"שומע כעונה' – ברכת כהנים - קידוש - מגילה - פרשת זכור


6 דקות קריאה
28 May
28May

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת נשא - תשפ"א 

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (במדבר ו') 

בבית הלוי על התורה (סוף חנוכה) נוקט כי ב"ברכת כהנים" לא מהני שומע כעונה. 

ולפיכך, כהן הנמצא על הדוכן אינו יכול להוציא כהן אחר ידי חובת מצווה זו. 

הטעם לכך הוא, דבברכת כהנים מלבד הדין של אמירת הברכה  יש דין לומר הברכה ב"קול רם" - ובזה לא שייך "שומע כעונה". 

וכפי שכתב שם: "דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו, וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא דאמור להם, ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי עניתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא." 

והנה, מצאנו בכמה מקומות בש"ס ובהלכה שדין זה של "שומע כעונה" מהני אף במקומות בו נדרשים תנאים נוספים לקיום המצווה מלבד האמירה. 

לדוגמא, קריאת המגילה על אף שאין לשומע מגילה, ובעלמא קראה על פה לא יצא, סגי שהמשמיע קורא מתוך מגילה. הוי אומר שכל קריאת המשמיע – על כל תנאיו – מתייחס גם לשומע כאילו אף הוא קראה מתוך המגילה

כנ"ל בקידוש והבדלה, הטעונים כוס, ומהני שומע כעונה וחשבינן לשומע כמי שקידש על הכוס

וכנ"ל לגבי קריאת זכור בספר תורה דמהני לשומעים כאילו הם קראו מתוך ספר התורה

בהקשר זה יצויין, כי בעקבות הדוגמאות הנ"ל מסיק החזו"א  או"ח ס' כ"ט אות ג' דפשיטא דניימא כן גם בברכת כהנים על אף שצריך "קול רם" מ"מ כל תנאי הדיבור מתייחסים אל השומע גם כן כולל "קול רם".  

החזו"א מנמק זאת בכך ש"שומע כעונה" הוי "התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה". 

כך שכל מעשה דיבור המשמיע מתייחס גם אל השומע - כולל כל תנאי הדיבור הנצרכים

וקשה, לדעת בית הלוי, מאי שנא: 

בין: כל תנאי דיבור הנדרשים בעלמא כגון בכוס יין דקידוש והבדלה, מגילה וספר תורה דפרשת זכור, דמהני לייחס זאת לשומע ע"י דין "שומע כעונה". 

לבין: "קול רם" דברכת כהנים דלא מהני ליחס זאת לשומע מדין שומע כעונה. 

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. בכדי לחדד ולבאר שאלת חילוקא דנן נקדים, שמקובל לבאר את יסוד מחלוקתם של הבית הלוי לחזון איש האם שייך בברכת כהנים דין שומע כעונה, ששאלה זו נעוצה בחקירה קודמת, מהו יסוד שומע כעונה – וכיצד מהני. האם התחדש ש"שמיעה" כמוה כ"דיבור", וכל ששמע את חברו – עולה לו שמיעתו שלו לדיבור, וכדמצינו "כתיבה כדיבור" וכן "הרהור כדיבור" [אופני דיבור הלכתי שלא ע"י אמירה בפה], כך הדבר גם ב"שומע כעונה" כלומר, לא שדיבור האומר מתייחס לשומע, אלא ששמיעתו גופא נחשבת אף היא כ"דיבור הלכתי" ויוצא בהך ידי חובה. 

או ש"שומע כעונה" עניינו שדיבור המשמיע מתייחס לשומע, כביכול המשמיע משמש לו כ"דובר" וכ"פה", ודבר המשמיע מתייחס אף אל השומע. וכלשון החזון איש: "התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה", והוי כעין שליחות שמייחסת את הפעולה למשלח, כך דיבור המשמיע מתייחס לכל שומעיו. 

בפשטות הבית הלוי סובר ששומע כעונה עניינו שהשמיעה כמוה כדיבור, ולא שדיבור המשמיע מתייחס גם אל השומע, משכך אף אם שמיעתו נחשבת כדיבור מ"מ "קול רם" בוודאי אין כאן, [כשם שלא שייך קול רם ב"כתיבה כדיבור" ו"הרהור כדיבור"]. החזון איש לעומת זאת סובר שדיבור המשמיע גופא מתייחס לשומע, וכיוון שדיבור זה נעשה כתיקונו וכהילכתו ובקול רם אצל האומר, הרי אמירתו זו מהני גם עבור השומע, ולכן מועיל דין "שומע כעונה" גם בברכת כהנים. 

וראה בקהילות יעקב ברכות ס' י"ג שכך ביאר מחלוקת הבית הלוי והחזו"א. 

ברם, אם אכן זו הבנת בית הלוי, ששמיעה הוי כדיבור, ואין מעשה הדיבור גופא של המשמיע מתייחס באמת לשומע, איה גם המגילה הכשרה וכוס הקידוש של השומע?... הרי השומע רק נחשב שדיבר בעצמו ע"י שמיעתו ותו לא, והלא בדיבור בלבד לא סגי, צריך שיהיה דיבור מתוך מגילה כשרה וקידוש על כוס יין, וזה לא קיים אצל השומע אלא אצל המשמיע בלבד. 

נראה שכל תירוצי חברי "חילוקא" דלהלן – חוץ מתשובה 8 –  חותרים בסופו של דבר לומר שאין הבדל עקרוני בין הבנת החזו"א בשומע כעונה לבית הלוי, שהרי אם לא ננקוט שמעשה דיבורו של המשמיע מתייחס לשומע כיצד נחשב שקידש על כוס יין וקרא מתוך המגילה וזכור מספר תורה?... אלא שנותר לבאר אם כן מדוע לא נאמר זאת גם על "קול רם" של ברכת כהנים מאי שנא הא מהא כ"שאלת חילוקא" דנן?... 

וזאת ביארו החברים בכמה אופנים כדלקמן... 

2. רבים השיבו, מעיון בדברי הבית הלוי שכתב "דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא דאמור להם, ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי עניתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא." 

באמת אין כוונת הבית הלוי שתנאי הדיבור הנצרכים אינם מתייחסים ע"י דין שומע כעונה אלא רק ה"דיבור" בלבד [דמה שונה דא מכוס קידוש ומגילת אסתר]. אלא שבברכת כהנים נאמרה בה הלכה שצריך דיבור בפועל ממש "כאדם המדבר אל חברו" וכדאיתא בסוטה ל"ח: "כה תברכו-בקול רם או אינו אלא בלחש? ת"ל אמור להם -כאדם שאומר לחברו", ומהאי טעמא ילפינן שצריך ב"קול רם" כלומר קול הנשמע לשומעים, שכך איש מדבר אל רעהו, דרשה זו קובעת שכל ההיתכנות לקיום מצווה זו אינו אלא רק בדיבור אמיתי "כאומר אדם לחברו", שפונה המברך לעם התברכים ואומר להם את ברכתו, ואין דבר זה יכול להעשות ע"י "שומע כעונה" ודיבורים הלכתיים אחרים שאינם אמירה ישירה. כלומר קיימת הפקעה מפורשת ד"שומע כעונה" לא מהני בברכת כהנים מהך ילפותא ד"אמור להם – כאדם המדבר אל חברו". 

וכוונו בדבריהם להר צבי ואחרונים רבים שכך כתבו. 

3. וביתר ביאר רבים השיבו – ואיחדנו דבריהם שנאמרו בכמה הדגשים והטעמות: 

על אף ששומע כעונה מהווה פתרון הלכתי לייחס אליך דיבור של המשמיע, וייחוס זה מהני באמת לתפילה וברכות ועוד -ונחשב כאילו באמת אמרם. ברם, יש עניינים שצריך דיבור "ממשי", וייחוס הלכתי של דיבור אחר לשומע - לא מהני. כברכת כהנים שאין די שיתקיים "דיבור" ו"אמירה", אלא צריך "לברך את העם השומעים", וברכה זו עניינה שפיעת והאצלת ברכה מהאיש המברך – המקבל שפע ברכה זו מהקב"ה – אל קהל השומעים, אין דבר זה יכול להיעשות רק ע"י המברך בעצמו שהוא פועל ומאציל [או כצינור המעביר] ברכה ע"י דיבורו, ולכן לא מהני ע"י זה שכהן ישמע כהן אחר מברך, ויחשב לכהן השומע שגם הוא אמר וברך את העם. משום ש"כאילו אמר" -אמנם יש כאן, אך שפיעת ואצלת ברכה מגופו אל האחרים -אין כאן, שהרי לא דיבר אליהם ואף הם - המתברכים - לא שמעוהו. יתכן שהדבר נלמד מהדרשה (סוטה ל"ח) - "אמור להם -כדבר איש אל רעהו" כלומר דא גופא גזרת הכתוב שצריך דיבור פיזי אמיתי כדבר איש אל רעהו -שרק פעולה זו יכולה להאציל ברכה על הקהל -  ואין די בכך בייחוס דיבור הלכתי כ"שומע כעונה". 

4. זאת ועוד. הדעת נותנת שענייני אמירה ודיבור נוספים לא שייך בהם דין "שומע כעונה", כשירת הלווים במקדש, וכי כהן יכול לשמוע את חברו משורר ולהתכוון לצאת בכך ידי חובת מצוות שירת הלווים במקדש?... כמובן הדעת נותנת שלא, משום שקיום "שירה ונעימה מוזיקלית" אין לה שייכות לדיני "שומע כעונה". והכא נמי דכוותא. 

5. ועל דרך זו, רבים השיבו, שמצוות ברכת כהנים צריכה להיאמר באהבה ומלב הומה – וכנוסח הברכה "לברך את עמו ישראל באהבה", דברי זה אינו יכול ליהעשות ע"י שומע כעונה. 

6. עוד יש שטענו, יתכן וכל ענייני אמירה שמהותם דיבור בין איש לרעהו, אינם יכולים להיעשות ע"י שומע כעונה, משום שדין "שומע כעונה" לא נאמר כי אם לייחס אליו דיבור שמחויב בו בינו לבין קונו בלבד, כתפילה ברכות וכדומה, אך אינו יכול לשמש כמובן כ"שיח תקשורתי" של בין אדם לחברו. וכיוון שברכת כהנים הינה פניה ישירה לעם המתברכים ששומעים את ברכתו, הרי בכל כגון דא אין שומע כעונה. 

וכוונו החברים ליסודו של הקהילות יעקב בברכות ס' י"ג שכן כתב. אף הביא שלכן לא מהני שומע כעונה במצוות תוכחה ובהשמטת חובות שביעית שהמלווה חייב לומר ללווה "משמט אני", וצריך לומר זאת בעצמו בפיו ולא ע"י שומע כעונה. 

7. באופן נוסף יש שהשיבו, דהנה כתב ספר חרדים שמצוות ברכת כהנים אינה רק על הכהנים לברך את העם, אלא גם על כלל ישראל לשמוע ולהתברך. וכלשונו: "מצוה לברך כהן את ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". 

ברי אפוא שדין שומע כעונה לא יועיל ל"ברכת כהנים" משום דמה מהני שמיעת הכהן לגבי העם השומעים המתברכים, שהרי אף להם מצווה לשמוע את הכהן המברך, ודא גופא פרט מחלקי המצווה, והכהן השומע הלזה הן לא יוכל להעניק את קולו הנשמע לעם, וחסר הוא בקיום המצווה כתיקונה. 

8. עוד יש שחילקו והעמיקו בין תנאי דיבור חיצוניים הנדרשים –דמהני בשומע כעונה, לבין תנאים שבמהות ועצמות הקול -דלא מהני. 

משום ששומע כעונה – לדעת הבית הלוי – באמת מייחס אל השומע רק את ה"אמירה המופשטת" גרידא ולא כל מה שמסביב [וכפי ההבנה הפשוטה בדבריו, וכהבנת הקה"י ברכות ס' י"ג כמוזכר ב1). אלא שבעוד קריאת המגילה מתוך מגילה כשרה, וכן קידוש על כוס יין, עצם האמירה שבהם – אמירה דעלמא היא, אלא שצריך שאמירה זו תהיה נובעת מקריאה במגילה כשרה, וכן לגבי קידוש –צריך אמירה שנאמרה על כוס יין, ובאמת דין "שומע כעונה" אינו מייחס אליו אלא את ה"אמירה" המופשטת גרידא, אלא שאחרי שהתקיימו כל התנאים הללו בדיבור האומר ואמירתו כשרה ונכונה היא, מהני גם לשומע -אותה אמירה, משום ששמע אמירה תקינה שהתקיימו בה כל התנאים הללו. 

לעומת זאת "קול רם" -קול מיוחד הוא, והוא דין בעצמות הקול שייאמר בקול רם, ורק קול כזה מהני לברכת כהנים, וכאמור אין שומע כעונה יכול לייחס אל השומע אלא את "האמירה" המופשטת בלבד, ולא מעלת קול רם שהוא תנאי במהות הקול – לכן לא מהני ולא יוצא בכך ידי חובה. 

ובכך גם נבין את מה דמטין משמיה דהראוגטשובר, דנהגו לומר כל הקהל את עשרת בני המן,  ואינם מסתפקים בקיראיתם ע"י הבעל קורא. משום שצריך לאמרם ב"נשימה אחת" ושומע כעונה אינו יכול לייחס את ה"נשימה אחת" הנדרש. שכאמור תנאים במהות ועצמות האמירה -אין אפשרות לייחסם ע"י שומע כעונה. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.