תענית בכורות - פדיון בכורות - פסח תשפ"א


1 דקות קריאה
02 Apr

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

ראה שו"ע (או"ח סי' ת"ע סע' א') דפסק דתענית בכורות נוהגת גם בבכור לאביו בלבד וגם בבכור לאמו בלבד, (ומקורו מהראבי"ה פסחים תקכ"ה). 

ועוד כתב שם השו"ע בשם "יש מי שאומר" (והוא האבודרהם בפסחים ס' צ"א) דאף בכורה מתענה. 

טעמו של תענית בכורות כידוע, זכר לנס שנצלו ממכת בכורות כמובא בטור ס' ת"ע. 

הרי לן שמכת בכורות חלה גם על הנקבות כזכרים (כמבואר באגודה) וגם על בכור מאב או מאם בלבד. 

וראה שם משנ"ב ס"ק ב'-ג' דכך איתא במדרש שכל אותם בכורות מתו במכת בכורות. 

והנה, פדיון בכורות אינו אלא בזכרים בלבד ולא בנקבות, ודווקא בבכור לאמו אף שלא בכור לאביו, אך לא בבכור לאביו שאינו בכור לאמו. ובשונה מתענית בכורות. וכל זה מדין תורה. 

וזאת למרות הכתוב במפורש בתורה שטעם מצווה זו כהודאה שניצלו בכורותינו ממכת בכורות במצרים. ככתוב (שמות י"ג פס' ט"ו): "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה." 

וקשה, מאי שנא: 

בין: תענית בכורות שנוהגת בכל הבכורות כולם: זכרים ונקבות, בכור לאביו או לאמו בלבד, - משום שכל אלו מתו במכת בכורות. 

לבין: פדיון בכורות שמצוותו דווקא בבכור לאמו והוא זכר, למרות שהוא כהודאה שמתו בכורות המצרים ונצלו בכורינו.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה הדגשים והטעמות ואיחדנום – אכן פדיון הבן הינו כהודאה על נס מכת בכורות והצלת בכורות ישראל, ובאמת כל סוגי הבכורות מתו מכת בכורות. אך בשונה מתענית בכורות שעניינו "תענית" בלבד, ומשכך שייכא בכל סוגי הבכורות, "פדיון בכורות" מתלא תליא ב"קדושת בכורה" –אשר אותה צריך לפדות בחמשה סלעים, קדושה זו תנאים לה, ותחולתה לא שייכת רק ב"פטר רחם" שמתקדש הבכור ברחם אמו או ביציאתו מרחם אמו (מחלוקת בגמ'), עכ"פ הרחם היא זו שמקדשתו, ולכן לא שייך הדבר רק בבכור לאמו "פטר רחם" בלבד. ומהאי טעמא לא שייך פדיון הבן רק בזכרים ולא בנקבות שקדושה היא, ולא חלה אלא בזכרים בלבד, כפי שכהונה לא שייכת אלא בזכרים בלבד. 

וה"ה שקדושת בכור בהמה טהורה ובהמה טמאה לא שייכא אלא בפטר רחם ובזכר בלבד – משום תנאי קדושת בכורה זו. 

2. ובדומה לזה הביאו משמיה דערוך השולחן שביאר שכל סוגי הבכורים מתענין, משום שבמצרים נהרגו בכורים בין מאב בין מאם, ובכל זאת לקדש בכורות לא ציוה הקב"ה רק על בכור מאם, מפני שהוא "פטר רחם". וטעמו של שדבר שהקב"ה קידש מבכור אדם עד בכור בהמה, ובבהמה לא שייך עניין "בכורה" רק פטר רחם כמובן, כי אין חיבור בין בהמת זכר לוולדותיו (ואף איכא מ"ד דלא חוששין כלל לזרע האב), ולכן גם בקדושת בכורה של אדם לא נתקדש רק "פטר רחם" ולא זולת. 

[וראה עוד משנ"ב ס' ת"ע לגבי בתענית בכורות, בדברי הרמ"א שנהגו שנקבה אינה מתענה, המבאר משמיה דהגר"א שקודשת בכורה לא שייכא אלא בזכרים בלבד]. 

3. חברי "חילוקא" הביאו את דברי הרמב"ן בפרשת בא אשר נוגע כבר בשאלה זו: 

"...אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית. ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן". 

4. יש שהטעימו דרך נוספת: 

מעיון בדברי החינוך וראשונים נוספים חזינן ששני טעמים נאמרו במצוות פדיון הבן. דהנה כתב החינוך מצווה י"ח: 

"משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא, ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם

הרי כותב החינוך 2 טעמים למצווה זו, אך לא זו בלבד, אלא משמעות דבריו שהטעם העיקרי אינו נס מכת בכורות במצרים והצלת בכורותינו, אלא הטעם העיקרי: להודות על ראשית הפרי ולתת אותו לרשות בוראו כביכול. –כך משמע בפשטות (כלשונו: " ועוד לזכור הנס הגדול..."). 

ומעניין שאף הרמב"ם אשר מביא הלכות פדיון הבן לא קבעו בסמוך להלכות מילה בספר אהבה כמתבקש לכאורה, אלא קבעו בהלכות ביכורים (ספר זרעים) יחד עם ביכורי אילן, והלכות חלה - ראשית עריסותיכם וראשית הגז, ושם גם קבע הלכות בכור בהמה טמאה. הלא הדבר מוכיח לכאורה שמשוייכים להדדי כדברי החינוך דלעיל, שטעם אחד להם להודות לה' על ראשית הפרי המקודשים הצריכים להימסר לגבוה: ראשית פרי הבטן, ראשית פרי הבהמה וראשית פירות האילן. 

יתכן אפוא שאם עניין הפדיון להודות על ראשית הפרי ולמוסרו לשמים כביכול, הלא חזינן שראשית הפרי – בכל מקום ומקום – אינו ראשית הפרי של האדם! אלא עניינו בכל מקום ראשית הפרי של "המצמיח", בין אם זה אילן כביכורים (אך שם ראשית הפרי של המצמיח –יבול האילן בכל שנה ושנה), וכן בכור בהמה ראשית פרי הבטן של המצמיח –הבהמה לא של האדם, וכן בפדיון בכור –ראשית הפרי של המצמיח קרי "פרי בטן" ראשוני של האשה המצמיחה ויולדת לא של האב. לכן אם יש לאדם כמה וכמה נשים, יכול להיות לאדם אחד כמה וכמה בכורות אשר מצווה לפדותם, היות וזכה לכמה "פרי בטן ראשוני" – מכל אחת מנשותיו. 

5. רעיון נוסף יש שהציעו: 

על הפסוק וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת (שמות פרק יב פסוק ל), אומר רש״י הקדוש: כי אין בית אשר אין שם מת - יש שם בכור, מת; אין שם בכור, גדול הבית קרוי 'בכור'... דבר אחר: מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו (ראה מכיל' שם)״ 

ולפי זה יש לומר שעקר בכור הינו "פטר רחם", אך הקב"ה החיל מכת בכורות על המצרים גם בבכור מאב בשביל להגדיל חרפתם ובזיונם, להוכיח לעין כל שהמצריות זנו תחת בעליהן – ולכן אין בית שאין שם מת ואף כמה וכמה מתים וכדברי רש"י הנ"ל. 

ועתה לגבי עם ישראל הקדושים והצנועים, לא נצטוו אלא על בכור "פטר רחם", למרות שמתו למצרים גם בכור מאב, דאדרבא באה התורה להדגיש בזה שאין מקום לחשוד בישראל שנשים מזנות תחת בעליהן, ולכן צווינו בפטר רחם בלבד. 

6. יש שהביאו משמיה דרבי עקיבא איגר שמקשה את עיקר הקושיא (בלא ההקבלה לתענית בכורות) מדוע מצוות פדיון הבן היא רק בנוגע לבכור מאם הלא מכת בכורות הייתה גם על בכור מאב?... 

ומתרץ רע"א "ליישב קושיא בקושיא": דהנה אמרינן בהגדה: "אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו'", ותימה שהרי מקרא מפורש דיבר הכתוב "ולא אתן למשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" וכבר ביארו חז"ל: "כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע" הלא חזינן דנשלח המשחית לבצע הכאה זו?... 

מכאן מייסד רבי עקיבא איגר שהמשחית השחית רק את בכורות מהאם, שזה גלוי וידוע בוודאות לעין כל דהמיילדות רואות מיהו פטר רחם. ברם, בכורות מאב אין וודאות גמורה לדעת שאכן הוא זה, דלמא מאב אחר הוא ואינו בכור, וכן דלמא האב העמיד בכור אחר אי שם בעולם לפניו. ומחדש רעק"א דזה אין יכולת אף למלאך לדעת בוודאות מוחלטת, אלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו. 

ולפיכך, הרשות למשחית להשחית ניתנה רק בנוגע לבכורות מהאם, שאף בכורות מאם של ישראל היו בסכנת משחית זו. לעומת זאת בכורות מאב שהוכו ע"י הקב"ה בעצמו, כמובן כאן לא שייך ח"ו עניין של "לא מבחין בין צדיק ורשע", ומהאי טעמא מצוות פדיון הבן תחולתה רק על בכורות מהאם בלבד שרק הם היו בסכנת משחית זו. 

שמא נאמר לפי זה, שטעם תענית בכורות אינו רק משום סכנת המשחית שהיו נתונים בה הבכורות (שזה לא שייך בבכורות מאב רק בבכורות מאם) אלא משום שמידת הדין היתה מתוחה, "ואת ערום ועריה" ומה בין בכורות מצרים לבכורות ישראל וכו', ובחמלת ה' אותנו -הצילנו הקב"ה ממצרים וגאלנו. 

או שנאמר שתענית בכורות עניינה כהודאה על מכת בכורות בלבד, בלא להתייחס לעניין ההצלה מסכנת המשחית של בכורות ישראל. ולכן תחולתה על כלל הבכורות כולם, להדגיש שבכורות המצרים מתו בעוד שאנו ובכרותינו יצאנו לחרות ולישועה גדולה. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.