קנאים פוגעים בו לאחר מעשה העבירה – בועל ארמית - גונב כלי שרת - מגדף


1 דקות קריאה
09 Jul
09Jul

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת בלק - תשפ"א //

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כ"ה) 

תנן בסנהדרין פ"א ע"ב דעל שלוש עבירות קנאים פוגעים בו, הגונב כלי שרת מבית המקדש, המגדף והבועל ארמית. 

"הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו."  וכך גם נפסק ברמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו'. 

וכלל נקוט הוא בידינו, וכדאיתא במסכת סנהדרין דף פ"ב ע"א, דכל מה דאמרינן בבועל ארמית שקנאים פוגעים בו זה דווקא בשעת מעשה הביאה ממש, אבל בשום פנים ואופן לא לפני מעשה העבירה ולא לאחריה. 

לעניין זה ראה רמב"ם בפרק י"ב מאיסורי ביאה הל' ה' דפוסק: "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו." 

ופשיטא היא, דה"ה שכך צריך להיות לגבי גונב כלי שרת ומגדף שתחולת הדין של קנאים פוגעים בו היא דווקא בשעת מעשה בלבד (אע"פ שזה לא מוזכר מפורש בגמ') - דמאי שנא גונב כלי שיר ומגדף מבועל ארמית. 

אלא מאי, שבהכרח דלגבי מגדף המשמעות המעשית לכאורה שקנאים פוגעים בו הנה לאחר חלוף מעשה העבירה. 

דממאי נפשך, כל עוד לא סיים מלגדף לא ניתן לפגוע בו דאין כאן השלמת מעשה עבירה. 

ואילו לאחר שסיים מלגדף הרי דמיא לפורש מביאתו שתם כל המעשה לחלוטין. (ובשלמא בגונב כלי שרת משכחת לה "המשך המעשה", כל היכא שממשיך להחזיק את הכלי לאחר מעשה הלקיחה). 

ואם כן קשה, מאי שנא: 

בין: בועל ארמית שאסור לקנאים לפגוע בו לאחר שפרש מביאתו. 

לבין: מגדף שמותר לקנאי לפגוע בו לאחר שסיים את הגידוף.

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1.  רבים השיבו:  קנאים פוגעים במקלל בקוסם הוי רק ב"תוך כדי דיבור" לגידוף, וחשיב בתוך שיעור זה "כשעת מעשה". 

ואין זאת מטעם שב"תוך כדי דיבור" יכול המגדף לחזור בו מהגידוף, ומשכך כל שלא חוזר בו הרי הוא כמקיים וממשיך את איסורו, נמצא דקנאות מתקיימת בתוך המשך המעשה העבירה כבועל ארמית. דזה אינו, דהא איתא בנדרים פ"ז ע"א, דליכא דין "חזרה תוך כדי דיבור" במקלל, עובד ע"ז, גירושין וקידושין [ומסתברא דכן הוא גם ב"מקלל בקוסם", למרות דאינו כמגדף דעלמא "יכה יוסי את יוסי" אשר חייב מיתת בית דין]. אלא היינו טעמא משום שכל "תוך כדי דיבור" משויך ומצורף עדיין ל"שעת המעשה". 

[דהא חזינן בעלמא לגבי דברים נוספים ששיעור זמן "תוך כדי דיבור" משויך ומצורף למעשה שקדם לו. כגבי הסבור שמת לו מת וקרע עליו, והוברר שלא מת בזמן הקריעה אלא לאחר מכן מיד בתוך כדי דיבור, שעולה לו קריעה זו כאילו נעשה בשעת מיתה ממש , יעוי' נדרים פ"ז ע"א ודוגמאות נוספות]. 

עוד נוסיף שיש המדייקים בקמאי שאף במגדף מהני מדאורייתא חזרה תוך כדי דיבור לבטל את גידופו, ומה דלא מהני -הוי מדרבנן בלבד (יעוי' קונטרסי השיעורים נדרים כ"ח א' בדעת הרשב"ם), וטפי אתי שפיר לפי זה. 

וכוונו החברים בזה לדברי הרדב"ז בשו"ת חלק ב' ס' תרל"א: 

"...ואכתי איכא למידק... דהא קי"ל הבועל ארמית אם פירש אין קנאין פוגעים בו, ובשלמא הגונב את הקסוה אכתי באסוריה קאי עד שיחזור את הגנבה, ולפיכך קנאין פוגעין בו כל עוד שלא החזיר, אבל המקלל בקוסם או טמא ששימש כבר עבר האיסור ולמה פוגעין בו, והלא בועל ארמית אם פירש אין פוגעין בו.... וכן המקלל בקוסם דוקא בשעה ששמעו דהיינו בתוך כדי דבור אבל לאחר זמן לא היו יכולין לפגוע בו." 

2. עוד רבים השיבו, דנימא דגם מקלל בקוסם, אין הקנאי יכול להמיתו רק כל היכא שהמשיך לגדף כמצורף לגידוף הראשון כמעשה אחד, כאומרו: "יכה הקוסם את יוסי וישברהו ויאבדהו וכו'..." שכל משך הגידוף דמיא לכל משך הבעילה ב"בועל ארמית", שהנה כבר מחויב הוא בעבירה ואף ממשיך ומאריך עוד ועוד בעבירתו הגדולה [והן איתא בגמ' ביבמות ל"ד ע"ב, דכל כוח וכוח הוי כעוד עבירה להתחייב עליה אף לרבנן, אלא שנחלקו לגבי שוגג בהעלם אחד יעו"ש]. אף כאן ממשיך המגדף באיסורו עוד כהנה וכהנה, והקנאי ממיתו בכל עיצומו של משך העבירה שכבר מחויב ועומד בה זה מכבר. 

3. עוד יש שטענו, אכן דין קנאים פוגעים בו נאמר רק בזמן מעשה העבירה, רק בשונה מבועל ארמית שמעשה העבירה אינו אלא שעת הבעילה בלבד, וכן גונב קסוה משך העבירה כל משך שמחזיק אצלו את כלי השרת הגנוב בידו. וכשזה תם –תמו מעשיו. הנה לגבי "מקלל בקוסם" מעשה הגידוף אמנם קצר הוא, אך מ"מ תוצאת עבירת המעשה חלה מיד עם גמר אמירת משפט הקללה ולא מסתלקת לה, אדרבה יוצרת חילול ה' שאין כמוהו, תיצלנה האוזנים השומעות גועשות ורותחות, כשקול הגידוף עדין מהדהד בהן וקורע את הלב עמוק פנימה.  -משך כל אותו זמן "חימום ורתיחה" נחשב כמצורף למעשה גידוף שפתיו, ויש למחות ולקנא חרפה זו בתוך זמן חימום זה. 

וכוונו בזה לדברי המאירי שכך כתב: 

"...יראה שאף גונב את הקסוה ומקלל בקסמו אין קנאין פוגעין בהם אלא בשעת חמום ..." 

4. יש שטענו בכיוון אחר – בכמה הדגשים והטעמות: 

יתכן שכל הדין שקנאים פוגעים בו דווקא בשעת העבירה, לא נאמר זה אלא ב"בועל ארמית" בלבד, שכך נאמר ב"הלכה למשה מסיני", אך לעומת זאת ב"מקלל בקוסם" לא נאמר תנאי זה, וכל לאחר מעשה הגידוף יכול הקנאי שחם לבו לקנא ולהמיתו. 

ונימא שכך נמסר בהלכה למשה מסיני להדיא, שהתנאה זו של "שעת מעשה העבירה" לא נאמרה אלא רק בהתייחס לבועל ארמית בלבד אך לא בהתייחס לגונב את הקסוה ולמקלל בקוסם –שאף הן מהלכה למשה מסיני (כדאיתא בקמאי). דבלאו הכי נאמרו תנאים נוספים לגבי בועל ארמית בלבד, כגון שיבעל דווקא לעיני עשרה מישראל, וברמב"ם ובפוסקים אין התניה זו אלא לגבי "בעול ארמית", אך לא לגבי גונב את הקסוה ומקלל בקוסם, משמע שבהם אף בצנעה קנאים פוגעים בו. וראה מאירי (ועוד ראשונים) שכתב זאת במפורש שאין בהן דין בפני עשרה מישראל. 

יתכן אפוא שאף התניה זו של "בזמן מעשה העבירה" לא נאמרה בהם. וכך לכאורה עולה מדברי הרמב"ם שתנאי זה שלאחר שפרש אין הקנאי רשאי להמיתו –ואם המיתו נהרג על זה, לא כתבו אלא לגבי בועל ארמית בלבד ולא לגבי גונב קסוה ומקלל בקוסם. 

אף הביאו סימוכין לדבריהם מדברי הגר"מ פיינשטיין באגרות משה אבה"ע ס' ל"ח, שהוכיח שדין קנאות זו שייכת מעיקר הדין אף לאחר מעשה העבירה, דהא חזינן דאת הארמית הנבעלת הורגים גם לאחר מעשה העבירה, אלא בהכרח דחס רחמנא על ישראל הבועל לא להרגו אלא בשעת מעשה הביאה בלבד. יעו"ש. עכ"פ שמעינן ד"עניין הקנאות" מקומו אף לאחר מעשה העבירה. 

אך נעיר שלא יכון תירוץ זה לדעת רש"י, דלהדיא כתב (סנהדרין פ"א ע"ב) שדין קנאים פוגעים בו בשלושתן נאמר על שעת מעשה העבירה בלבד ולא לאחר המעשה. (וכן משמע שם מפירוש המאירי והר"י מלוניל יעו"ש). 

כוונו החברים בזה לתירוצו הראשון של הרדב"ז בשו"ת חלק ב' ס' תרל"א: 

"...וי"ל לפי מה שכתבנו למעלה שהם הלכה למשה מסיני, כך נאמרה ההלכה, דאע"ג שעבירה עשה ופירש, אפ"ה יפגעו בו, אעפ"י שאין ההלכות שוים בדיניהם, מ"מ לענין השנוי במשנה שוים הם..." 

וכעין זהו בדברי הערוך לנר בסוגיא שם (סנהדרין פ"א ע"ב): 

"רש"י שם בד"ה קנאין פוגעין בו. בשעה שרואין את המעשה:  מזה נראה דדעת רש"י דבכולהו בעינן בשעת מעשה, דוקא דמימריה דר"ח דהבא לימלך אין מורין לו דלקמן אכולהו קאי, אכן דעת הרמב"ם ושאר הפוסקים אינו כן אלא דוקא בבועל ארמית בעינן כן. גם לא ידעתי כלל איך שייך באחרינא בשעת מעשה, דקודם שהגביה את הקסוה אשר ע"י זה נעשית שלו וקנאה בהגבהה עדיין לא גנב, ולאחר שהגביה כבר הוא לאחר מעשה, וכן במקלל בקוסם דאי אפשר לכוון אותו רגע דוקא שעובר ולכן דעת רש"י קשה להבין." 

5. נסיים בדברי החזו"א כנוגע לגבי ימינו אנו: 

חזון איש יודה דעה ב' ט"ז:  

"ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין, ומשמשת בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. והכופרין אז הם בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות מיוחדות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים -גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה 



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.