תשלומי ריפוי עבד כנעני – חבלת אחרים - חבלת רבו


1 דקות קריאה
11 Jan

נערך והוגש ע"י רבני המכון הרה"ג ר' אביעד טרופ ור' דוד גולובנציץ שליט"א

פרשת שמות - תשפ"א // "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"

איתא במסכת גיטין דף י"ב ע"ב, דאם אחרים חבלו בעבד כנעני, כל תשלומי החבלה הולכים לאדון היות והעבד ממונו של האדון הוא. 

יחד עם זאת, האדון חייב להעמיד רפואה לעבדו הכנעני, "דרפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה", ורק היתרון בדמי הרפואה יישאר לאדון.  

כלומר זכות העבד להתרפא, וזכות זו אינה יכולה להילקח ממנו, וקודמת לזכות רבו בו. וראה שכן פסק הטור ביורה דעה ס' רס"ז וחו"מ ס' תכ"ד. 

וע"ע בזה בקובץ שיעורים כתובות אות רי"ח ובגיטין אות י"א (וכעין זה בריטב"א בגיטין שם) שהוכיח מכאן שחיוב ריפוי אינו חיוב ממון גרידא, אלא חיוב על המזיק לרפאות את הניזק. לכן זכות רבו בו אין ביכולתה לגרוע ולמנוע את זכותו להתרפא. (מסתבר לפ"ז שרבו לא יוכל למחול למזיק על תשלומי רפואת עבדו - דלאו דאדון הוא אלא דעבדו ). 

והנה, קיימא לן במסכת ב"ק דף פ"ז ע"א שהאדון החובל בעבדו פטור מכולם לרבות מתשלומי רפואתו מהטעם שעבדו הכנעני ממונו הוא ולפיכך אינו חייב לתת לו רפואה.  

לעניין זה ראה שכן פסק הטור בחו"מ סימן תכ"ד. (וע"ע ברמב"ם פרק ד' מחובל ומזיק הל' י', ושו"ע חו"מ ס' תכ"ד סע' ג') 

וקשה (בפרט להבנת הקוב"ש ודעימיה), מאי שנא: 

בין: חבלו אחרים בעבד כנעני – שתשלומי רפואתו - העבד זכאי בהן, וזכותו זו אינה יכולה להימנע מכוח זכות רבו בו. 

לבין: אדון שחבל בעבדו שפטור מתשלומי רפואתו, משום שנחשב כממונו לכל דבר ועניין, אף לגבי זה. (קושיית הראשונים שם).     


סיכומי תשובות לשאלה זו – ע"פ החברים הלמדנים המשתתפים במיזם "חילוקא"

1. כפי שצוין בסוף השאלה – שאלת התוס' והראשונים היא. יעוי' בתוס' (בגיטין ובב"ק שם) שתרצו בב' אנפי: א- אכן גם האדון שחבל בעבדו חייב ברפואתו ומה דאיתא שפטור היינו במותר (הנשאר) בדמי הרפואה, כשקיבל סמא חריפא וכדומה, שפטור רבו לתנו לו. – ולפי זה אין כלל חילוק בין חבלוהו אחרים לחבל רבו בו דהיינו הך ממש. ב- "שמא יש לחלק דאע"ג שכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד, הוא שחבל בעבדו לא מחייב." – סתמו ולא פרשו. 

2. רבים השיבו (בכמה הדגשים העולים לכיוון אחד) שיתכן ובאמת חיוב תשלומי הריפוי אינו לעבד אלא לרבו – כשאר ד' תשלומי חובל –משום שהוא אדונו והעבד הוי כממונו דעלמא לכל דבר ועניין. אלא כך דין ריפוי – בשונה משאר תשלומי חבלה – שכסף הריפוי מיועד רק לריפוי ולא זולת, אם הנחבל ימאן לרפא עצמו – אין על הנחבל עילת תביעת תשלומי ריפוי. ומשכך כסף הריפוי אמנם בבעלות אדונו – אך "נאלץ" לרפאות בו את עבדו – שלשם כך ניתן לו. ומובן לפי זה מדוע חבל בו האדון – אינו חייב לשלם כלל אף לא ריפוי, משום באמת אין חיוב כלל כלפי העבד (גם בחבלוהו אחרים), אלא רק כלפי האדון – וברור שפטור האדון לשלם לעצמו. 

אכן הביאור מצויין בסוגיית הגמ' (אמנם יעוי' להלן 4 הערה על האמור) – אך לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הג"ר אלחנן דנן שהדגיש שה"ריפוי" שייך דווקא לעבד ממש דלא הוי תביעת ממון אלא "חיוב לרפאות" – ואין הכסף אלא "היכי תמצי" לקיים "חיוב ריפוי מציאותי" זה. 

3. העירו החברים (בכמה דרכים והדגשים), שלכאורה יסודו של ר' אלחנן תליא באמת בב' תירוצי התוס'. כלומר לפי תירוץ קמא חיוב רפואה זכאי בו העבד לגמרי, כנראה משום דהוי "חיוב ריפוי בפועל" ואינו חיוב ממון, לכן גם בחבל בו אדונו צריך לרפואותו (ולא שייך כאן "מה שקנה עבד קנה רבו") כיסודו של ר' אלחנן. בעוד לפי תירוץ בתרא אמרינן דבאמת הוי חיוב ממון כשאר דמי חבלה, ודינו להנתן לאדון כבעל הממון, אלא שדינו להיות מיועד רק בעבור רפואת חבלתו ואינו יכול להוציאה לצורך אחר, וכפי שהתבאר ב2. ולכן בחבל בו אדונו לא שייך חיוב זה כשאר חיובי תשלומי חבלה. 

כוונו בזה לדברי הברכת שמואל בגיטין ס' ס"ב שכעין חילוק זה כתב. ויעוי' נמי בקה"י החדשים גיטין ס' י"ג מה שהביא בשם הגר"ח. 

4.  יש להעיר – וכבר העירו חברי "חילוקא" כן – דלשון הגמ' "רפואתו דידיה הוא – דבעי איתוסיי ביה" משמע דתשלום הריפוי הוי של עבד ממש, ולא רק דהוי של האדון אלא שצריך להשתמש בזה לרפואת עבדו (כנאמר לעיל בצד השני). ולכאורה מכאן הוכיח הקוב"ש הנ"ל את יסודו, דחזינן דאין חיוב רפואה כחיוב ממוני גרידא (דאז הוי של אדונו) אלא "חיוב לרפאות" – ולכן "דידיה הוא" - של העבד ממש. 

5. יש שטענו (בכמה דרכים והדגשים) שחיוב רפואה אכן שייך לעבד שהוא הנחבל צריך הרפואה, אך מאידך לעבד אין דין "ניזוק" משום שאין לו בעלות על עצמו (שהרי כולו הוי של אדונו בקניין הגוף כשורו וחמורו). ואין להחיל תשלומי ריפוי כל היכא דלא הוי "ניזוק" ממוני. הלכך דווקא בחבלוהו אחרים יש לראות כאן דין "מזיק" משום שהמזיק הזיק ממונו של האדון. ותשלומי הרפואה ניתנים לעבד שהוא הנחבל צריך הרפואה, ומתקיים בזה ביחס לאדון תשלומי מזיק – שהוא באמת הניזוק הממוני שהרי בכך מתוקן היזקו הממוני (העבד) של האדון. בשונה מכך אם האדון חבל בעבדו, הן לא מתחיל כאן כלל חיוב תשלומי חבלה של ריפוי, משום שצריך בהקדם להיחשב כ"מזיק" בחבלה זו, ואין האדון נחשב מזיק כלל בייחס לעבדו שהוא ממונו. 

בייסודם של דברים כוונו בזה לדברי הגר"ש רוזובסקי בשיעוריו לגיטין ס' רל"ה (יעוי' שם דקאי בצ"ע). 

6. באופן נוסף יש שהציעו (בכמה דרכים ואיחדום), שאכן חיוב התשלומין מעיקר הדין זכאי בהן העבד ו"דידיה הוא", ומאידך עומד כנגדו הדין "מה שקנה עבד קנה רבו" – וצריך להינתן לאדונו. אלא שכאן יש לחלק: בחבלוהו אחרים לא שייך "מה שקנה עבד קנה רבו" משום שבלאו הכי כל תורת תשלומין אלו ניתנים רק לרפואה, אם כן אין האדון יכול לקחתם לשימושו העצמי, שאין המזיק נותנם רק לרפואה ולא זולת (ומה יפסיד האדון אם העבד יתרפא – רק ירוויח, ובלא שיתרפא העבד אין חייב החובל לשלם כלל). ולכן משתמש בהן העבד לרפואתו. ותוקן היזקו הממוני של האדון בזה. לעומת זאת בחבל בו אדונו ברור שלא מתחיל האי חיוב תשלומין, שהרי מעיקר הדין צריך היה להיאמר גם כאן "מה שקנה עבד קנה רבו" – ולהילקח ממנו, אלא שאז אין עילה לתשלום דמי רפואה. ואם כן אין הכי נמי! כשהאדון חובל בעבדו אין האדון "מעוניין" בתשלום דמי הרפואה הבאים משל עצמו – ולכן פטור. 

כמדומה שכוונו בזה ליסודו השני של הברכת שמואל בגיטין שם. 

7.  יש שהביאו בשם הפוסקים כט"ז (ס' ת"כ ס"ק א') ועוד. שבחבלת אדון לא שייך תשלומי חבלה ואף לא רפואה, משום דהאדון רשאי להכות את עבדו ולייסרו, ומשכך אינו נחשב "מזיק" כלל וכלל דברשות עביד. והביאו זאת בשם כמה ספרים כתירוץ לקושיא זו. 

אך צ"ע, בשלמא אם הזיקו וחבלו משום התבטלותו ממלאכה - ניחא. אך בפשטות הדעת נותנת דלא מיירי כלל בחבל בו האדון לשנאה ולא לצורך כלל (כחבלוהו אחרים), וכלום וכי רשאי האדון "סתם" להכותו ולחבלו?... והלא איסור מפורש נפסק בשו"ע בסעיף ב' שם, שעל הכאת עבד עוברים באיסור לאו כמו בהכאת יהודי, לא עולה על הדעת שמותר לאדונו להכותו "סתם"! ומדוע לא יתחייב בריפויו מיהא?... וצ"ב. 

[ובאמת דברי הט"ז הנ"ל מוסבים על מה שכתב הסמ"ע שם שהחובל עבד כנעני שלו – בכל גווני חייב מלקות משום "בל תוסיף" ואינו ניתן לתשלומין אצל האדון. וע"ז משיגו במה דכתב הסמ"ע "בכל גווני חייב מלקות" (כלומר בכל הכאותיו בין הזיקו שווה פרוטה ובין לא) דאמאי והלא רשאי להכותו ואין איסור, – כלומר השגתו רק על שברוב המקרים פטור שמכהו על התרשלותו ממלאכתו או על עשיית איסור – ואז שרי, ובפשטות לא מיירי הט"ז כלל אם הכאו "סתם" לשנאה]. 

8. באופן דומה יש שטענו, שעצם זה שהעבד נחשב ממונו הגמור והמוחלט של אדונו – לא שייך גבי אדון "מזיק וחובל" כלל וכלל, דהא לא שייך שאדם ייחשב "כמזיק" על ממונו... ומשום כך גם נפטר מדמי הרפואה שאינו נחשב שהזיק. 

יש להעיר כדלעיל (7) שאם אין היתר לעבד להכות את עבדו ("סתם"), אם כן לעניין זה אינו קנוי לו כלל, כלומר כל קניין הגוף שבו איננה אלא למשמעות הממונית – רחבה ככל שתהיה – הקיימת בעבדו וכל הסתעפותיה, אך לא על עצם מהות חייו כ"איש" שזה לא מסור לאדונו. ובשלמא בשאר תשלומי חבלתו נפטר אדונו משום "מה שקנה עבד וכו'", אך תשלומי הרפואה הניתנים לריפוי מחלתו – מדוע אדונו החובל בו לא יתחייב לרפואתו שלא ישאר בנכותו וחוליו?... 

יתכן דתליא בהא דאיתא בנדה מ"ז "לעבדות נתנו ולא לבושה" וכדנפסק ברמב"ם עבדים פ"ט ה"ח "לעבדות מסרן הכתוב – ולא לבושה" יעו"ש. האם הוי "דין גמור" או דהוי רק מידה טובה וראויה – דכך ראוי לנהוג. ואכמ"ל. ועי' עוד בזה בדברות משה גיטין ס' י"א ס"ק ד' – כפי שציינו החברים – שתולה ב' תירוצי התוס' דלעיל במחלוקת האם מה שנפטר האדון מחבלת עבדו משום "שמה שקנה עבד קנה רבו", כלומר שהעבד כביכול זכאי בהן, אלא שמיד אח"כ האדון זוכה ממנו (כדעת קצה"ח תכ"ד, ונתיבות ס' שס"ג). או שמעיקר הדין האדון נפטר בחבלתו, דהאדון לא חשיב "מזיק" כלל כלפי עבדו. ואכמ"ל. 

לע''נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע''ה


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.