1 דקות קריאה
12 Dec
12Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

חנוכה - תשפ"ב //

ראה ר"ן מסכת פסחים דף ז' ע"א שמחדש דבנרות חנוכה בעינן "לכם" וזה לעיכובא. (בדומה למצווות ארבעת המינים, מצה וכיוצ"ב). 

כלומר, אליבא דהר"ן אדם יכול לצאת ידי חובת מצוות נר חנוכה בשמן שבבעלותו בלבד. 

והנה שיטת בית שמאי (שבת י"ז ע"ב ועוד) כשם שאדם מוזהר על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מוזהר על "שביתת כליו" דהיינו שלא תיעשה מלאכה בשבת ע"י כליו. 

וראה שם בשבת י"ח ע"ב דלפי בית שמאי יהיה חייב אדם להפקיר את נרו עמו מקיים מצוות הדלקת נרות שבת, אחרת יעבור באיסור "שביתת כליו" שהרי הנר הוי כליו. 

מאידך, מוסכם ואין חולק (גם על בית שמאי), שמצוות הדלקת נרות חנוכה שמונה ימים -כולל שבת. 

ופשיטא דלדעת הר"ן גם נר חנוכה של ערב שבת חייב להיות "לכם" כשאר הימים ולכן לא ניתן להפקירו. 

ואם כן, בהכרח שבמצוות נר חנוכה של ערב שבת לא קיימת הבעיה של "שביתת כלים" גם אליבא דבית שמאי... 

ואם כן קשה, לדעת הר"ן, מאי שנא: 

בין: הדלקת נרות שבת, דאליבא דבית שמאי חייב להפקיר הנר לפני השבת. 

אחרת עובר על איסור שבת של "שביתת כליו". 

לבין: נר חנוכה של ערב שבת, שאסור להפקירו להפקירו היות ובעינן "לכם". 

ואעפ"כ אינו עובר על איסור שבת של "שביתת כליו".


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו, אכן לפי בית שמאי צריך המדליק להפקיר את נר הדלקה (בית קיבול השמן), ויתכן שאף את הפתילה צריך להפקיר משום שגם הפתילה נחשבת "כלי" (שהרי המתקן פתילה בשבת חייב משום "מכה בפטיש" דהוי כיוצר כלי), וסגי בהכי להינצל מאיסור "שביתת כלים", אולם את שמן ההדלקה לא יפקיר שהרי צריך להיות "ממונו", ודי בהכי, דהנה רק השמן צריך להיות שלו, ולא הפתילה ובית הקיבול, שאין הפתילה והכלי עצם המצווה אלא רק "היכי תמצי" לאפשר הדלקת השמן. 

ולמרות שהשמן הדולק נחשב "ממונו" -אין בעיה בכך ב"שביתת כלים", שאין איסור זה קאי אלא  על "כלים" בלבד, ולא על "ממונו" דעלמא שאינו "כליו", כדמוכח מהסוגיא התם (שבת י"ז) דאין איסור שביתת כלים על מה שאינו כלי כבורו שבקרקע וכדומה. 

2. עוד יש שהשיבו: 

מעיון בדברי הר"ן (פסחים ז' ע"א, דף ד' ע"א מדפי הרי"ף) יתכן ואין כוונתו דלעולם בעינן שיהיה הנר שמנו, ובלא זה אינו יוצא ידי חובת הדלקת נר חנוכה. 

דהנה דברי הר"ן סובבים לבאר מדוע יש מצוות שמברכים עליהם ב"על" ויש שמברכים עליהם ב"ל". וביאר שכל מצווה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכים עליה ב"על" וכל מצווה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח אלא צריך לעשותה דווקא בעצמו מברכים עליה ב"ל". 

אך הקשה שם מנר חנוכה: 

"ומיהו איכא למידק בהאי כללא, דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח, ואפ"ה מברכין עליה להדליק. ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי, כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו, הרי אין מצווה זו יכולה להתקיים על ידי אחר ." 

ואכן בהשקפה ראשונה נראה שהר"ן בא לייסד שכל נר חנוכה אינו יוצא בה אלא אם הוי שמנו וממונו, אלא שהוכיח דין זה מאכסנאי דצריך להשתתף בפרוטה, אך למעשה כך הוא הדבר בכל נר חנוכה. דהלא כתב לבסוף: "הרי אין מצווה זו יכולה להתקיים על ידי אחר", ואם בדעלמא אינו צריך שיהיה שמנו (זולת אכסנאי) מדוע אינה יכולה להתקיים ע"י אחר?... 

אמנם יתכן שאין זו כוונתו, אלא רק בא לומר שבאכסנאי בלבד בעינן שיהיה השמן שמנו [כשותף מיהא], אך לא זולת זה. [דלצאת ידי חובה בהדלקת נרו של בעל הבית – שייחשב גם "נרו" –  צריך האכסנאי להשתתף בפרוטה, שיהיה לו "חלק בשמן", אחרת אינו נכלל בדין "נר איש וביתו" של בעל הבית, משום שבאמת אינו מבני ביתו ממש]. אולם בנר חנוכה דעלמא שמדליק לעצמו ממש אין כלל דין שיהיה "שמנו" ויצא ידי ובה גם בשמן של הפקר.

וכוונת הר"ן לומר, דהיות ומדיני נר חנוכה שלעיתים יהיה דווקא שמנו – כאכסנאי – ואחרת לא יצא ידי חובה, משום כך תקנו נוסח הדלקת נר חנוכה – בכל האופנים – ב"ל" ולא ב"על", משום שלעיתים מצווה זו צריכה להיעשות דווקא בשל עצמו ולא בשל אחרים. ומקרה זו של אכסנאי גורר כל נוסח ברכת נר חנכה דעלמא שיהיה ב"ל" ולא ב"על". 

נמצא לפי זה, דאף לדעת הר"ן – לדברי בית שמאי שאסור שביתת כלים, אדם מדליק נר חנכה ומפקיר את נרו ומקיים מצוותו לעילא בכך, שאין צריך באמת שיהיה שמנו. זולת היכא דהוי "אכסנאי", דבכה"ג לא יהיה לו אפשרות לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית ע"י השתתפות בפרוטה, דהלא יצטרך להפקיר נרו, ומאי אהני לן השתתפותו בפרוטה הלא אזדה השתתפותו אחרי שיפקיר שמנו. [ולא יהיה לאכסנאי פתרון בשבת, אלא להדליק נר בעצמו ממש כדעלמא, דאז לא צריך שיהיה שמנו]. 

3. יש שהוסיפו על האמור לעיל (2), שאם כל עניין השתתפות האכסנאי בפרוטה רק לצרפו לעניין "הדלקת נר איש וביתו" של בעל הבית, ובאמת אין דין בנר חנוכה שיהיה "לכם" ו"שמנו" בעצם (כ"לכם" בלולב ומצה), יתכן משכך, שאין צורך שייחשב כל הזמן השמן –כממונו, אלא די בכך שהאכסנאי השתתף בראשונה בשמנו של בעל הבית, - שכביכול כבר "נתן את חלקו" לתוך כוסית שמן הדלקה, וכעת רשאי להפקיר את בעלותו שבשמן הזה, שכבר נחשבת נתינתו זו הראשונית כהצטרפות עם שמנו של בעל הבית, להיות מצורף ונכלל בהדלקת בעל הבית כ"נר איש וביתו". 

כך שאף אכסנאי יוכל לצאת בהדלקת בעל הבית בערב שבת – וזאת אף לדעת בית שמאי. 

אף הביאו שכעין זה כתב הג"ר אשר וייס. 

4. תירוץ נפלא הביאו החברים משמיה דהג"ר אברהם גניחובסקי זצ"ל (כמובא בקובץ המאור שנה תשעג, עמוד לג): 

דהנה כתב המנחת חינוך מצוה ל"ב, שכאשר יש לישראל שותפות עם נכרי בבהמה, אינו מחויב הישראל בשביתת בהמתו בבהמה זו, שאין איסור שביתת בהמתו רק בבהמה שכולה בבעלות ישראל בלבד (שני ישראלים ששותפים בבהמה אחת -מצווים בשביתת בהמתו, שהרי כל הבהמה בבעלות ישראלית). 

ונימא דכמו כן לגבי "שביתת כלים" כלומר דווקא כלי שהוא של ישראל בלבד חייב אדם בשביתתו, אך אם גוי שותף עמו בכלי אין בו דין "שביתת כלים". ולמעשה כמו כן אם הפקיר חצי מבעלותו על הכלי, נמצא שאין בעלות ישראל מלאה בכלי, ודמיא כשותפות גוי עמו בכלי. 

ומעתה נימא שלדעת בית שמאי היו מפקירים חלק מהכלי, ושותפות הפקר דומה לשותפות עכו"ם [ולכן א"צ דווקא שיהיה עכו"ם שותף עמו], וממילא שפיר קיימו את ההדלקה -מחד גיסא, שהרי גם בשותפות מתקיים דין "לכם" כדמצינו לגבי אכסנאי, שיש לו רק "שותפות" בשמן ולא בעלות מלאה. ומאידך, אין איסור "שביתת כלים", מכיון שכאשר חלק מהחפץ מופקר, אין איסור שביתת כלים בשותפות עם הפקר. והכל אתי שפיר. 

5. יש מהחברים שהשיבו: 

דאף אי נימא דלדעת הר"ן צריך שהשמן יהיה "שמנו" – ובלא זה אינו מקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, מ"מ אין צריך שיהיה שמנו אלא רק בזמן ההדלקה בלבד, אך אחרי שהדליק את נרותיו יכול מיד להפקיר את שמנו, ויוצא ידי חובה, שהרי "הדלקה עושה מצווה" ו"כבתה אין זקוק לה". וכך יעשה אפוא בהדלקת נר חנוכה בערב שבת לפי בית שמאי. 

דא עקא, בפשטות אם צריך שהנר יהיה "שלו", הרי גדר המצווה שהנר "שלו" ידלק כשיעור הנדרש להדלקת נר חנוכה, כלומר עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. 

והנה על אף ש"הדלקה עושה מצווה" ולכן "כבתה אין זקוק לה", מ"מ צריך שבעת ההדלקה יתקיימו כל התנאים המאפשרים באופן טבעי את המשכיות ההדלקה עד לחצי שעה לאחר צאת הכוכבים. כגון, אם יודע שצפוי להגיע רוח שתכבה את הנרות, הרי יודע שההדלקה לא תהיה כשיעור הנדרש, ובכהאי גוונא פסולה הדלקתו ויחזור וידליק שוב. 

יתירה מזה כתבו הפוסקים, שאם הוא גופא מכבה את נרו בתוך שיעור הזמן, הרי לא מהני וידליק עוד פעם. 

ולכן אם יודע מראש שייאלץ להפקיר את נרו מיד אחרי ההדלקה, הוי כמדליק מראש בנר שאינו ממונו. 

ודוחק לומר שכל הדין של "לכם" לא נאמר אלא על "מעשה ההדלקה" בלבד, ולא על עצם קיום מצוות נר חנוכה. 

דהגע בעצמך: 

אחד ייקנה את השמן לחברו, ומתנה שתחולת הקנין תהיה דקה אחרי הדלקת השמן, וכעת המקנה מדליק שמן זה לנר חנוכה. לדעות הסוברות שצריך שיהיה הנר "לכם" - האם אכן קיים מצווה כדבעי בהדליקו שמן שמונח בו מראש שעוד רגע – לאחר ההדלקה – לא ייחשב ממונו?... 

6. עוד יש מהחברים שהשיבו: 

דינם של בית שמאי לשביתת כלים בשבת ילפינן להו מדכתיב: "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ" (שמות כ"ג), כדאיתא בסוגיא בשבת התם. 

ונימא לפי זה, דהועיל ודין שביתת כלים נלמד "ובכל אשר אמרתי לכם" על כן במקום שיש "אמירה" וציווי ש"כלי" לא ישבות בשבת -הרי אין בכך סתירה לציווי "ובכל אשר אמרתי לכם". 

ולכן בנר חנוכה, אליבא דהר"ן  שיש דין של "לכם" – וכך ציוון לנו חכמים – אזי אין תחולה לאיסור של שביתת כלים. 

מה שאין כן, בנר בשבת שבניגוד לנר חנוכה ניתן להפקירו ובכך לקיים שניהם, גם נר שבת וגם "שביתת כלים", חייב להפקירו ולקיים שניהם . 

7. יש מהחברים שטענו – בכמה הדגשים והטעמות – שעל אף שצריך לדעת הר"ן שייחשב השמן ואולי גם הפתילה כממונו, מ"מ היות ולאחר ההדלקה נאסר השמן להשתמש לאורו "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", ואפשר דדמיא ל"איסורי הנאה", נימא דאין כאן איסור שביתת כלים, דלא הוי "כליו" [ואת בית בית הקיבול אכן יפקיר]. 

ובדומה לזה יש שטענו היות ותכלית השמן להשרף עד כלותו, בלא שהיה לו הנאה ושימוש מכילוי זה, לבר מקיום מצוות הדלקת נר חנוכה, הרי נהיה שמנו ופתילו כחפצי אובדן ויאוש, ובכהאי גוונא אין איסור שביתת כלים. 

ויש לעיין בכל זה... 

8. עוד יש שרצו לטעון, דיתכן ולפי בית שמאי שיש איסור שביתת כלים בשבת אכן לא יכלו לקיים בנר זה דין "לכם", ובהכרח ביטלו חכמים דין זה לגבי נר חנוכה של ערב שבת מיהא. ודוחק. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.