שור שנגח לאונסו האם נסקל ואסור למזבח - שור האצטדין ועובר ברחם


1 דקות קריאה
30 Aug

איתא במסכת ב"ק דף מ"א ע"א לגבי שור האיצטדין ("שור זירה" - המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר "כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים". 

וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו.

לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד' הלכה ג'.

והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ' ע"א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר "היא וולדה נגחו".

וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו".

דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה. 

הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת "מסה").

ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו.

לעניין זה ראה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון  פרק י"א הלכה י"א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה.

וראה עוד ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח.

וקשה, מאי שנא:

בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".

לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן "עובר לאו ירך אמו", היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


1. קושיא זו – קושיית בעל החלקת יואב בספרו – "קבא דקשייתא" שאלה כ"ג. מופיע גם בקובץ שיעורים ב"ק דף מ"ז ע"א, ובקהילות יעקב כתובות ס' י"ג.

2. יש שהשיבו שיתכן והמיעוט "כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים" – אינו מיעוט שכל נגיחה כפויה ומאולצת אין לשור דין שור שהמית. אלא רק בדומה לשור האיצטדין שמדובר שנוגח להילחם על חייו כמלחמת שוורים שבספרד.

ואכן כוונו בדבריהם לדברי התוס'! (ב"ק כ"ד ע"ב ד"ה המשסה) לגבי משסה את כלבו לנשוך אדם והמית – שהכלב נסקל – "לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להרגו". (אמנם יש דרכים אחרות בראשונים מהו "האימון" של שור האיצטדין)

3. יש שחלקו בין עובר שנוגח כהצטרפות לנגיחת אמו, שעל אף שאינו נוגח ממש מדעתו מ"מ אינו פועל כמכונה, בשונה משור האיצטדין שאלפוהו כך להיות כמכונת הריגה.

4. ויש שהטעימו כך: מה לנו לגבי השור אם נגיחתו נגיחה רצונית או נגיחה כפויה – הינו הך! שהרי אין דעת ממשית לבהמה ואיננה בחירית, ובוודאי איננה ברת שפיטה. ומשכך כל שנגחה והמיתה נסקלת – יהיה אשר יהיה . בשונה מכך "שור האיצטדין" שמעשיו אלו אינם מיוחסים כלל למעשה השור- אדרבה הוי כמעשה האדם מאמניו מפעיליו! – ומשכך פטור השור (והבעלים הלא המה כגרמא).

5. דא עקא, שמבואר בב"ק (מ"א ע"א) ששור שהמית בלא כוונה – פטור ממיתה כשור שהולך לתומו ודורס תינוק, הרי שצריך את כוונתו להמית ולהזיק בכדי לחייבו מיתה (למרות שבעליו יתכן וחייבים כופר, יעו"ש), היכן הכוונה להמית בעובר ברחם אמו. קושיא זו קשה גם על תירוצים נוספים שנאמרו כאן.

(יעויין עוד ב"ק מ"ד ע"ב שהן חיוב מיתת השור והן חיוב תשלומי נזקיו (!), נחשבים כ"חיובא דשור" בשונה מתשלום כופר דהוי "חיובא דבעלים". ובארו רבותינו האחרונים שבכדי לחייב את הבעלים על נזקי השור בעינן "לייחס את המעשה" לשור. ואכמ"ל. גדולה מזו מצאנו בתחילת הכונס נ"ח ע"א, שאם הבהמה אכלה לאונסה, כנפלה לתוך הערוגה ואיננה יכולה להימנע מאכילה שם – למרות שהבעלים אינם אנוסים כלל, ויכול להוציאה משם – מ"מ פטורים הבעלים על נזקי אכילתה! "כיוון שאנוסה בנפילתה אנוסה היא נמי באכילתה, כיוון דחזיא לתבואה תותא לא מוקמה אנפשה" רש"י שם)

6. יש שניסחו כך – בכמה לשונות הקרובים לרעיון זהה: גזה"כ "ולא שיגחוהו אחרים" מיירי רק באופן שהנגיחה הכפויה איננה נגיחה טבעית לאורחותיה של הבהמה (כפעולה לא נורמלית הנוגדת למהותה של הבהמה), וככזאת נגיחה בניגוד לטבעה לא חייבה התורה מיתה. בשונה מכך עובר ברחם אמו שעל אף שאינו נוגח לרצונו, מ"מ כל עובר שקלוט ברחם אמו מצטרף בכך לנגיחת אמו- ואין זו פעולה לא טבעית בניגוד לאורחותיה של הבהמה, אדרבה כך דרכו של עובר וכך "נורמלי" וטבעי להשתתף על כורחו ברחם אמו לפעולות אמו.

ואגב זה, בין נבין מדוע משסה כלבו של חברו – יהיה חייב הכלב מיתה (להני קמאי – הרמב"ם אמנם חולק) שהרי זה כה טבעי לאופיו של כלב להגיב לפקודות בעליו ולנשוך ע"פ רמיזותיו.

7. יש שהביאו את תירוץ הסטייפלר זצ"ל בקהילות יעקב כתובות י"ג (בעניין גר קטן ועובר ירך אמו). שחידוש התחדש בעובר ברחם אמו, שעל אף שננקוט שעובר לאו כירך אמו הוא, אלא נחשב יישות עצמאית ואינו חלק אינטגרלי מגוף אמו, מכל מקום כוונת אמו ורצונותיה מצטרפים לעובר , היות והחלק החיוני (כלומר כוח החיים) מגיע מאמו. ומשכך כשהפרה נוגחת לדעתה ורצונה ועוברה משתתף עמה בנגיחתה זו כתוספת מסה, הרי נחשב כנוגח לרצונו, כי דעתו מכוונת כביכול ע"י כוונת אמו, דעתו טמונה בדעת אמו.

8. יש שהציעו לומר, שאיסורי שור שהמית אדם וחיוב מיתתו, איננו "באשמת השור", אלא כהרחקה ואיבוד בעל תכונה מפגעית מסכנת חיים וכדומה. יש להניח אפוא שכאשר האם נוגחת וממיתה, הרי וולדה כמותה בתכונות אמו אלו – לכן מצורף לדיניה, וזאת גם בלעדי הדין "עובר ירך אמו" כאמור.

בשונה מ"שור האיצטדין" שתכונה זו ליגוח ולהמית אדם, איננה בו, אלא במשלחיו מפעיליו. לכן ממועט מדינים אלו.

(ברם, יש להעיר לפ"ז, מדוע וולד שהתעבר ונולד מכאן ואילך לפרה נגחנית זו שהמיתה אדם – אשר לא היה קלוט בזמן הנגיחה ברחם אמו – לא נשית עליו דינים אלו, כי יש להניח שירש תכונותיה אלו?... ודברי רבא הלא מסובים על פרה מעוברת שנגחה.)

9. יתכן ודברי רבא "היא וולדה נגחו" כביאור ר"ת בתוס' בב"ק, דמיירי אף אם "עובר לאו ירך אמו", אין כוונת הדברים לראות בכך את העובר כפועל אף הוא נזק הנגיחה כתוספת מסה וכדומה (על אף שכך משמע לכאורה מדברי הרמב"ן והר"ן בחולין נ"ח ע"א, יעו"ש). אלא הוי כלשון מושאל לומר שמעשה האם ופעולותיה מתייחסים וחלים גם על העובר למרות שאינו ירך אמו. משום שלעניינים מסוימים "עובר הוי כירך אמו" גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו", ובזה נכלל מעשיה ופעולותיה של הפרה שהעובר כביכול לעולם נגרר אגבה, ותוצאותיה חלים אף בו.

ובהכרח שכך הם הדברים, הלא תראה שרבא אמר את דינו גם בפרה מעוברת שנרבעה, שגם הפרה וגם עוברה נסקלים – "היא וולדה נרבעו". ואליבא דר"ת גם כאן דינא הכי אף למ"ד "עובר לאו ירך אמו"! הא כיצד?! אטו רביעה היתה כאן בגופו של עובר? אתמהה! (אכן גם כאן כתבו התוס' "הוולד נהנה מהרביעה", וכנראה אף הם כמשל דברו, ואינם כפשוטם כמובן).

בהכרח אפוא, דלגבי פעולות ומעשה האם אמרינן דעל עובר ברחם אמו חלים דיני האם הנובעים ממעשיה כחלק ממנה , וכל זה אף למ"ד "עובר לאו ירך אמו". דלגבי הך, כחלויות הנובעים ממעשיה, הוי העובר כ"ירך אמו". (וכעין זה בגר"ש רוזובסקי בחידושיו לסנהדרין שם, וכך הביא בשם הגרי"ז הלוי שאמר בקצרה: "יש דברים שעובר ירך אמו גם למ"ד עובר לאו ירך אמו". ואף יש שהביאו דבריו במיזם לעיל משמיה דהגרז"נ גולדברג זצ"ל).

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.