1 דקות קריאה
16 Dec
16Dec

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

עשרה בטבת - תשפ"ב //

כתב האבודרהם בסדר תפילת תענית (מובא בב"י חלק או"ח סימן תק"נ) שלו היה חל עשרה בטבת בשבת הרי שהיו מתענים בו אפילו בשבת (למעשה על פי הלוח שלנו לעולם לא יחול עשרה בטבת בשבת). 

זאת בניגוד לשאר תעניות שאם חלות בשבת נדחית התענית לאחר השבת. 

הטעם לכך משום שלגבי עשרה בטבת כתיב "בעצם היום הזה" ככתוב בספר יחזקאל פרק כ"ד "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:" 

וכבר תמה עליו הבית יוסף "ולא ידעתי דמנין לו זה". 

והנה, מצינו לגבי תענית תשעה באב שאע"פ שהיא חמורה מכל התעניות (שמתענים בה מערב עד ערב, אסורה בחמשה עינויים ועוברות ומניקות מתענות בו) בכל זאת אין מתענים בה בשבת אלא נדחית היא ליום ראשון. 

ולכאורה הדברים בבחינת ק"ו  שכן אם תענית חמורה כתשעה באב אינה דוחה שבת ק"ו תענית קלה כעשרה בטבת (שאין בה אלא איסור אכילה ושתיה, ואין מתענים בו מהלילה, ועוברות ומניקות פטורות ממנו וכנפסק בשו"ע או"ח ס' תק"נ) שלא תדחה את השבת. 

ודוחק לומר דהאבודרהם דרש זאת מכוח גזרה שווה "עצם היום הזה" מיום הכיפורים, שהרי אין אדם דורש גז"ש מעצמו (מסכת פסחים דף ס"ו ע"א). 

ואם כן יקשה, לשיטת האבודרהם, מאי שנא: 

בין: כל ימי התעניות ובהן תשעה באב החמור, שאם חלים בשבת דינם נידחים ליום ראשון, שאין מתענים בשבת. 

לבין: עשרה בטבת, למרות שאינו חמור כתשעה באב, מ"מ לגבי תענית בשבת דינו חמור טפי שמתענים בו אפילו בשבת.


סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – על פי החברים המשיבים: 

1. רבים השיבו – בכמה אופנים והטעמות העולים לדרך אחת ואיחדנום

חמור עשרה בטבת, יותר משאר התעניות. אמנם בשאר ימי התעניות ארעו מאורעות ופורענויות הקשים לכאורה יותר מעשרה בטבת, כי"ז בתמוז שנכבשה העיר וטבחו בעם טבח מחריד, ובוודאי בתשעה באב שחרב בית אלוקינו והיה למאכולות אש, ולעומתם עשרה בטבת שהוא יום תחילת המצור –אכן פורענות פחותה היא. 

מכל מקום חומר יש בעשרה בטבת מהשאר, שביום זה חל עצמות השינוי לרעה טפי וטפי משאר התעניות, שביום זה נקבע "התהפכות לרעה" בכלליות הנהגת עם ישראל אשר החלו לנפול, ובעקבותיו נפילה אחר נפילה ללא מעצור –עד ההתהום ומי ישורנו, וכדברי רבי יוחנן בן זכאי שאמר (כתובות ס"ו ע"ב): "אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (יעו"ש בגמ'). שהנה הנהגת ישראל היא למעלה מהטבע, בין להטבה ובין חלילה לרעה, וכדברי המהר"ל וספרי המחשבה שביארו "אין מזל לישראל" (שבת פ"ט), שעניינו, שאין לישראל מקום ומציאות על פי הטבע בעולם, וכבר משחר יצירתם הן לא היו צריכים כלל להיוולד, שעל פי דרך הטבע לאברהם אבינו ולשרה לא היו אמורים להיוולד בנים, שהיו המה עקרים וסריסים, אלא שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "צא מאיצטגנינות שלך וכו'..." (וע"ע מהר"ל נצח ישראל פרק י"ד ועוד) והדברים עתיקים. 

לכן ברגע שמוסרת ההשגחה הפרטית המשמרת של הקב"ה לעם ישראל, שהיא למעלה מדרך הטבע, הרי הם נתונים למשיסה גמורה בגויים, ככבשה בין שבעים זאבים, מבלתי יכולת להנצל כלל וכלל. כפי שהיה בשנות ראינו רעה בימי השואה, שכביכול לא פעל הקב"ה רעה על עם ישראל, אלא רק הסיר את השגחתו וממילא קמים הצוררים לכלותינו וצלחה דרכם להחריד, ולמעשה בכל דור ודור קיימים עלינו לכלותינו אלא שהקב"ה מצילנו מידם, ע"י השגחתו ושמירתו עליהם בהשגחה פרטית מיוחדת "למעלה מן הטבע והמזל". 

התהפכות זו מלהיות תחת שמירתו של הקב"ה, ולהכנס עתה למהלך של "הסתרת פנים", כך שממילא יבואו עליהם צרות והשמדות, זה אחר זה, מכות כואבות ונאמנות, ואך "טבעי" שכך יהיה חלילה בהעדר השגחתו. "התהפכות" זו מקצה אל קצה החלה ביום גורלי זה ביום הראשון לפורענות- יום עשרה בטבת, שבו כביכול חשכו המאורות והחלה "הנהגת הסתרת הפנים". 

ולכן חומרתו מצד תחולתו - יותר מתשעה באב, ש"נעוץ סופו בתחילתו", והוא הגורם לכל זאת, ומתענים בו בשבת לפי האבודרהם בשונה משאר התעניות. 

2. רבים הביאו את ביאורו של החתם סופר (דרשות ז' באדר) כדלהלן: 

שהנה תענית חלום כידוע מותרת בשבת, והטעם לכך שאין בתענית זו משום ביטול "עונג שבת" שהרי אדרבא ע"י זה שמתענה וחש בכך שממתיק ומשבר את חלומו ומבטל הפורענות העלולה לבוא, הרי בצומו זה מתענג בכך כבסעודתו, והוי לדידיה כ"ענג שבת". 

ומבאר החתם סופר שמיום עשרה בטבת כשהחל המצור על ירושלים ועד החורבן, דנו בפמליא של מעלה האם להחריב את העיר ובית המקדש, וניתנה האפשרות לדחות ולבטל גזרה זו, אך לדאבוננו רבו בצבא מעלה המשמאלים על המימינים – ובעוונותינו יצא מה שיצא -וחרב בית המקדש ועיר הקודש ויצאו העם לגלות.  

ומבאר החת"ס שמדי שנה ושנה בתאריך זה – עשרה בטבת – מתעורר הדין ומעיינים בבית דין של מעלה האם להחיל גזרות רעות ופורעניות בזאת השנה, וכאז כך היום. נמצא אפוא שתענית עשרה בטבת איננה רק על הצרה ההיסטורית שארעה אז, אלא כנגד כל הצרות העתידות לבוא חס ושלום –אם ייחרץ הדין לרעה, ובזה שונה הוא מכל התעניות שאינם אלא רק על הצרות שהיו. 

ולכן מתענים בו בשבת, דומיא ד"תענית חלום", משום שכמו שתענית חלום אינה צער בשבת, אלא "עונג" לאדם להתענות מתוך ידיעה שמכפר בכך ומונע מהצרה הפוטנציאלית (שחזה בחלומו) שלא תתרחש, ואין זה ביטול "עונג שבת" אלא קיום "עונג שבת", כך הדבר ממש בתענית עשרה בטבת, שכוחו יפה – טפי משאר התעניות – לשבר ולבטל גזרות רעות, ומתענים בו גם בשבת, שעונג הוא למתענה שיודע שבכך מבטל ומונע שלא תתקיים צרה – "אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ." 

3. יש מהחברים שחידדו דברי החתם סופר, שהנה כתב הרמב"ם בטעם ענייני ימי התעניות (פרק ה' מתענית הל' א'): 

"...מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב..." 

יתכן אפוא שדעת האבודרהם דלא כהרמב"ם דלעיל, אלא שונה שאר ימי התעניות מתענית עשרה בטבת, שבעוד שאר ימי התעניות הינם בעיקר "ימי אבלות וצער" על אשר ארע לנו, הנה עיקר מהות עשרה בטבת כיום תשובה ובדומה ליום הכיפורים, "כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב ." 

ולכן "עיצומו של יום" מחייב תענית זו אף בשבת. 

4. ודא עקא שביאורים אלו – עדיין קשים הם, שהרי האבודרהם הסתמך על הכתוב ביחזקאל (פרק כ"ד): "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:" דמהא ילפינן שתענית זו תחולתה אף בשבת, ולא הזכיר האבודרהם דבר מהטעמים הנזכרים לעיל כנימוק לדינו, לבר מהאי "דרשת הכתוב" שדרש. 

ושוב תמוה, דדוחק לומר דיליף לה מיום הכיפורים, דכתיב ביה (ויקרא כ"ג) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּה, ודרשינן כביכול "עצם היום –עצם היום -לגזרה שווה", כמו שיוהכ"פ קיום התענית אף בשבת -כך עשרה בטבת, שהרי גזרה שווה זו לא נזכרה בש"ס ואף לא במדרשי חז"ל אחרים, והן קי"ל דאין אדם דורש ג"ש מעצמו, כמצוין בקושיית "חילוקא"... 

ושמא נאמר בדוחק, דאין כוונת האבדרהם דהוי גז"ש, אלא דהוי כ"גילוי מילתא" גרידא, דהלא חזינן – מפשוטו של מקרא ממש – שעניין מסוים קיים ב"עיצומו של יום" – עשרה בטבת – שבעטיו ארע אשר ארע, ו"שם היום" גורם טפי וטפי משאר התעניות, ולכן נצטווה הנביא "כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם", וכדרכים שהתבארו לעיל (1-3). 

5. יש שהביאו את ביאורו של הגר"ח בסטנסיל "בעניין עשרה בטבת", המבוססים על יסודו של המנחת חינוך מצווה ש"ז אות ז', ובכך גם ניטיב להבין טפי את מהות הדרשה שדרש האבודרהם, וכדלקמן: 

דהנה חידש המנחת חינוך (מצווה ש"ז), שלמעשה כל הצומות כולם מעיקר הדין ראויים היו שיתענו בהן בשבת, למרות דבעלמא אסור לצום בשבת. וזאת משום שאיסור תענית בשבת אינו דאורייתא אלא רק מדברי קבלה "וקראת לשבת עונג", ומאידך גם הציווי להתענות את התעניות הינו חיוב מדברי קבלה (כלומר מצווה הכתובה בספרי הנביאים) . ככתוב בזכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". 

ועל פי שורת הדין, אם ציווי מתנגש בציווי, ודרגת הציוויים שווה, כגון במקרה דנן ששני הציווים מדברי קבלה הן, הרי הכלל הנקוט הוא: "שב ואל תעשה עדיף", כלומר,  אם חל יום תענית ביום שבת, הנהגת הדין המחייב הוא -"לא לאכול" כ"שב ואל תעשה –עדיף". כך נוקט המנחת חינוך.  

ומבאר המנחת חינוך דלדינא אמנם אין אנו מתענים את התעניות הנ"ל בשבת, ואפילו תשעה באב שחל בשבת –אין אנו מתענים בו אלא מעבירים את הצום למחרת, כל זה משום שהציווי מדברי קבלה להתענות -חל רק על ה"חודש" בלבד, כלומר הציווי מדברי קבלה הוא על "צום החמישי" כאומרו שחודש אב מחייב צום, ןכן "צום הרביעי" שחודש תמוז מחייב צום, אך הנביא לא ציווה במפורש באיזה יום בחודש ייקימו זה הצום (למרות שהמאורע – שבגינו צמים – התקיים בו ביום מסויים בדווקא, מ"מ החיוב להתענות לא צומצם לאותו יום דווקא אלא לחודש בכלליות ), ועל פי עיקר הדין יכולים לצום באיזה יום שירצו מאותו חודש. ואמנם מדרבנן – בתקופה מאורחת יותר - קבעו תאריך מדוייק מתי לצום בו, אך זה אינו חיוב "מדברי קבלה" אלא רק "מדרבנן" ( כתקנת חכמים בזמן הבית השני) ותו לא, אך כאמור מצד החיוב מ"דברי קבלה" אין קביעה יומית מדויקת מתי לצום אלא דיו שיצום יום מאותו חודש, וככתוב בנביא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" – הרי שלא נקבע תאריך מדוייק כי אם "חודש" בלבד. 

ומהאי טעמא כשחל תשעה באב בשבת, אין לצום בו, היות ודברי הקבלה לא קבעו שיצום דווקא בשבת, ולכן ידחה הצום ליום אחר באותו חודש, (ותקנת חכמים "מדרבנן" – בתקופת המשנה – להתענות בו ביום התשיעי בדווקא, אינו יכול לדחות "עונג שבת" שחומרת גדולה יותר – "מדברי קבלה"].  ולכן נדחה תשעה באב שחל בשבת לעשירי באב, בכדי לא לדחות עונג שבת מדברי קבלה. 

ומעתה מחדש הגר"ח, שבזה שונה עשירי בטבת, שהוא - בשונה משאר הצומות - נקבע בו מדברי קבלה יום מדויק אימתי לציינו כיום תענית, ולא יום דעלמא מאותו חודש [כשאר תעניות], אלא דווקא בעשירי בו, כדכתיב: "כתוב את שם היום את עצם היום הזה ", ומשכך, מכיוון שתחולת יום הצום - מדברי קבלה! - הינו בעשירי בטבת דווקא, אם יחול עשירי בטבת בשבת, חייב לצום בו, ולמרות שגם "עונג שבת" אף הוא מדברי קבלה, מ"מ זה הכלל העולה: שאם ישנם ציווים שווים וסותרים – ושניהם דרגתם שווה כדברי קבלה - הכלל הוא "שב ואל תעשה עדיף", ומחובתו לקיים את התענית לא לאכול אלא לצום כ"שב ואל תעשה". 

6. עוד הביאו החברים את דברי רבי יהונתן איבשיץ בספר יערות דבש - חלק שני - דרוש יב המבאר דברי האבודרהם ע"פ חשבון תחולת עשרה בטבת בשנה ההיא, וכדלהלן: 

"...דהרב ב"י הביא בשם אבודרהם [טור או"ח סימן תק"נ] אם חל יוד בטבת בשבת -בזמנים מקדם שהיה מיקלע, דוחה שבת וחייבים להתענות אפילו בשבת, ותמה הרב הנ"ל אן רמיזא, ודחק עצמו להוציא מדכתיב בעצם היום הזה ע"ש. רק כבר תמהתי לעיל, למה אמר בזה לכתוב יום השבוע [-כלומר "כתוב לך את שם היום" היינו את יום השבוע]. אבל ידוע דלפי מ"ש הירושלמי [פ"ד ה"ה] והובא בטור או"ח, דבית ראשון נחרב בא' באב, ובמוצאי השבת נחרב הבית כנודע, וא"כ היה לפי סדר החדשים ראש השנה לאחר חורבן ביום ד', וא"כ ראש השנה אשתקד אשר בשנה ההיא קרה המצור והחורבן בעונות הרבים, היה ביום שבת דאין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים, וא"כ היה ראש חדש חשוון לפי סדר הקביעות ביום ב', וכסליו ביום ג', וטבת ביום ה', וא"כ היה י' בטבת בשבת, וזהו שהקפיד הכתוב לכתוב יום השבוע, להורות דבשבת היה ובשבת קרתה הצרה, ואף בהזדמן בו יש להתענות, ולכך צוה לכתוב יום השבוע, למען ידעו דורות כנ"ל, ומזה הוציא אבודרהם את דינו, דאם לא כן מה טיבו של יום השבוע כלל וכלל:" 

7. יתכן ואין כוונת האבודרהם באמת שיש להתענות בשבת -באם יחול עשרה בטבת בשבת. וכפי שהבינו הבית יוסף, אלא יתכן ולא זאת כוונתו, אלא רק כתב שיום תענית זה תחולתו רק בתאריך "עשרה בטבת" בלבד, ולכן אם יחול בשבת, והן בשבת אסור להתענות, ומאידך גם אי אפשר להעבר את התענית ליום ראשון שאחרי שבת, אלא במקרה זה בטל התענית מכל וכל, וכלשונו שם: "ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר" כאומרו שלא יתענה בו לא בשבת ולא ביום ראשון, ובשונה משאר התעניות שאם חלים בשבת, התענית יכולה להדחות ליום אחרי ויקיימם ביום ראשון –הנה אין כך הדבר בעשרה בטבת, ובטלה התענית מכל וכל. 

וראה את לשונו אבודרהם במלואו (סדר תעניות) הובא גם בב"י ס' תק"נ: 

"וחילוק יש ביניהם, שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום, ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כ"ד ב') בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים, ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי". 

אכן כאמור לא כך הבינו הבית יוסף, אלא הבינו שכוונתו כפשטות לשונו ועניינו שאכן יתענה בשבת גופא. 


לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.