רוצח בכוח או בגרמא - הפותח ידו ומפיל האבן מראש הגג - "בידקא דמיא' - הזורק תינוק מראש הגג – היורה חץ על חבירו


1 דקות קריאה
18 Oct

ראה ב"יד רמ"ה" למסכת סנהדרין דף ע"ז ע"ב דנוקט כי אדם הלוקח אבן לראש הגג, ופותח את ידו, להפלת האבן על אדם והרגו, חייב מיתה כרוצח גמור.

לטעמו, מחשיבים את מעשה פתיחת היד, שאיפשרה לאבן ליפול מטה - ע"י כוח המשיכה, ככוחו וכגופו ממש.

הוא מביא סימוכין לדבריו מדין "בידקא דמיא". אדם הפותח את סכר המים ומאפשר לפרץ המים לפרוץ החוצה. אם כתוצאה מכך מת אדם בכוח ראשון, הרי זה חייב מיתה דהוי כחיציו וככוחו ממש.

בעל "תבואות שור" (סימן ג' ס"ק ב') חולק על דעה זו של היד רמה ופוסק כי הפותח ידו להפלת אבן מראש הגג והרגה פטור ממיתה, היות ומעשה של פתיחת היד הנו גרמא. 

לטעמו של ה"תבואות שור" דין של "בידקא דמיא" שונה מדין הפותח יד לאבן, היות ופתיחת הסכר כמוה כמעשה גמור  וכמעשה בידיים. 

ולעומת זאת הפותח יד לאבן, פתיחה והרפיית אחיזת היד איננה נחשבת כמעשה בידיים כי אם כהעדר מעשה והפסקת אחיזה בלבד. 

והנה, איתא במסכת ב"ק, דף כ"ו ע"ב, דהזורק תינוק מראש הגג חייב מיתה כרוצח גמור. מפשטות הסוגיה עולה כי מדובר במקרה בו פתח את ידו והפיל התינוק.

ובדומה לכך איתא בכמה סוגיות בש"ס (מסכת ב"ק דף כ"ב ע"א, מסכת סנהדרין דף ע"ז ע"ב) דאדם היורה חץ והמית אדם פשיטא דהוי רוצח וחייב מיתה, שהרי ממשילים שם מעשי המתה שונים ל"גירי דיליה". 

זאת למרות שברי כי לא מתיחת החץ בקשת הוא מעשה ההמתה, אלא  שחרור והרפיית אחיזת היד מהחץ המותח את הקשת הוא הגורם ליריית החץ - בדיוק כמו נטילת אבן בידו ועזיבתה באמצעות פתיחת והרפיית ידו.

ויקשה, לדעת התבואות שור, מאי שנא:

בין: המרים אבן ופתח ידו להפלתה, דלא חשבינן כמעשה בידיים וככוחו, אלא כגרמא והעדר עשייה, ופטור ממיתה.

לבין: העוזב אחיזת ידו בתינוק בראש הגג, דחשבינן כמעשה בידיים וככוחו וחייב מיתה - ולא כגרמא.

ובין: שחרור אחיזת אצבעותיו מחץ מתוח, דחשבינן כמעשה בידיים וככוחו וחייב מיתה - ולא כגרמא.


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא":

לגבי הסתירה מ"זורק תינוק":

1. יש שפקפקו בהכרח ש"זורק" תינוק מדובר בעזיבת אחיזת התינוק מעבר לגג – שהוא האופן שנחשב לבעל ה"תבואות שור" כ"העדר מעשה", – שמא מדובר באופן שמעיף וזורק אותו ממקומו בגג אל מעבר לגג באופן אקטיבי בתנועת זריקה (כלשון הגמ' "זורק תינוק" ולא עוזב ושומט אחיזה), - דאז בוודאי לבעל ה"תבואות שור" נחשב למעשה, (דלא גרע ממעשה ההרמה של "בידקא דמיא" כדבריו), כך שבאמת אין נפק"מ בין "אבן" ל"תינוק", שניהם שווים לדינא: "עוזב"  - הוי גרמא. ו"מעיף" – הוי מעשה.

2. יש שחילקו (בכמה דרכים והדגשים) בין שומט אבן ליפול, פעולה שאינו פועלה בנרצח גופא, – שבזה יש לראות בהפסקת אחיזה כהעדר מעשה וכגרמא, לבין שומט תינוק ליפול. בהיות והתינוק הוי גוף הנרצח, כאן גם לפעול העדר אחיזה נחשב לרציחה כמעשה גמור ולא כגרמא, היות ופעולת ההשמטה מתייחסת ישירות לגופו של תינוק שתוצאותיה - הפלתו למותו (פעולה שפועל אותה בנרצח ו"צועקת רציחה"), משכך אין להבדיל בכגון דא בין פעולה גמורה לפעולה שעניינה הפסקת אחיזה.

3. יש שהטעימו את החילוק הקודם, לאור התוס' בריש פרק כיצד הרגל, שחלוק זורק אבן אל הכלי שנחשב הכלי שלם לגמרי עד פגיעת האבן בו, בשונה מזורק כלי עצמו, "דבתר מעיקרא אזלינן", ורואים את הכלי לשבור עוד בטרם הושלמה העשייה, משום שכוח השבירה טמון ומונח בכלי בתחילתו.

ועל אף שיש לחלק בצדק בין ממון לנפשות (וכיש שהעירו כך), מ"מ הן סוגיא ערוכה בסוף פרק שני שם, שמשליך תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסיף למטה – מחלוקת רבנן ור' יהודה בן בתירה האם האחרון חייב, שלדעת רבנן פטור גם האחרון כי לא נחשב שהמית "כל הנפש" (ור' יהודה מחייב למרות כן). הרי דחשבינן דנפעל בתינוק "מכת המתה בגופו" ו"מעמדו משתנה" בעצם העזיבה למעלה.

4. יש שניסחו כך: יש להבחין בין אבן שאין הרמת האבן והשמטתה, נחשב כרציחה ישירות אלא בהצטרף נתון נוסף שאדם יהיה שם מתחת, כחיצוני ונוסף למעשה שלו, כאן יש מקום לחלק בין עשייה גמורה להעדר עשייה. לעומת זאת בהרמת תינוק אל מרומי התהום, הרי עזיבתו למול התהום נחשב כמעשה המתה ישיר ומושלם מבלעדי מצטרף נוסף, לכן אין כאן מקום לחלק בין העפת תינוק להשמטת תינוק והיינו הך.

5. ה"חלקת יואב" מקשה קושיא זו ודומות לה, כגט, מדוע מהני מנהגנו שהבעל שומט הגט מעל ידי האשה המושטות למטה, הלא נמצא שנתינת הגט היא בהעדר עשיית הבעל, ולא בעשייה גמורה של נתינה. ועוד קושיות נוספות.

ומכוח כל הני מכריח, שכל מה שפטר התבואות שור בשומט אבן, רק אם הרים אבן מעבר לגג ולא היה אדם מתחת לאבן, ורק אח"כ בעודו אוחז באבן עבר אדם ואז שמט את האבן, שהרי מעשה הרמת האבן מעבר לגג, אינה מעשה רציחה כלל שהרי אדם לא נמצא מתחתיה בזמן ההבאה, ואף שחולף אדם אח"כ, עתה אינו מביא האבן לעבר ראשו, אדרבה רק מונע מהאבן ליפול ולהמיתו, ועתה בשמטו האבן, לא עשה כי אם העדר מעשה הגורם לרציחה – אין זה אלא גרמא ולא מעשה.

לא כן אם הרים את האבן מעל ראשו של אדם, הרי עצם הרמת אבן השואפת ליפול על ראשו – בזמן מעשה ההרמה, כביכול מונח כבר עתה בהבאת האבן מעשה רציחה מושהית. אכן, האבן לא נופלת כי הוא בידו עוצר את נפילתה, אילולי שיעצור הרי היא נופלת מיד והורגת. ועתה שמרפה את אחיזתו נותן למעשה הראשון להשלים פעולתו . נמצא שמעיקרא מעשה ההרמה – הוא כמעשה רציחה שמגיע עתה לסיומו.

וממילא הרמת תינוק אל מעבר לגג הרי הוא מעשה המרים אותו אל מותו (אלא שעושה בו זמנית השהייה לנפילה), למרות שמונע בתחילה את נפילתו באחיזתו, מ"מ ברגע שעוזבו הושלמה עשייתו דמעיקרא, והוי מעשה גמור.

לגבי הסתירה מ"זורק חץ":

6. רבים חילקו (בכמה סגנונות והדגשים) שדברי התבואות שור אמורים רק בשומט אבן וכדומה, שאין האבן נופלת מכוחו אל מכוח המשיכה הטבעי , למרות שחייב אדם גם אם משחרר כוח טבעי כ"בידקא דמיא", מ"מ כל זה דווקא בעושה מעשה לשחרר כוח (כהרמת סכר) ולא בהעדר מעשה (הרפיית אחיזה) המשחרר כוח.

בשונה מזורק חץ, היות ומתח לפני כן את החץ בקשת, הרי פעל כוח גמור במו ידיו, אלא שכוח המתיחה מושהה ועצור בתפיסתו, עתה בעוזבו החץ, אינו משחרר כוח טבעי (שאז יש לחלק בין מעשה להעדר מעשה) אלא משחרר את כוחו שלו גופא . ולכן חייב אף בכהאי גוונא במרפה אחיזתו.

7. והן אמת שמבחינה פיזיקאלית יתכן ואין החילוק תופס מקום, שהרי גם הרמת האבן כנגד כוח המשיכה משולה למרים אבן המחובר לקפיץ וגומי נמתח השואף לחזור למקומו (כחץ בקשת). מ"מ נאמר שדיני רציחה בתורה נמדדים ומובחנים ב"היבט הנראה והמורגש" , וככזה יש לראות את מתיחת החץ בקשת כיצירת "כוח גברא" גמור, בעוד הרמת האבן נחשבת כשימוש ב"כוחות הטבע" לא בכוחו שלו ממש.

וכן לגבי הטענה – שאם הראשון מתח החץ והשני המשיך את אחיזתו ושמט את החץ, הלא אין לשני את מעשה המתיחה, האם יפטר?!... נאמר שמכיוון וכוח המתיחה הוי כוח גברא ממש, הרי כשממשיך השני את האחיזה והמתיחה שהראשון ביצע, מיוחסת עתה כוח המתיחה אליו וכו'...

8. יש שטענו, שיריית חץ וקשת, נחשב כתהליך של שרשרת פעולות המצורפות למעשה אחד , המתחילות ממתיחת החץ עד להרפייתו, ומשכך הוי כמעשה ולא כגרמא, בשונה מהרמת אבן ועזיבתה, שאין לראות צירוף מוכרח בהם, אלא הם כשני פעולות שונות.

9. יש שכללו והעצימו רעיון זה באומרם ש"חץ וקשת" נחשב כ"כלי יריה קדום", ומשכך "מנגנון הפעלת הכלי" : מתיחת החץ בקשת והרפיית החץ הגורמת לו לעוף, הרי הכל נחשב למעשה אחד גדול במכונה הזאת הנקראת "חץ וקשת". ואין לחלק את שלבי פעולות מנגנון כלי הייריה למקטעים (שבסוף התהליך יש רק "גרמא"), אלא רואים כאן מעשה גמור ארוך מתמשך – ולכן חייב. והלא פשיטא שלא נחשיב יריית אקדח כמקבץ פעולות נפרדות "הסרת מונע" ו"כוח כוחו", בגלל סך הפעולות הפנימיות של המנגנון.

כעין דעתו הידועה של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ששלל ממנגנון "מפסק גרמא"  להתיר ("היתר גורף") "קלנועית שבת" וכדומה, שלא במקום פיקו"נ. משום שיסוד היתר "הסרת מונע" וכן חילוקי כוחות: "כוח כוחו" ו"כוח כוח כוחו", כל זה יפה ונכון רק כשאין שייכות מצורפת כ"מנגנון" לכל אותן פעולות (אלא רק כמו פתיחת חלון בבית, המסיר מונע של משב רוח עתידי שיכבה או יגדיל את השלהבת, וכל כדומה לזה). ברם, אחרי שבנית מכונה שתכסיסה "מנגון גרמא" – שוב אין לראות בכך "גרמא" ומקטעי פעולות נפרדים , אלא הוי מעשה גמור ארוך ומאוחד .

ומעתה אף נאמר: גם באופן בו הראשון מתח את החץ (דהוי מעשה גמור), והשני החזיק אחריו את החץ המתוח ושחררו, עדיין השני כגומר הפעולה מתחייב כרוצח, היות והכל נחשב כמעש אחד ארוך, ומשכך "שם מעשה" יש מתחילת המעשה עד לסופו (ולא גרמא), הלכך השני שמסיים המעשה – הוא הממית בפועל , וחייב כאילו עשה הכל מהתחלה לסוף, כי הכל הולך אחר סוף המעשה.

10. לאור חילקו של החלקת יואב דלעיל (מס' 5), מובן גם החילוק בחץ וקשת. פשיטא שאם המתיחה נעשית לעומת האדם הנרצח בוודאי חייב, שהרי הוא כמרים אבן על ראשו של אדם. לא זו אף זו: גם כשהמתיחה נעשית שלא לעומתו, ומשאיר את החץ מתוח בידו ורק אח"כ מכוונו לעבר הנרצח ופוגע בו, - גם אז חייב! דדמיא למרים אבן מעל הגג, ואז מזיזה בידו אנה ואנה עד שמעמידה מעל לראש אדם, דוודאי לדבריו חייב גם בכהאי גוונא .


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.