תשלומי חבלת אדם ממון או קנס - חובל בחברו - שור המזיק


1 דקות קריאה
10 Aug

ראה ברמב"ם פרק ה' הלכות ו'-ז' מהלכות מחובל ומזיק שפוסק כי החובל בחברו תשלומי נזקו קנס הוא - ולא ממון ולפיכך, המודה בחבלה פטור מדין "מודה בקנס פטור".

בהתאם לכך פסק הרמב"ם בפרק ה' הלכה ח' מהלכות סנהדרין כי אין דנים דיני אדם המזיק את חברו בבבל מכיוון שאין דנין דיני קנסות בבבל. 

בביאור הלכה זו של הרמב"ם ראה "ברכת שמואל" (למסכת ב"ק ס' כ"ח) ו"אבן האזל" (פ"ה מחובל ומזיק הל' ו') דהביאו משמו של הגר"ח סולובייצ'יק, כי "אין דמים לבן חורין". 

כלומר, אין יכולת אמיתית לאמוד ולעשות הערכת שווי לאברים כגון ידיים ורגליים של אדם בן חורין, ואין איבריו כממון.

אשר על כן, בהכרח שחיוב התורה על המזיק את חבירו, לתשלום דמי חבלה - "כעבד הנמכר בשוק", חידוש הוא והוי כקנס, לכל דבר ועניין.

והנה, בהיפוך גמור לאמור לעיל, לגבי שור החובל באדם פסק הרמב"ם כי בעליו חייב לשלם דמי נזקו מדין נזקי ממון, ולא מדין קנס.

לעניין זה ראה רמב"ם פרק ה' הלכה ג' מהלכות נזקי ממון שפסק כי בהמה המזיקה אדם "הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד".

ובהתאם פסק הרמב"ם (סנהדרין שם, פרק ה' הלכה י"א), לגבי שור המזיק אדם דהסיבה דאין דנים בבבל היא מהטעם שאינו מצוי, ולא משום דהוי קנס ואין דנים קנסות בבבל - וכפי שכתב לגבי כותב חובל בחבירו.

ויקשה לשיטת הרמב"ם, לפי ביאור הגר"ח סולובייצ'יק, מאי שנא:

בין: אדם החובל בחברו דלגבי אמרינן בפשטות כי תשלומי נזקו קנס הוא ולא ממון וזאת מהטעם ש"אין דמים לבן חורין".

לבין: שור שחבל באדם דלגבי אמרינן כי תשלומי חבלתו ממון הוא ולא קנס, ולא אמרינן הסברא "שאין דמים לבן חורין".


סיכומי תשובות שהתקבלו מרבני וחברי פורום מכון חילוקא:


א. הגר"ח ייסד שקיימת "בעייתיות" בשומת תשלומי חבלת אדם – "אין דמים לבן חורין", כביאורם הפשוט (כי יש המבארים אחרת): אין יכולת לשום שווי אדם בן חורין ואף לא אבר מאבריו, ולתרגמו למונחים ממוניים, ובכלל זה לאמוד מה הפסיד בקטיעת ידו, וכיצד להשלים כביכול חסרונו זה כ"תשלום ממון" ("מכה בהמה ישלמנה – ישלימנה" כדברי חז"ל).

הלא פשיטא שאובדן היד איננה רק "הפחתת כושר ההשתכרות" ויכולתו בעשיית מלאכות. הלא עשאו ל"נכה", ונכות זו משנה באופן דרסטי את כל חייו, עד לירידה באיכות החיים במישור היומיומי: אכילה, לבישת בגדים, הפשטתם, כיבוס וכדומה – הכל במגבלת יד אחת... וכי בשומת "עבד נמכר בשוק" קיימת "הלימה" בין הפיצוי הממוני שמקבל לעומת אובדן ידו?... – בוודאי שלא!

יתירה מכך – כפי שכבר טענו כאן – הלא שומא זו כ"עבד נמכר בשוק", שוללת לחלוטין מתן תשלום דמי חבלה לת"ח ישיש, מופלג בתורה וגדול הדור, "שומת עבדים" זו לא תזכהו ולו בפרוטה אחת... היתכן?...

ברם, בל נטעה, קיים בהפסד ידו גם "נזק ממוני ישיר" שבהחלט ניתן "לכמתו" בשוויות ממונית, וקבעתו התורה "כעבד נמכר בשוק" – ושומא מכוונת היא, וגלום בה באמת תשלום ממוני כנה ומדויק – אך זאת רק בהתייחס להפסד הממוני הישיר בקטיעת ידו, לא על כל ההפסדים והנזקים הנובעים מהפסד ידו – שלהם כאמור אין באמת מחיר ותעריף.

ומהו הפסד ממון ישיר זה?  הפחתת "יכולת כושר ההשתכרות" – ורק הוא בלבד. שהרי באבדן ידו אינו יכול להשתכר במלאכות הראויות לו כבעבר (ולעיתים אף איבד לחלוטין את "כושר ההשתכרות" ואז משלם "דמי כולו").

שומא זו "כעבד נמכר בשוק" מגלמת במדויק, מדד שווי יכולת מלאכתו במשך כל חייו הנשארים, לא כשווי משכורת חודשית מידי חודש בחודשו, אלא באופן גלובאלי כל חייו כחטיבה אחת "בחדא מחתא", כ"דבר הנמכר בשוק" בלא להתחשב במשתנים צדדיים נוספים, אלא "שווי מלאכתו" כמות שהוא, אשר מחיר עבד בדומה לו משקף שוויות זו בלא מרכיבים נוספים.

יצוין בצדו, ששומת תשלומי נזקי ממון כולם, נקבעו ב"נוסחת תחשיב" שמגמתה להקל על המזיק ולא להחמיר ("אגב שדה אחר", "בשישים", "כמה היה יפה וכו'" ועוד). ומשכך, אף שומת "עבד נמכר בשוק" משקף אומדן תשלום "נזק ממוני ישיר" זה, בהתאם "לקו המיקל" של שומת נזקי ממון דעלמא.

והואיל ומצופה מאדם המזיק שישלם את כל היקף ומכלול נזקיו שעשה כבעלמא, ולא בכדי השיתה עליו התורה חמשה תשלומים – בשונה משור שחבל באדם – לרבות תשלומי "צער" שאינם באים על "הפסד ופחת ממון", מן הראוי אפוא שיושת עליו תשלום הוגן לניזק שיהלום אובדן ידו הרבה ומעבר להפחתת כושר השתכרות בלבד. – אכן ראוי להיות! אך מבלתי יכולת!, כי "אין דמים לבן חורין", – ומשכך, מה שהשיתה עליו התורה "כעבד נמכר בשוק" המגלם הפחתת כושר ההשתכרות בלבד – "קנס" הוא ולא ממון, משום העדר "הלימה" בחיוב תשלומי נזקו המצופה להיות מאדם המזיק בהתאמה (בדומה ל"חצי נזק" שדינו "קנס" משום שאינו בהתאם לנזק שנעשה).

אולם, שונה מכך שור שחבל באדם, שם אין חתירה שישלם כל הפסד נזקו על שלל מרכיביו והסתעפותיו, זולת הנזק הממוני הישיר בלבד: "הפחתת כושר ההשתכרות", כמו שלא חיבתו התורה לשלם ארבעת תשלומי חבלה זולת נזק, – ומשכך חיוב תשלומי חבלתו – "ממון" הם ולא קנס, הואיל ובהתאם לנדרש מחיובי שור – תשלום הולם הוא, מלא ולא חלקי.


ב. ובנוסח אחר: יש שבארו (הגר"ש רוזובסקי ועוד) את הטעם שתשלומי חובל הם "קנס", משום שעיקר עונשו המקורי שהיה ראוי להיות בתורה הוא "עין תחת עין" כפשוטו. וכפי שביאר הרמב"ם בתחילת פרק א' מחובל, שלכן כתבה התורה "עין תחת עין" ללמדנו שכך ראוי היה לענשו באמת, אלא חס רחמנא עליו וציוותה לפדות עונש גופני זה בתשלומי ממון כ"כופר אברים" (ואין 2 ברירות אלא לעולם חייבים לפדות "עין תחת עין" בממון) וכפי שגם האריך הרמב"ן בפרשת משפטים. ולכן תשלום זה הינו "קנס" (תחת העונש הגופני) ולא ממון.

יתכן שכוונת הגר"ח לבאר מדוע באמת העונש הראוי לו מצד האמת הינו "עין תחת עין" ולא תשלומי נזקין כשאר "מזיק דעלמא"?... ולזה ביאר "שאין דמים לבן חורין" כלומר תשלום הממון לא מבטא באמת את החסרון הנוראי שעשה לחברו, כלום וכי רק הזיק לכושר ממלאכתו והשתכרותו בלבד בקטיעת ידו או עינו?!... וכפי שביארו החברים בהרחבה פה.

ומשכך העונש הראוי לו באמת "מידה כנגד מידה" כאשר עשה כן יינתן בו, אלא שחס רחמנא עליו לפדותו בממון כנ"ל.

והנה, כל זה דווקא באדם המזיק שראוי באמת היה לענשו עונש גופני זה "עין תחת עין", לכן תשלומי חבלתו "קנס" הם (כלומר "ענישה ממונית" כעונש הגוף המקורי ולא "תשלומי ממון"). אך בהמתו שהזיקה ההתייחסות שונה, הרי אין סברא לענוש בעליה בענישה גופנית, ומשכך גם אם אין יכולת אמתית לאמוד חסרון ידו ורגלו – הן ממון המזיק לעולם אינו משלם כי אם "חסרון ממונו" בלבד, ולעולם לא מעבר לזה, גם אם יש מחייבי תשלומין נוספים כ"צער" "בושת" "ריפוי" וכו', לא חייבתו התורה אלא לעולם רק "נזק" בלבד, ותו לא מידי.

אם כן כיוון שיכולת אומדן הנזק – עד כמה שידינו מגעת – באובדן יד ורגל אינו אלא ביחס ל"שומת עבד נמכר בשוק" (שליד עבד יש "משמעות ממונית"), אם כן כך הוא התשלום מעיקר הדין בממון המזיק, ולכן בשור שחבל באדם תשלומיו "ממון" ולא "קנס".

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.