6 דקות קריאה
11 Dec
11Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת וירא - תשפ"ב 

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:" //

איתא במסכת סנהדרין דף נ"ו ע"א דבני נח נצטוו על "שבע מצוות בני נח" בלבד. 

"תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי." 

וכך פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים הל' א': 

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון, על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. נמצאו שבע מצות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה וכו'..." 

לעניין זה ראה במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"ב,  ששיטת אביי שבני נח אינם מצווים על קידוש השם (דהיינו למסור את הנפש על קיום מצוותיהם כע"ז, עריות ושפיכות דמים). 

והוכיח אביי את דבריו שם שאם לא נאמר כן נמצא דיש לבני נח שמונה מצוות ולא רק שבע מצוות. 

וראה ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י' הל' ב' שפוסק דבני נח אינם מצווים על "קידוש השם". 

והנה, מצינו בספר בראשית שאבימלך ואליעזר נשבעו לאבותינו אברהם ויצחק לקיומם של פעולות שונות, וכן אבותינו נשבעו לבני נח. 

ובהכרח ששבועתם חלה עליהם ומחייבת לקיימה ואיסורים יש בה, שאל"כ מה תועלת יש בשבועתם זו, הלא כ"פיטומי מילי בעלמא נינהו". 

כך מצינו בפרשת וירא בשבועת אברהם ואבימלך. 

וכן מצינו בפרשת חיי שרה בשבועת אליעזר לאברהם כאשר אברהם שלחו לחרן להביא אשה לבנו יצחק. 

וכך מצינו בפרשת תולדות לגבי שבועת אבימלך ויצחק ובעוד מקומות נוספים. 

הרי לן, שנצטוו בני נח אף על השבועה מעבר לשבע מצוותיהם! 

וקשה, מאי שנא:  

בין: שאר ציוויים של תורה כדוגמת קידוש ה' וכיוצ"ב שבני נח אינם מצווים עליהם, שכלל נקוט הוא שבני נח נצטוו על שבע מצוות בלבד, אחרת, הוי שמונה. 

לבין: ציווי שבועת שקר שמצינו בסיפורי המקרא דבני נח קיימו דיני שבועה ואיסוריה, מעבר לשבע מצוותיהם.


1. רבים השיבו בכיוונים דומים ואיחדנום – שיסוד חומר איסור שבועה משום חילול ה' וניאוצו, שאם שיקר בשבועתו הוי כחירוף וגידוף כלפי שמיא, והלא על ברכת ה' נצטוו בני בח, ולגביהם הוי בכלל "ברכת ה'". 

וכוונו בדבריהם בזה לתירוצו של המשנה למלך – בעל קושיא דנן – בפרק י' ממלכים הל' ז' [אות ז']:

 "וסבור הייתי לומר דאף ר' יונה ור' אחא לא אמרו אלא בשבועה שמוזהרים העכו"ם לקיים שבועתם ואפשר דבכלל ברכת השם הוא שלא להשבע בשמו לשוא או לשקר, דומיא דכושן רשעתים שעבר על שבועתו, אבל בנדרים אפשר דלכ"ע ליכא חיובא לקיים מה שנדר, ויש פנים לזה דבשבועה מיהא חייבים העכו"ם לקיים שבועתם ממה שראינו לאבותינו הקדושים אברהם ויצחק שהשביעו לאבימלך מלך פלשתים, ובאברהם כתיב כי שם נשבעו שניהם וביצחק כתיב וישבעו איש... ואם איתא דב"נ אינם מוזהרים לקיים שבועתם מה תועלת יש להם בשבועת אבימלך..." 

וביאור הדבר מדוע קיים ברכת ה' בשבועת שקר, ע"פ מה שכתב בספר החינוך מצווה ל' שעניין שבועה ומשמעותה הלשוני, שמאמת מציאות ה' בעניין שעליו נשבע, כאומרו, כמו שה' אמת -כך עשה או לא עשה, וכך יעשה או לא יעשה. ואם שיקר בשבועתו הרי מחרף ומגדף כאומרו אין מציאותו חס ושלום. כדבריו שם: 

"...ומזה השורש בעצמו הוא ענין שבועת שקר... כי הנשבע בשם הגדול לאמת דבר שהיה, והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקיל ביראת אלקים, כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו: וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת. כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו, להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד ..."

וכעיו זה ברמב"ם פרק י"ב משבועות הל' ב': "עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות:" 

2. באופן נוסף השיבו: 

על "הדינים" נצטוו בני נח, יתכן ושבועת בני נח שייכת להלכות "דינים". וזאת בב' עניינים: 

א, לצורך קיום הסכמים, כריתת ברית, וקניינים שונים לעיתים נדרש שבועה לתת תוקף למעשה וחיזוק לעניין, כדמצינו שעיקר שבועת בני נח קודם מתן תורה, היה סביב הסכמים ובריתות. ולא אחת לא ניתן לקיים "קניין" הלכתי שיתפוס את דבר הברית וההסכם, הלכך אין מנוס אלא שבועה. ונכללת השבועה [על איסוריה וחיוביה] כפרט בציווי "דינים" שנתנה להם. 

ב. לשם דיוני בתי דינם, נדרש בהכרח "שבועה" בכדי לקיים טיעוני טוען ונטען באמירת אמת גמורה, כשבועות הדיינים, מודה במקצת ושבועות השומרים וכדו', כשם שלישראל הדבר נדרש וניתן לנו, כך להבדיל לאומות העולם הדבר נדרש ומחויב בבית דינם, ולכן ניתן להם בתוך מצוות "דינים". 

זאת ועוד, הן מנהגם בטרם ישמיעו העדים את דבריהם, שישבעו תחילה שכל דבריהם אמת ואומרים כל מה שיודעים וכו'. ויתכן שאף הוא כפרט ממצוות "דינים" של בני נח. 

אף הביאו שכתבו בדומה לזה כמה אחרונים. 

3. יש מהחברים שהביאו את דברי ששבועת בני נח נכללת באיסור "עבודה זרה" שנצטוו בה, כדאיתא שכל הנשבע כאילו בונה במה וכו'. אף הביאו זאת בשם כמה אחרונים. 

4. ובכיוון אחר ונוסף טענו החברים: 

אכן אין חיוב השבועה בבני נח נובע משבע מצוותיהם כלל וכלל. אולם הנה כתב ר"נ גאון בהקדמה לברכות: 

"ונאמר כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדור דורים". 

וכעין זה ברבנו בחיי גבי הפיכת סדום בפרשת וירא, שלא נתחייבו אנשי סדום אלא על ביטול מידת החסד והצדקה שכל אדם חייב בה מצד יושר השכל למרות שלא נצטוו על זה להדיא. 

ובכיוון זה נלך שכל הנראה שבועה חיובה וענייניה – הינם מושכל שכלי ישר, ואמור לחייב את בני נח שאף הם אמורים להבין שבחומר רב באמירת שבועת שקר, זאת למרות שלא נצטוו בה להדיא מאת הבורא. 

אלא שיש לשאול מהי אותה סברה אלימתא ומתקבלת, ששבועה כה חמורה ומחייבת היא ואסור לשקר בה, אף בלא שתתחדש מצוותה בתורה?... כלומר מה בינה ל"סתם" אמירה -שאדם משקר כהרגלו ודש בעקביו ונחשב כ"פיטומי מילי בעלמא"?... 

והנה דוחק לומר דמהני שבועה כדין "סיטומתא" – מנהג הסוחרים בצורת קנין מסוים שתופס כקנייני התורה ומחייב כשאר הקניינים, דזאת מצינו דווקא ב"קניינים", ושבועה הלא מחייבת גם בדברים שלא שייך בהם קניין, "כאעשה או לא אעשה עשיתי או לא עשיתי", וכן הסכמי אי מלחמה ואי עשיית רעה וכדומה. ולבר מהכי אף בקנייני מכר, סיטומתא מהני רק אם יש בה איזה "מעשה" ולא אם רק הוי אמירה גרידא כ"הבטחה" בלבד. 

וביארו זאת החברים בשני אופנים כדלקמן (5,6): 

5. יתכן ומושכל בסיסי הוא בקרב בני אדם הגונים ש"אסור לשקר" וכך מחנכים את בניהם בגנות אמירת השקר והכזב ובשבח אמירת האמת והנהגת האמת. 

אלא שלמרות שמגונה השקר, הבריות אינם כל כך מקפידים על הדבר משום שקיימת איזו "התנצלות" על ששיקר, וכביכול מראש נכנס חשבון כזה באי אלו אמירות והבטחות, שיתכן שהלה לא יקיים את דברו, עד שמראש אין גמירות דעת מלאה לא לאומר ולא לרעהו הדורש שבועה זו שהדברים נאמרים בכל הכנות, היושרה והנאמנות. 

ברם, שבועה – לעומת זאת – כמשמעותה המילולית [–כמובנה כהסכמת הבריות אף בלא ציווי התורה] הבטחה כה רצינית, נאמנה ובטוחה, שאין המלטות ממנה לא לקיימה, ושומה עליו לעמוד בדיבורו ויהי מה. ולכן מושכל הוא בקרב הבריות שאין לשקר בה ומחויבים מעתה בכך מסברת השכל ואף ייענשו על כך כשאר מצוות שהשכל מחייבם כדברי הראשונים דלעיל. 

עוד הוסיפו החברים את אמירת חז"ל לגבי מי שפרע כראיה לדבריהם: "מי שפרע מדור המבול והפלגה והמצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו", שמובנה הפשוט שאף בלא ציווי התורה יש להבין שאמירות והבטחות מסוימות -אין להתחרט בהן ואין ודרך המלטות, וראויים להיענש על כזביהם, וכזאת היא השבועה. 

ולכן תחולת שבועה שקודם מתן תורה [המחייבת אף בני נח] דווקא בשבועה שבין אדם לחברו היוצרת כעין הבטחה או בטוחה בין איש לרעהו – שאין לכזב בה, ולא בסתם שבועה דעלמא. 

וכוונו החברים בזה לדברי האבני נזר יור"ד סימן שו אות י"ז: 

"אשר ע"כ נראה ברורן של דברים. דודאי מי שנשבע לאחר. זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר כו'.... אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה. בזה אין סברא. כי למי נתחייב. אם תאמר להקב"ה. מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה. לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה..." 

6. ובדרך נספות (בהקשר ל4) טענו החברים – בכמה אופנים והדגשים ואיחדנום: על פי עיקרון ה"הסתמכות", כלומר באופן שאדם אומר אמירה הגורמת לחברו להסתמך על דבריו ולפעול על פי דבריו, הרי אמירתו מחייבת ואינה יכול להתל בה, אחרת נחשב כמזיקו ממש

דהנה פסק הרמ"א חו"מ ס' י"ד סעיף ה' שהמסכם עם חברו "לך ואני אבוא אחריך" לעיר פלונית לעשות דבר ביניהם, וחברו הלך לשם והוא לא בא, שצריך לשלם לו כל יציאותיו, וזאת משום שהסתמך על דיבורו וסיכומו, ויש המבארים שהסתמכות זו שלא קיימה וגרם לו בכך הפסדים והוצאות, כמוה כמזיקו בדינא דגרמי. 

אף אנן נבאר, שזה תוקף עניין השבועה, היות ומובנה על פי הבריות כהסתמכות על מילתו באופן מוחלט ובתוקף גדול, הנה בכזו גמירות דעת הנעשית בין אדם לחברו לצרכי הצדדים, ובפרט כל היכא שפועלת עשייה מצד חברו -דורש ומקבל השבועה, אם חוזר בו הנשבע משבועתו או ששיקר בה, הרי גורם בכך הפסדים לחברו, והוי כמזיק גמור. ולכן חייב לעמוד במילתו זו. 

יתכן וזו כוונת הג"ר יצחק הוטנר בפחד יצחק, שכתב דשבועה יוצרת גמירות דעת גמורה המחייבת על פי השכר הישר, וזאת אף מבלעדי ציווי התורה, ואף את בני נח. 

7. ובדרך נוספת: 

יתכן שבאמת אין כלל חיוב או מצווה לבני נח לקיים את שבועתם, שאכן לא נצטוו באיסורי שבועה שהרי אינה מכלל שבע מצוות בני נח, וכהנחת קושיית חילוקא. 

אכן תוקף יש לשבועה שאף יראים ממנה בני נח: 

דהנה אליעזר עבד אברהם מכנה את שבועתו כ"אלה" כדכתיב "ונקתי מאלתי זו", "אלה" היינו "קללה", הרי לן שקללה ואלה קיימת למי שעובר על שבועה ונמצא ששבועתו שקר, וכדברי חז"ל "בעוון שבועות בנים קטנים מתים" וכדומה ו"העולם מזדעזע בשבועת שוא" וכו'. 

ומעתה נאמר, שהקללה הטמונה בשבועה הינה מציאות קיימת ולא תלויה בחיובי השבועה או במצוות השבועה, אלא כך המציאות היא שמי שמשקר בשבועתו מתחייב בנפשו ועלול להמיט על עצמו רעה גדולה (כמו שקללה דעלמא - שאם היא פועלת, הרי זו מציאות ולא תלוי באיסור וחיוב כמובן). 

והקדמונים ידעו והכירו במציאות זו (כמו שהכירו במציאויות רוחניות שונות ככישוף וכדומה וביקשו תמיד להיזהר מזה). 

יתכן שהסיבה לכך משום שימוש בשם ה' לשוא ולשקר וכדומה "המשתמש בתגא חלף", וכדברי הרמב"ן בפרשת מטות וכו' יעו"ש... 

עכ"פ אפילו אדם שלא נצטווה בחיוביה ואיסוריה -מ"מ המציאות שאם ישקר בשבועתו תרדוף אותו "אלה" כדברי אליעזר עבד אברהם. ולכן חששו ממנה כל באי עולם. 

ובין נבין מעתה מדוע שבועת האבות משפיע גם על הבנים, כחששם של עם ישראל לכבוש את ירושלים עיר היבוסי וכדומה, למרות דפשיטא שהבנים אינם צריכים לקיים את שבועת האבות מכוח איסורי וחיובי שבועה, שהרי המה לא נשבעו. ומ"מ אם יגרמו ששבועת האבות היתה לשקר, הרי גורמים ל"אלת" השבועה לפעול כביכול, והרי הם הבנים המיוחסים לאותו אב קדמון שאינו בעולם כעת, והמה בניו כן בעולם, -עלולים הם חלילה לספוג את אותה אלה וקללה... 

8. יש מהחברים שהביאו את דברי הגרב"מ אזרחי בהקשר לשאלה זו שטען, שיתכן ודברי התורה בעשרת הדיברות (שמות כ'): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:" המורה בפשטות ש"אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" כולל בתוכו גם גויים אשר לא נצטוו על השבועה. 

לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.