שומע כעונה באמירה שנעשית בעמיד – ספירת העומר, מגילה - חזרת הש"ץ


2 דקות קריאה
18 Apr
18Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ספירת העומר - תשפ"א //

- השאלה נשלחה על ידי הרב אריה איתן -

ראה שו"ע או"ח ס' תפ"ט סע' א' שפוסק דספירת העומר נעשית במעומד ובמשנ"ב שם ס"ק ו' דפוסק דאף הברכה צריכה להיות בעמידה. 

וראה בביאור הלכה שם ד"ה "מצווה" דמביא מחלוקת ראשונים ופוסקים האם ניתן לצאת בספירת העומר ע"י שומע כעונה ומוכיח מהרי"ץ גיאות דמהני, דבמוצאי שבת כשהעם יושבים בקדושא דסידרא, אין להטריח את הציבור לעמוד בספירת העומר, אלא החזן לבדו יעמוד וכל העם יושבים ויענו אמן בברכתו ויצאו ידי חובה ע"י שומע כעונה. 

מהא מוכיח המשנ"ב דמהני לרי"ץ גיאות שומע כעונה בספירה ולא רק לברכה, שהרי אם כל אחד צריך לומר בעצמו את הספירה, הלא בלאו הכי יהיו חייבים אז לעמוד, ומה הרוויחו בישיבתם בשעת הברכה והלא תיכף ומיד יעמדו בספירה. 

על פניו ממשנ"ב זה עולה דסבירא ליה דאמירה הצריכה להיעשות בעמידה, כספירת העומר, אם יוצא בה ע"י שומע כעונה, סגי שהמשמיע יעמוד ואין צריך שגם השומע יעמוד בה. 

והנה, ראה רמ"א או"ח ס' קכ"ד ס"ד דהקהל צריך לעמוד בחזרת בש"ץ. 

ובמשנ"ב שם במקום בס"ק כ' מביא הטעם מכיוון שמכוונים ושומעים מש"ץ דהוי שומע כעונה אף הם צריכים לעמוד. 

בעניין דומה ראה משנ"ב או"ח ס' תר"צ ס"ק א' דהקורא את המגילה צריך לעמוד בשעת ברכתה, ובשער הציון שם ס"ק א' הוסיף שאף השומעים צריכים לעמוד משום שיוצאים ידי חובת הברכה בשומע כעונה. 

אם כן חזינן בשיטת המשנ"ב דכל היכא שהאמירה צריכה להיעשות בעמידה אף היוצא בשומע כעונה צריך לעמוד בה. 

וקשה, לדעת המשנ"ב, מאי שנא: 

בין: ספירת העומר הנעשית בעמידה דפסקינן דאם יוצא יד"ח מדין "שומע כעונה", סגי בעמידת המשמיע אך השומע רשאי לישב - הן בברכה והן בספירה. 

לבין: חזרת הש"ץ וברכת המגילה הנעשות בעמידה, שלגביהן פסקינן שגם המשמיע וגם השומע, היוצא מדין שומע כעונה, צריכים לעמוד.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. יש שהשיבו שצורך העמידה בחזרת הש"ץ, ובפרט למי שצריך לצאת בכך ידי תפילת העמידה -אינה בכלל סתירה זו, משום שאפילו אם נניח כרי"ץ גיאות שע"י שומע כעונה גם עמידת המשמיע מהני לשומע, כל זה בעלמא כשנדרש עמידה באמירה, אולם בתפילת לחש שצורך העמידה משום ש"עומד לפני מלך" ברי שאף השומע היוצא ידי חובה חייב לעמוד, משום שאף הוא ניצב בתפילה לפני המלך ולא סגי בעמידת המשמיע לפוטרו בכך. 

ובאשר לסתירה מהעמידה שנדרשת לשומע ברכת המגילה בעוד שלרי"ץ גיאות אינו נדרש כן משומעי ספירת העומר. יתכן לחלק בפשטות – כדברי הרי"ץ גיאות שם – דהלא קעסקינן במוצאי שבת שהציבור סיימו אמירת "קדושא דסידרא" בעודם יושבים, ולכן אין לפעול "טרחא דציבורא" לחייבם לקום מישיבתם ומהני בדיעבד, בשונה מקריאת המגילה שהינו בסיום תפילת העמידה בערבית, וכן בסיום קריאת התורה דשחרית ומן הסתם הציבור עומדים (ולא בהכרח יושבים), ואין כאן "טרחא דציבורא" על הכלל, לכן מעיקר הדין יש לעמוד כדעלמא. 

2. יש שהציעו לחלק – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – בין חיובי העמידה השונים במהותם, יש שצורך העמידה הוא מכבוד המצווה והברכה וכדו', ויש שהוא דין ב"עצם המצווה". הנה ברכת המגילה אין זה אלא מכבוד הברכה שתיעשה בעמידה, וכן תפילת שמו"ע דין זה מכבוד המלך שצריך לעמוד לפניו. 

לעומת זאת לגבי ספירת העומר הלא העמידה נלמדת מדרשת הכתוב "אל תקרי בקמה אלא בקומה" שצריך דווקא לעמוד בה. 

יתכן אפוא שכל מה שחידש הריץ גיאות ש"שומע כעונה" מהני גם כלפי העמידה, אין זו אלא אם העמידה הינה חלק בלי נפרד מקיום המצווה ובעצמות המצווה היא, ומשכך עמידת המשמיע מהני גם לשומע [משום שהיא פרט אינטרגרלי באמירה] כמו דחזינן ב"שומע כעונה" דמגילת המשמיע מהני לשומע [ואינו צריך שיהיה לו מגילה] וכוס הקידוש של המשמיע מהני לשומע [ואינו צריך אף הוא כוס קידוש] וכל כדומה לזה. 

לא כן כל היכא שצורך העמידה אינו חלק מצורת המצווה בעצם, אלא הוא מדיני כבוד ואימה וכו' כברכת המגילה ותפילת שמו"ע, בכהאי גוונא אין עמידת המשמיע מהני ומתייחסת לשומע, אלא רק עצמות האמירה בלבד, לכן צריך שאף השומע יעמוד. 

3. ובאופן נוסף יש שהטעימו (בכמה דרכים – ואיחדנום): 

כל היכא שמהות המצווה עצם ה"אמירה" כברכה ותפילה, הרי מהני לגביהם דין "שומע כעונה", ומדיני "שומע כעונה" דאינו מייחס אלא את ה"אמירה" בלבד, אך לא את "פעולת העמידה" הנלווית אשר נדרשת במצווה זו. 

ברם, לגבי "ספירת העומר" אין תכלית המצווה ה"אמירה" אלא תוצאתה: "ימי העומר ספורים אצלו" כדכתיב "וספרתם לכם". והלא פוסקים רבים סברו שכלל לא מהני "שומע כעונה" ב"ספירת העומר" (וכמובא במשנ"ב וביאור הלכה תפ"ט בסעיף א' שם), וביארו רבותינו האחרונים (כדבר אברהם ועוד) דהוא משום שספירת העומר אין עניינו "אמירת מספר היום" כ"אמירה" בעלמא, אלא עניינו כשמו - "לספור", כלומר לחשב מנין רצף ימי הספירה העוברים לפניו. ולגבי דא לא התחדש כלל דין "שומע כעונה", ואכמ"ל. 

ולדבריהם מה דמהני לרי"ץ גיאות "שמיעת" הספירה מהחזן אינו משום הדין הכללי של "שומע כעונה" אלא הוא דין נוסף שהתחדש שאמירת החזן כשליח ציבור מצרפת את כל הקהל אליו גם לעניינים ש"שומע כעונה" דעלמא לא יכול להם [והאריך בדברים הללו הגרי"ד סולוביצ'יק מארה"ב בספרו "שיעורי הרב" ס' ד' "בעניין שומע כעונה בקריאת שמע" יעו"ש], ולכן בספירת העומר ובכל כה"ג, גם עמידת החזן פוטרת את השומעים מלעמוד, משום שמצורפים ל"שליח הציבור" אשר מוציאם בכך. 

4. ובאפן דומה יש טענו, היות והמצווה בספירת העומר אינה עצם האמירה אלא תוצאותיה -שהימים יהיו ספורים אצלו, ואין האמירה אלא רק כ"היכי תמצי" לתוצאת ספירה זו, – על כן לא קפדינן בצורת האמירה שהשומע אף הוא יעמוד, וסגי בעמידת המשמיע לבדו. בשונה משאר מצוות אמירה שמהותם ה"אמירה גופא", כשנדרש שייעשו בעמידה, -אף השומע שנחשב כאומרם צריך לעמוד. 

5. . יש שבארו כך: יש שהעמידה נדרשת לא ב"קיום" המצווה [או גוף המצווה] אלא רק ל"מעשה" המצווה בלבד. כספירת העומר תפילין ציצית וכדו', המצוות הללו מתקיימות אף בישיבה, אלא שנדרשת עמידה ב"עשיית מעשה המצווה", כמעשה הנחת תפילין והתעטפות בציצית [והרי אח"כ יושב וממשיך בקיום המצווה כל רגע], כן הדבר ב"מעשה" אמירת ספירת העומר [אלא שמעשה הספירה וקיומה באים כאחד]. ולכן סגי שהמוציא יעמוד משום שרק הוא אכן "עושה את המעשה" בעוד שהשומע רק "מקיים" בלא מעשה. בשונה מכך הצורך בעמידה בברכת המצוות כמגילה וכדומה, וכן בתפילת שמו"ע אינו רק דין ב"מעשה" בלבד, אלא המצווה גופא צריכה להתקיים בעמידה [משום כבוד המצווה וכדו']. ולכן לא סגי בעמידת המשמיע העושה את המעשה, אלא נדרש אף עמידת השומע שאף הוא "מקיים" את המצווה. 

6. טענו חברי חילוקא – ובצדק – שלאמיתו של דבר אין כאן מקום לקושיא בפסקי המשנ"ב. 

משום שהנדון של ביאור ההלכה הנ"ל אינו אלא לגבי "שומע כעונה" האם חל ב"ספירת העומר", והביא על כך מחלוקת האחרונים. והוכיח המשנ"ב מדברי הרי"ץ גיאות – שהוא מהראשונים – דאף הוא סובר ש"שומע כעונה" מהני ביחס לספירת העומר. 

והן אמת שלדברי הריץ גיאות "שומע כעונה" מהני לא רק לאמירה אלא גם לגבי עמידת החזן שתתייחס לשומעים, בדא לא פסקינן כמותו, אלא כשאר הפוסקים הסוברים דכל היכא דבעינן עמידה באמירה לא סגי בעמידת המשמיע אלא בעינן דגם השומע יעמוד. 

ובהכרח הדבר כך. 

דהלא חזינן מחלוקת נוספת בין השו"ע והפוסקים לבין הרי"ץ גיאות בנדון דומה: 

השו"ע פוסק להלכה ס' קכ"ד לגבי מי שהחזן מוציאו בתפילת העמידה של חזרת הש"צ דלא סגי שהחזן לבדו יפסע ג' צעדים לאחוריו בסיום התפילה, אלא שגם השומע היוצא ידי חובת תפילת העמידה בשמיעתו צריך אף הוא לפסוע לאחוריו ג' פסיעות כדין. 

לעומת זאת הרי"ץ גיאות גופא פוסק להדיא לא כך, ומביאו בית יוסף בטור שם ס' קכ"ד: "הרי"ץ אבן גיאת חולק ואומר שכשם ששליח ציבור פוטרו מהתפילה כך פוטרו משלש פסיעות.

הרי לן מחלוקת יסודית לגבי היוצא ידי חובה מהחזן בתפילת העמידה ב"שומע כעונה", האם החזן מוציאו אף ב"שלוש פסיעות אחרונית" (הריץ גיאות) או שמא לא (טור, שו"ע ופוסקים)... 

אם כן חזינן מחלוקת שורשית ומקיפה האם עמידה וצעידה הנדרשים באמירה מהני לפטור את השומעים היוצאים יד"ח ב"שומע כעונה" – לא רק לגבי ספירת העומר אלא אף במקומות נוספים. וכאמור בזאת אין אנו פוסקים כרי"ץ גיאות. 

נמצא אפוא שבאמת אין סתירה בפסקי המשנ"ב. 

7. נעיר בצידו: יש שהקשו לפ"ז אם שיטת רי"ץ גיאות דשומע כעונה דינה "מורחב יותר" ומהני ותקף גם ליחס פעולות מתלוות כעמידה וצעידה, ובדא אין אנו פוסקים כמותו, אם כן כיצד מוכיח המשנ"ב שקיים דין "שומע כעונה" בספירת העומר, שמא כל זה תקף רק לשיטת רי"ץ גיאות ששומע כעונה אינו רק לאמירה לבדה, אך לדידן דמהני רק לאמירה לבד, שמא דין "שומע כעונה" לא תקף ב"ספירת העומר" שעניינו לא רק "אמירה" אלא "לספור" וכדברי ה"דבר אברהם" הידועים [וכפי שהוזכר ב3]?... 

ברם, דא אינה קושיא, משום שהמחלוקת האם "שומע כעונה" נאמר גם בספירת העומר, אינו מסברה, אלא בביאור דרשת חז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) "וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד". שיש שהבינו שהוא לימוד מיוחד להפקיע דין "שומע כעונה" בספירת העומר, ואכן לאחר שקיימת דרשה יש מקום לביאורים למדניים מדוע זה כך, בשונה מכל מצוות האמירה כברכת המזון, תפילה, מגילה, קידוש והבדלה וכו' [כביאורי "דבר אברהם" והאחרונים]. כלומר אילולי דרשת חז"ל לא היה עולה בדעתנו לחלק "חילוקים למדניים" בין הנידונים. 

בעוד שהסוברים שלא זו כוונת חז"ל במימרא הנ"ל, אלא כפשוטו שקיים לימוד שאין ספירת העומר מצווה המוטלת על בית הדין כ"ספירת יובל", אלא היא מצווה המוטלת על כל אדם ואדם מישראל "וספרתם לכם" כשאר מצוות עשה המוטלות על היחיד. ומסברה דנפשיה [בלא גזה"כ] אין לן לחלק בין הנידונים ואף בספירת העומר מהני "שומע כעונה". 

ולמרות שנדרשת עמידה בספירת העומר, ולדידן לגבי ה"פעולת העמידה" לא מהני "ושמע כעונה", 

ומה בכך, הלא גם את עמידת תפילת שמו"ע וצעדי ההתחלה והסיום נדרש לפי השו"ע ורוב הפוסקים השומע לעשות (וכנראה גם את הכריעות באבות ובמודים) בכל זאת לגבי עצם ה"אמירה" הלא פסקו שם להדיא דמועיל "שומע כעונה". והכא נמי לגבי "ספירת העומר" יועיל "שומע כעונה", והשומע יצא בשמיעתו רק את האמירה, ואת העמידה צריך לעשות אף הוא. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.