחיד" של אנשי עיר הנדחת החוטאים. והלכך תחולת חיוב "ענישת כלל" זה חלה גם על טפם ונשותיהם בהיותם בכלל "אנשי עיר הנדחת". 

יתכן אפוא שעל כל תוספת דין זה כ"ענישה כללית" לא שייך דין "כאשר זמם לעשות", משום שכוחו בא לא מעדות העדים, אלא אחרי הקבץ כלל העדויות והחיובים שנתהוו, נעשה "מעשה בית דין" להפכו ל"ענישת העיר" מכוח בית דין הגדול, ומעבר לחלות עדות העד הוא בא. והלכך אין לענוש את העדים המוזמים "כאשר זמם" -אלא תחת הריגת החוטאים בלבד שעליהם העידו ופעלו ישירות, ולא על הריגת בניהם ונשותיהם כלל וכלל, שכאמור שנעשה מכוח מיוחד של בית דין הגדול בלבד ולא מכוח העדות ישירות [אלא כגורם עקיף]. 

אף מצאו שבדומה לזה כתבו בספרי אחרונים, כשו"ת בנין ציון לערוך לנר, מרגלית הים בסנהדרין קי"א ועוד. 

5. באופן נוסף הוצע ע"י חברי חילוקא.-וגם זאת בהדגשים והטעמות שונים- וקיבצנום כאחד: 

כעולה מדברי המפרשים השונים, חיוב הריגת הטף והנשים אינו חיוב וודאי וברור, שכן מותנה הוא מראש בפרטים רבים, אפשר שיתברר שיחולו התנאים ואפשר שלא. 

שהרי צריך שיהיו רוב אנשי העיר חטאים, ואם נמצאו שמיעוט עבדו ע"ז, אין כאן כלל "דין עיר הנדחת" אלא הריגת עובדי הע"ז בלבד.  

וכן יש הסוברים שתחולתו דווקא אם לא עשו החטאים תשובה לאחר חטאם הגדול, שאם עשו תשובה למרות שעבדו ע"ז בעדים ובהתראה, הנה רק החוטאים נהרגים, ולא טפם ונשותיהם (צ"פ ועוד אחרונים יעוי' ספר המפתח שם ברמב"ם מהדורת פרנקל). ויש אף שנקטו (צפנת פענח) שאם ברחו הטף והנשים מהעיר אין לרדוף אחריהם להרגם באשר הוא שם, אלא נפטרו מדין זה. עוד יש שפסקו, שרק אם הטף והנשים השתתפו בעבודה זרה בפועל, אף שאינם חייבים מיתה מכוח היות הטף קטנים [והנשים שעבדו בשוגג וכדומה], מ"מ בעצם השתתפותם בע"ז כרכו עצמם להיהרג עם האב, אך אם לא השתתפו בכל זה –פטורים מכל וכל (אחרונים שונים יעוי' בספר המפתח שם ברמב"ם מהדורת פרנקל). ובכלל יתכן שלא זממו העדים כלל להרוג את הטף והנשים בעדותם זו מעיקרא. 

אשר על כן, הואיל וחיוב זה מותנה בתנאים, אולי ואולי יתקיימו תנאי החיוב, ואינם אלא כהשלכות צדדיות ורחוקות, לא שייך בכגון דא "כאשר זמם לעשות", ודי לנו לענוש את העדים המוזמים תחת זממת הריגת אותם נידונים אשר בקשו להמית בוודאי, וקושיא ליתא. 

6. יש שהביאו את תירוצו של הגר"ש היימן שכתב בספרו, שמעולם לא היה ה"א כלל לענוש את בני העדים ויהי מה, וברי שעונש "כאשר זמם לעשות" אין תחולתו ועניינו אלא ענישת העדים בלבד ולא בניהם, וכמובן אין בשל כך פגם כלשהו בקיום עונש "כאשר זמם לעשות" באם לא משיתים עונש על בני העדים. 

אלא שרק בעדי בן גרושה כדומה היה ה"א להחיל בעד זומם פסול חללות גמור, שהעד יהיה חלל באופן שפוסל את תולדותיו הנולדים ממנו, כשאר פסול חללות דעלמא, שבאמת אין זה דין ב"בנים", כי אם חלות באב בלבד -שחל בגופו פסול שמוליד בנים פסולים, ובאה גזה"כ "לו ולא לזרעו" המונעת חלות זו, ומאידך להחיל בו חללות חלקית שאינה פוסלת בנים בתולדה -"בעינן כאשר זמם לעשות וליכא", לכן בטל כאן דין "כאשר זמם" מכל וכל. 

וכמובן שלגבי "עדי עיר הנדחת" לא שייך עניין זה כלל, ועל אף שלא יענשו בני העדים המוזמים -אין בכך גריעתא בקיום "כאשר זמם לעשות", שכאמור תחולתו לעולם רק על ראשם של העדים בלבד. 


לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.