1 דקות קריאה
06 Mar
06Mar

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת תצווה - תשפ"ב 

"ְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן ... וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'"  "...מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו" (רש"י שמות כ"ח) //

איתא במסכת יומא דף ז' ע"ב, דחייב אדם למשמש תדיר בתפילין כדי שלא יסיח דעתו ממנו. 

דין זה ילפינן מק"ו מציץ ומה ציץ שיש בו אזכרה של שם ה' פעם אחת בלבד אסור לכהן להסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה. 

"דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד -שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה -על אחת כמה וכמה." 

וכך גם פוסק הרמב"ם בהלכות תפילין פרק ד' הלכה י"ד: "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד, ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד:" 

והנה, תנן במסכת סוטה דף ל"ח ע"א לעניין ברכת כהנים במקדש שהכהנים היו מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם (מפני הזכרת שם המפורש), חוץ מכהן גדול, שהוא לא היה מגביה את ידיו למעלה מראשו משום שהציץ מונח על ראשו. 

וראה ברש"י שם במקום שמפרש הטעם "מפני שהשם כתוב עליו". 

ולעומת זאת בתפילין לא שמענו מעולם שיש איסור בדומה לזה שלא להגביה את ידיו מעל התפילין. 

זאת אע"פ שהקל וחומר הנ"ל  שייךגם בכגון דא "ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אסור להגביה ידיו למעלה מראשו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה." 

וכן מצינו במסכת קידושין דף ס"ו ע"א, לעניין קדושת הציץ שכשהיו ישראל רואים את הציץ בראשו של כהן גדול היו עומדים מפניו מפני קדושת השם שבו. 

"דתניא מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל... והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך, ינאי המלך לבם של פרושים עליך. ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו..." 

ופרש"י שם "הקם להם בציץ שבין עיניך, תן ציץ הקדש על מצחך ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב בו, והם יגלו את לבם..." 

ולעומת זאת בתפילין לא שמענו מעולם שכשרואים אדם עטור בתפילין שצריך לעמוד מפניו. 

וגם בכגון דא הלא קל וחומר הוא,"ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת צריך לעמוד מפניו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה." 

ואם כן קשה, מאי שנא: 

בין: החיוב למשמש בתפילין כל שעה כדי שלא להסיח דעתו מהם. 

דילפינן לה מק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה  על אחת כמה וכמה. 

לבין: היעדר האיסור בתפילין להגביה ידיו למעלה מראשו בשעה שמעוטר בתפילין. 

זאת אע"פ שחיוב זה קיים בציץ מהטעם "שהשם כתוב עליו" ואם כן הק"ו הנ"ל אמור היה לחול גם בכגון דא. 

ולבין: היעדר חיוב לעמוד בפני אדם המעוטר בתפילין. 

זאת אע"פ שחיוב זה קיים בציץ מפני קדושת השם שבו ואם כן הק"ו הנ"ל אמור היה להחיל אותו הדין גם בתפילין. 

סיכומי תשובות לשאלת "חילוקא" האחרונה – ע"פ החברים המשיבים: 

1. אכן יש מהראשונים והפוסקים שנקטו שבאמת ק"ו זה מציץ לתפילין תקפו להלכות נוספות. 

דהנה כתב הראב"ד (תמיד ל"ג ע"ב ד"ה ובמקדש) שצידד שיתכן )ויש איסור להגביה את ידו מעל תפיליו כפי שיש איסור זה בציץ. ואם כן כיצד הגביהו הכהנים את ידיהם מעל ראשיהם במקדש בברכת כהנים, הלא עטורים היו בתפילין ויש לאסור עליהם כמו כהן גדול בציץ? והשיב שמנהג הכהנים במקדש היה לעשות בתי תפילין גבוהות כך שאף שהגביה הכהן את ידו מעל ראשו לא הגביהה מעל תפיליו, ובשונה מציץ כהן הגדול שהציץ הוא כפי כמידותיו בתורה, ואין לשנותו כמלוא הנימא. 

ובאופן נוסף כתב המגן גיבורים (ס' קכ"ח אות ח'), שאכן יש איסור להגביה ידיו מעל לתפיליו, אלא שהכהנים פטורים מתפילין בעבודתם, ושמא אף אסורים להניח תפילין בשעת עבדותן, ולכן הגביהו ידיהם מעל ראשיהם. 

אף שמענו שמטין משמיה דהחפץ חיים, שראוהו שנזהר לא להרים ידו מעל תפיליו. 

ברם, פשטות הפוסקים שאין איסור להגיה ידיו מעל לתפיליו, וכן הוא במור וקציעה ס' קכ"ח. ולא ראינו בכלל הפוסקים שהביאו להזהר מהרמת ידיו מעל תפיליו, ואף החפץ חיים (שיתכן והוא כשלעצמו נזהר מכך) -במשנה ברורה לא זכר מזה דבר. 

ולבר מהכי, לגבי חיוב עמידה בפני הציץ, הנה לא מצינו ראשונים ופוסקים שנקטו שיש לעמוד למול אדם המעוטר בתפילין כפי שיש לעמוד בפני כהן גדול עטור בציץ. 

2. עוד ציינו החברים לדברי התוס' יומא ח' ע"א, דהאי ק"ו מציץ לתפילין לעניין משמוש בו אינו אלא מדרבנן בלבד ואינו קל וחומר מדאורייתא, משום דשפיר יש לחלק בין תפילין לציץ, שזה (ציץ) אזכרתו מגולה וניכרת, וזו (תפילין) אזכרותיו מחופות ומכוסות, כלשונם שם ד"ה "ומה ציץ": 

"תימה לי ליפרך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי, תאמר בתפילין שהן מחופין עור... ונ"ל דאינו ק"ו גמור דאורייתא, אלא מדרבנן, וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדמפרש, מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה." 

וטענו חברי "חילוקא", ששפיר ניתן לחלק לאור דברי תוס' אלו - שכל תקנת חכמים מדרבנן למשמש בתפילין ולהזהר מהיסח הדעת, שעניין גדול היה להם שלא יגיעו בתפילין לידי היסח הדעת, אך לא החמירו בשאר הלכות קדושתו של ציץ להחילם גם על התפילין, משום שבאמת חמור ציץ מתפילין ואין לדמותם ממש.  

אף ציינו החברים, שלא מצינו בציץ שיהיה דין על כהן גדול למשמש בו כל שעה ושעה, מפאת איסור היסח הדעת שבו, הרי לן שאין זו – תקנת המשמוש – אלא תקנה מדרבנן בתפילין בלבד. 

וראה גם בברכת פרץ (פרשת תצווה) שתמה שלא מצינו שיש דין בציץ שצריך למשמש בו וכיצד ילפינן דין משמוש בתפילין מציץ, כשבציץ גופא אין דין זה. וביאר, שכיוון שהכהן הגדול לובשם בבית המקדש, ברי שאין מקום לחשוש להיסח הדעת שם משום שבלאו הכי נצטווה על מורא מקדש [ועוד ביאר שאל לו למשמש בהציץ, שעל ידי כך יגביה ידו מעל הציץ -ואסור לעשות כן]. 

ברם נעיר בצידו, שעל אף שלא מצינו להדיא ברמב"ם שיש דין לכהן גדול למשמש בציץ, מ"מ הן זה רש"י מפורש בפרשת תצווה פרק כ"ח פס' כ"ח, ד"ה על מצחו תמיד: "נדרש על מצחו תמיד -מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו." 

וכבר העירו חברי "חילוקא" שלמעשה השמטת הרמב"ם אכתי צ"ע, שהנה לא זו בלבד שהשמיט הרמב"ם משמוש ציץ, שלגבי דא  ניתן ליישב כדרכו של הסטייפלר בברכת פרץ דלעיל, למעשה הרמב"ם השמיט את עיקר ההלכה שאסור להסיח דעתו מהציץ לכל אורך "ספר עבודה" הן בהלכות כלי המקדש שבו פרט הלכות בגדי כהונה בפרק ח-י', והן בהלכות ביאת מקדש בו פרט דיני ציץ מרצה, ורק הזכירה בהלכות תפילין כבדרך אגב כמקור לאיסור הסחת דעת מתפילין. מדוע לא כתב הלכה זו גם במקומה כדין נקוט ומפורש?... 

3. רבים חילקו – בכמה הדגשים והטעמות העולים לדרך אחת ואיחדנום

על הדרך שכתבו התוס' ביומא (2) שיש לחלק בין ציץ לתפילין, שלגבי ציץ -השם שבו מגולה הוא לעין כל, בעוד שתפילין אזכרותיו מחופות ומכוסות בעור ואינם גלויות. אלא שבעוד תוס' סוברים שאכן משום הכי אין קל וחומר זה מדאורייתא [אלא מדרבנן בלבד לעניין היסח הדעת ומשמוש], הנה היה מקום לומר ששפיר הוי קל וחומר מדאורייתא, אלא שיש לחלק בין הלכות ואיסורים שתחולתם ועניינם על האדם הלובש בלבד, לבין הלכות שתחולתם מציאות התפילין בעצם, המחייבת לכבדם ולא לבזותם, ויסוד האיסור שקיימת "ניראות" - שאינו מכבד את התפילין. 

שהנה איסור "היסח הדעת" תליא בלובש גופא, שאל לו להניח תפילין באופן שמסיח דעתו מהם שקדושתם גדולה מחמת האזכרות שבתפילין, כאן אין האיסור משום הניראות [ומה גם שהיסח הדעת הוא בתוך מחשבת האדם פנימה ואינה ניכרת בהכרח כלפי חוץ], ומסתמא האיסור הוא בעצם הדבר ולא משום אי כבוד התפילין, לגבי דא שפיר יש לדרוש ק"ו זה ולומר, שאם החמירה התורה בהיסח הדעת בציץ בזמן שלובשם מחמת השם הקדוש הכתוב עליו, ק"ו שיש לנהוג כן בתפילין שכ"ו שמות הוי"ה עליו. ולא גרע מה שהשמות מכוסים לעניין איסור היסח הדעת, משום שכך דין התפילין ללבוש בתים עם פרשיות אלו בדווקא ובהם כ"ו שמות –כשהם טמונים בבתים, וכיון שכך דרשה התורה -אין מגרע כיסויים מחומרת היסח הדעת בכהאי גוונא. 

לעומת זאת איסור הגבהת ידו בציץ אינו אלא דין של כבוד הציץ ששם הקדוש בו, שיש בכך פעולת אי כבוד וזלזול אם מרים ידו מעליהם, ברם, "ניראות" זו אינה קיימת בתפילין ששמותיו מחופים ומכוסים ואינם נראים לרואה מסביב. 

וכן אי עמידה בפני אדם עטור בתפילין, אין בכך אי כבוד שהרי השמות שבו טמונים ומכוסים, ולא דמיא לאי עמידה בפני כהן גדול אשר עטור בציץ, שבו השם מגולה לעין כל וקיימת בכך ניראות של פעולה מזלזלת. 

ובעיקר הדברים כוונו החברים בזה לדברי המלבי"ם בארצות חיים ס' כ"ח ארץ יהודה סק"א ד"ה אולם. 

4. ועל דרך זה יש שחילקו, שעיקר איסור היסח הדעת הינה איסור בקיום מצוות תפילין שדרך הנחתם ומצוותם דווקא מתוך זכרון התפילין ואי הסחת הדעת מהם, וממילא כל כהאי גוונא לא גרע מה שהשמות שבו מכוסים אחרי שכך המצווה להניחם, ובשונה משאר הלכות ציץ, שהצורך לעמוד בפניו ואיסור הגבהת ידו מעליהם, אין זה דווקא מכוח מעשה המצווה של לבישתם, אלא מעצם מציאות הציץ. ואילו תפילין ששמותיו מכוסים ומחופים בתוכו לא שייך הלכות אלו. 

5. יש שטענו שיתכן ודווקא איסור היסח הדעת שנובע מאזכרות שבו שפיר יש ללמוד ק"ו תפילין מציץ, שבתפילין יש אזכרות טפי וטפי, ברם, למעשה קדושת ציץ גדולה וחמורה היא מתפילין, ויתכן שאיסור הרמת ידו מעל הציץ וכן עמידה בפני הציץ אינו נובע רק מחמת שם הקדוש שבו, אלא משום קדושת הציץ הנעלה והחמורה שיש בו בתורת כלי שרת מיוחד ונעלה. לכן אין לדמות מלתא למלתא זולת איסור היסח הדעת. 

ולמעשה הלא המה ריטב"א מפורש ביומא שם (ח' ע"א): 

"תפילין שיש בהם הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה, פירוש, אע"ג דלקדושה ולמילי אחריני ציץ חמור שאינו אלא בכהן גדול ובמקדש, אפילו הכי לענין שמירת הסח הדעח שהזכרה שבו גורם אותה, תפילין חמורין שיש בהן כמה הזכרות:" 

דא עקא, שרש"י מפרש להדיא, הן לגב איסור הגבהת ידו מעל הציץ (סוטה ל"ח ע"א), והן חיוב עמידה בפני הציץ (קידושין ס"ו ע"א), שדין זה מפאת השם הקדוש הרשום בו, ואם כן הדרא קושיא לדכותיה כמודגש בקושיית חילוקא... 

6. עוד ראה חת"ס (שבת י"ד ד"ה ק"ו) שכתב, שעיקר העניין שלא יסיח דעתו מתפילין -שלא יבוא לידי הרהורים רעים כשעטור בתפילין, שגנאי ועוון גדול להרהר עם תפיליו הקדושים, וכל כהאי גוונא אין לחלק בין תפילין ששמותיו מחופים לציץ ששמו גלוי שסו"ס שמות קדושים על ראשו. ולא דמיא להרמת ידיים מעל הציץ, שדווקא לגבי ציץ יש לאסור לעשות כן -ששמו גלוי, בעוד שתפילין אין גנאי בכך מאחר ששמו מכוסה. 

7. עוד ראה ספר יראים ס' שצ"ט, שנקט שלעולם חמור קדושת הציץ שאזכרתו מגולה טפי וטפי מקדושת תפילין שאזכרות שבו מכוסות, אלא שלעניין היסח הדעת החמירו, שלא יגיעו התפילין מחמת היסח הדעת לידי ביזיון ודריסת הרגל, ולעניין זה חמור תפילין שיש בו אזכרות הרבה, אך לגבי שאר מילי אכן אין לדמותם לציץ שקדושת ציץ חמורה טפי. 

8. עוד הציעו החברים כדלקמן: 

שהנה נקטו הפוסקים שאיסור היסח הדעת בתפילין אינו כפשוטו ממש, שכל רגע ורגע צריך לחשוב ולהרהר במציאות היות התפילין על ראשו ממש, שאם כך כיצד יתפלל ויכוון בתפילתו והוא כל רגע מתרכז בתפלין שעל ראשו והוגה בהם שוב ושוב, וכיצד יעסוק בתורה ועטור הוא בתפילין. הלא בלתי אפשרי הדבר, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא עיקר איסור הסחת דעת בתפילין -שלא יגיע בהם לשחוק וקלות ראש ושלא יפיח בהם וכדומה, וכל שכן שלא יגיע להרהורים רעים (ראש הלכות תפילין כ"א, ורבנו יונה ברכות י"ד ע"ב מדפי הרי"ף, ב"ח ט"ז מג"א ורוב הפוסקים בשו"ע סוף ס' מ"ד). 

ברם נימא, שכל זה לגבי תפילין בלבד, אולם לגבי ציץ -אכן צריך הכרה מלאה ותמידית שהציץ עליו ממש, ושלא יסיח דעתו מהם לרגע, כמשמעות חז"ל "והיה על מצחו תמיד – שלא יסיח דעתו מהם" והיינו "על מצחו תמיד " -בתמידות ממש. וכהן גדול שאני, שהוא הגדול שבעם הכהן הגדול באחיו, ומרומם ביותר, ולפיכך יכול לעמוד במטלה ותפקיד רב ועצום כל כך -שכל הזמן בתמידות יהיה דבוק ואחוז בקדושת השם יתברך, כפי שחקוק על הציץ הקדוש בשראשו, ולא יסוח דעתו מכך לחלוטין בתמידות. 

ובכל זאת ילפינן מק"ו תפילין מציץ, שאף בתפילין אסור להסיח דעתו באופן שיבוא לידי פחיתות וגנאי בתפילין כנ"ל, שסו"ס כ"ו שמות הוי"ה יש בו ולעניין פעולת היסח הדעת גמור לא גרע חומרת תפילין מציץ ואף חמורה הימנה -שבו כ"ו שמות הקודש. 

ומשכך, דווקא בציץ יש חומרות נוספות הנובעות מחמת הנהגת קדושת הכהן הגדול הלובשם, שבראשו ציץ נזר הקדוש, שאכן כאשר דבוק בהן כהן הגדול עד כדי כך, יש לנהוג בפניהם בקדושה יתירה ונוראה, וחייב כל איש ואיש לעמוד בפני כהן גדול לובש הציץ, ואף לו – לכהן הגדול הלובשם – אל לו להרים ידו מעל ציץ הקודש שעליו, ולגבי דא ברי שאין לדמות מילתא למילתא, שאין הנהגת קדושת תפילין ודבוקת בהם גדולה עד כדי כך להצריך כל זה, וכשם שדרישת הנהגת אי היסח הדעת בתפילין אינה שקולה לדרישת הנהגת אי היסח הדעת הקיימת בציץ הקודש. 9. דרך נוספת יש שהציעו: בהיות וכהן גדול עטור בו זמנית הן בתפיליו והן בציץ הקודש שעליו, כדברי הרמב"פ בפרק י' מהלכות כלי המקדש: "...ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת." יתכן ומה שאסור להגביה ידו מעל ראשו, הוא מפאת רוממות שתי הקדושות הגבוהות המצורפות יחדיו, שקדושתם המצורפת כה גבוה ורוממה. וכן החיוב לעמוד בפניו, גם הוא מכוח קדושת התפילין עם ציץ נזר הקודש שעליו, ולכן אין לדמות זאת לאדם שעטור בתפילין בלבד. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.