שאלות


איתא במסכת ב"ק דף מ"א ע"א לגבי שור האיצטדין ("שור זירה" - המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר "כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים". || וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו. || לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד' הלכה ג'. || והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ' ע"א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר "היא וולדה נגחו". || וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו". || דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה. || הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת "מסה"). || ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו. || לעניין זה ראה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק י"א הלכה י"א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה. || וראה עוד ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח. || וקשה, מאי שנא: בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים". || לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן "עובר לאו ירך אמו", היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

ראה משנ"ב בסימן רט"ו ס"ק כ' דפסק להלכה כי כל ברכה שחיובה מדרבנן אמרינן ביה "ספק ברכות להקל" ולפיכך במקום ספיקא לא יברך. || ולא מבעי במקום בו קיים ספק אחד דפשיטא שאין לברך. אלא אף במקום בו קיים "ספק ספיקא" להצריך ברכה פסק כי אין לברך . || בהתאם לכך נפסק, לעניין ברכה אחרונה, כי מי שאכל בריה שלימה שהיא ספק כזית - דג קטן שלם או פרי קטן שלם, לא יברך ברכה אחרונה וזאת מהטעם של ספק ברכות להקל. || זאת למרות דהוי "ספק ספיקא". ספק אחד הוא האם בכלל אכל כזית. וספק נוסף, אף אם לא אכל כזית, האם ההלכה כאותם ראשונים הסוברים כי יש לברך ברכה אחרונה על בריה שלמה גם אם אכל פחות מכזית. || והנה, ראה שו"ע הלכות ספירת העומר, סימן תפ"ט, לעניין ספירת העומר, דפסק כי מי שמסופק האם דילג יום אחד אם לאו, דבשאר הימים יספור בברכה. || וביאר שם במשנ"ב בס"ק ל"ח דיברך משום שיש "ספק ספיקא" לחיוב ברכה. || ספק ראשון, האם דילג על יום אחד. וספק בתוך ספק, אף אם נניח כי דילג על יום אחד, האם הלכה כאותם פוסקים דספירה כל יום הוא מצווה היא בפני עצמה. || וראה עוד ב"שער הציון" בהלכות מגילה סימן תרצ"א ס"ק ט', לעניין קריאת מגילת אסתר, שיכול לברך גם על מגילה שפרשיותיה פתוחות (ולא סתומות), היות והוי "ספק ספיקא" לחיוב ברכה. || ספק אחד האם פרשיות פתוחות פוסלות את המגילה. וספק בתוך ספק הוא דאפילו אם נניח דפרשיות פתוחות אכן פוסלות את המגילה האם הלכה כאותן דעות הסוברות דיכול לברך אף על מגילה פסולה. || עוד ראה שער הציון ס' ר"ז (הלכות ברכות) ס"ק ו' דבספק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס לא יברך "בורא נפשות" – דספק ברכות להקל, ואין לומר שיש כאן ספק ספיקא לחייב ברכה: ספק אם אכל כזית, וגם אם לא, שמא הלכה כר"י ש"בורא נפשות" אין צריך שיעור, משום שכל גדולי הפוסקים חולקים על ר"י ולא נחשב כצד ספק כלל, ואין כאן אלא רק חדא ספק. || הרי להדיא מדבריו שאם היה ספק שמא הלכה כר"י הרי כן היינו מחייבים ברכה מכוח "ספק ספיקא". || ויקשה לדעת המשנ"ב, מאי שנא: || בין: הכלל אותו מציב המשנ"ב דבעלמא אפילו בספק ספיקא לחיוב ברכה אין לברך מהטעם של "ספק ברכות להקל". || כגון מי שאכל בריה שלמה שהיא ספק כזית, דפסקינן דלא יברך ברכה אחרונה מהטעם של ספק ברכות להקל. || ואף על פי דהוי ספק ספיקא. ספק אכל כזית וספק האם על בריה שלמה מברכים בכל מקרה. || לבין המקרים הבאים: || 1. מי שדילג יום בספירת העומר דפסקינן שיכול לברך בימים הבאים. || מהטעם דהוי ספק ספיקא. ספק האם דילג יום אחד. וספק בתוך ספק האם בכלל ספירת העומר מ"ט יום חדא מצווה היא. || 2. קריאת מגילה במגילה פתוחה דנפסק שיכול לקרא ממנה עם ברכה. || מהטעם דהוי ספק ספיקא. ספק האם פרשה פתוחה פוסלת את המגילה, וספק האם במגילה פסולה אין ברכה. || 3. ברכת בורא נפשות דכעולה במפורש מהמשנ"ב דאם הוי ספק ספיקא - ספק האם אכל כזית. וספק בתוך ספק האם בכלל יש שיעור לברכת בורא נפשות פשיטא שיכול היה לברך.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

ראה רמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק ט' הלכה ב', שפוסק כי העובר על דברי נביא , בין שציוונו על דברי תורה ובין שציוונו על דבר הרשות, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (דברים י"ח פס' י"ט) : "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ". || והנה, כל מצוות התורה, רמ"ח עשין ושס"ה לאווין, מלבד היותם "תורה", הלא נאמרו מפיו של משה רבנו - אב הנביאים וציוונו ע"פ ה' לשמור כל מצוותיו. || למרות האמור קיימא לן במסכת סנהדרין דף פ"ג ע"ב שרק מיעוט מהלאוין והעשין חייבים עליהם מיתה בידי שמים – לא כולם (23 חיובי כרת, ו18 חייבי מיתה בידי שמים). || לעניין זה ראה רמב"ם פרק י"ט מסנהדרין הלכ' א'-ד'. || ויקשה, מאי שנא: בין: העובר על דברי נביא דעלמא המצווה לעשות דברי תורה או דברי רשות, שמתחייב במיתה בידי שמים. || לבין: העובר על תרי"ג מצוות התורה שאינו מתחייב במיתה בידי שמים - מדין עובר על דברי נביא, למרות שהעובר עליהן עובר גם על ציוויי אב הנביאים "משה רבינו" (קושיית המנחת חינוך תקט"ז) || לע"נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע"ה

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

פסק השו"ע או"ח סימן כ"ה סעיף א', כי יקדים האדם להתעטף בטלית ולאחר מיכן יניח התפילין, שמעלין בקודש. || ראה רמ"א שם שהוסיף, שאם התפילין מזומנים בידו, ועדיין אין הטלית מונחת לפניו, יקדים להניח את התפילין, ומשתבוא לפניו הטלית יתעטף בה. || ומבאר המגן אברהם (ומביאו המשנ"ב ס"ק ז'), שלמרות שאם ימתין לטלית יקיים מצווה מן המובחר שמעלין בקודש, מ"מ יש להעדיף את הכלל של "אשהויי מצווה לא משהינן" ו"חביבה מצווה בשעתה" ע"פ מצווה מן המובחר. || וראה במשנ"ב שם ס"ק ד' שאף אם נכנס לחדר שבו התפילין ורוצה להניחם, ובחדר סמוך יש טלית, יקדים גם כאן להניח תפילין מיד ולא יביא קודם את הטלית, כדי שלא יעבור על המצוות (לכמה שניות!). || והנה, הרמ"א בהלכות ראש חודש, שם בסימן תכ"ו סעיף א', פוסק שמחכים לקדש את הלבנה עד מוצ"ש, מפני שמצווה מן המובחר לקדש הלבנה כשהוא מבושם ובגדיו נאים. || ויקשה, מאי שנא: || בין: מצוות קידוש לבנה, דשם פסק הרמ"א שמשהים המצווה עד למוצ"ש כדי לקיימה מן המובחר. לבין: מצוות הנחת תפילין דשם כאמור פסק הרמ"א להיפך, שאין להשהות המצווה עד שיביאו לפניו הציצית, למרות שאז מקיימה מן המובחר.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

ראה במסכת כתובות דף ז' דילפינן דבעינן עשרה בברכת חתנים מדכתיב " במקהלות ברכו אלוקים" (תהילים ס"ח). || ובשו"ע אבה"ע סימן ס"א סעיף ד' פסק כי ברכת חתנים דינה בעשרה וחתן מן המנין. || והנה, לעניין "ברכת הגומל" ראה במסכת ברכות דף נ"ד דילפינן דבעינן עשרה מדכתיב "וירוממוהו בקהל עם" (ספר תהילים ק"ז). || וראה בשו"ע או"ח סימן רי"ט ובבאר היטב, ס"ק ד', ובמשנ"ב, ס"ק ו', דהביאו את דעת שו"ת הראנ"ח (רבי אליהו בן חיים מחכמי קושטא) לפיה בברכת הגומל בעל הנס אינו מן המניין. || ויקשה, לדעת שו"ת הראנ"ח ולאחרונים שהלכו בעקבותיו , || מאי שנא: בין: ברכת חתנים דילפינן מ"קהל" שדינה בעשרה ובעניינה נפסק באין חולק כי חתן מן המניין. || לבין: ברכת הגומל, דגם לגביה ילפינן שיש צורך בעשרה מ"קהל" ואף על פי כן לדעתם בעל העניין/בעל הנס אינו מן המניין.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

''וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ספר ויקרא פרק י"א פסוק ז') || ראה בפירוש "אור החיים" הקדוש במקום שמבאר " והוא גרה לא יגר, פירוש תנאי הוא הדבר, כל זמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה." || והנה, ראה במסכת בכורות דף ה' ע"ב, לעניין הכלל ההלכתי "היוצא מן הטמא טמא", דבהמה טמאה שהמליטה כמין בהמה טהורה, אף על פי שמפריסה פרסה היא ומעלה גרה היא, הולד יהיה אסור באכילה, וכך הלאה וולד הולד עד סוף כל הדורות. || לעניין זה ראה גם רמב"ם פרק א' ממאכלות אסורות הל' ה' שפסק כן להלכה. וראה גם בשו"ע יו"ד ס' ע"ט סעיף ב' שפסק כן להלכה. || ויקשה, לדעת האור החיים הקדוש, מאי שנא: בין: חזיר לעתיד לבא, בעל סימני טהרה, שיהיה מותר/כשר לאכילה, למרות שנולד מחזיר טמא, ולא מחילים לגביו את הכלל ההלכתי של "היוצא מן הטמא טמא" || לבין: בהמה טמאה שהמליטה כמין בהמה טהורה (כחזירה שהמליטה חזיר מעלה גרה), דטמאה היא ואסורה לאכילה ומחילים לגביה הכלל של "היוצא מן הטמא טמא"

קרא עוד  
1 דקות קריאה
3 הערות

ראה ברמב"ם פרק ה' הלכות ו'-ז' מהלכות מחובל ומזיק שפוסק כי החובל בחברו תשלומי נזקו קנס הוא - ולא ממון ולפיכך, המודה בחבלה פטור מדין "מודה בקנס פטור". || בהתאם לכך פסק הרמב"ם בפרק ה' הלכה ח' מהלכות סנהדרין כי אין דנים דיני אדם המזיק את חברו בבבל מכיוון שאין דנין דיני קנסות בבבל. || בביאור הלכה זו של הרמב"ם ראה "ברכת שמואל" (למסכת ב"ק ס' כ"ח) ו"אבן האזל" (פ"ה מחובל ומזיק הל' ו') דהביאו משמו של הגר"ח סולובייצ'יק, כי "אין דמים לבן חורין". || כלומר, אין יכולת אמיתית לאמוד ולעשות הערכת שווי לאברים כגון ידיים ורגליים של אדם בן חורין, ואין איבריו כממון. || אשר על כן, בהכרח שחיוב התורה על המזיק את חבירו, לתשלום דמי חבלה - "כעבד הנמכר בשוק", חידוש הוא והוי כקנס, לכל דבר ועניין. || והנה, בהיפוך גמור לאמור לעיל, לגבי שור החובל באדם פסק הרמב"ם כי בעליו חייב לשלם דמי נזקו מדין נזקי ממון, ולא מדין קנס. || לעניין זה ראה רמב"ם פרק ה' הלכה ג' מהלכות נזקי ממון שפסק כי בהמה המזיקה אדם "הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד". || ובהתאם פסק הרמב"ם (סנהדרין שם, פרק ה' הלכה י"א), לגבי שור המזיק אדם דהסיבה דאין דנים בבבל היא מהטעם שאינו מצוי, ולא משום דהוי קנס ואין דנים קנסות בבבל - וכפי שכתב לגבי כותב חובל בחבירו. || ויקשה לשיטת הרמב"ם, לפי ביאור הגר"ח סולובייצ'יק, מאי שנא: בין: אדם החובל בחברו דלגבי אמרינן בפשטות כי תשלומי נזקו קנס הוא ולא ממון וזאת מהטעם ש"אין דמים לבן חורין". > לבין: שור שחבל באדם דלגבי אמרינן כי תשלומי חבלתו ממון הוא ולא קנס, ולא אמרינן הסברא "שאין דמים לבן חורין".

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

(נשלח ע"י הבחור אוריה מאיר גולובנציץ) איתא במסכת שבת דף י"ט ע"א, דמותר לאדם להיכנס לספינה עד שלשה ימים לפני שבת. אבל תוך שלשה ימים אסור לו להיכנס לספינה. אך אם זה לדבר מצווה מותר לו היכנס לספינה אפילו בערב שבת. דעת בעל המאור, בביאור סוגיה זו היא כי מדובר במקום בו ההפלגה בספינה בשבת תהיה כרוכה בעשיית מלאכות דאורייתא בשבת, ויהיה צורך לישראל לחלל שבת מטעם פיקוח נפש. ולפיכך, אסור להפליג בתוך שלשה ימים לפני שבת היות ואסור לאדם לכתחילה להכניס עצמו ביודעין למצב בו בוודאות יחלל את השבת. יחד עם זאת, מכיוון שאיסור זה אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן, התירו חכמים לאדם להיכנס לספינה עד שלשה ימים לפני שבת או אפילו תוך שלשה ימים לשבת אם זה לצורך מצווה. לעניין זה ראה רמ"א בשו"ע או"ח ס' רמ"ח סעיף א', שפסק כדעת בעל המאור. והנה, ראה במסכת שבת, דף קל"ד ע"ב, לעניין רחיצה בשבת של קטן לפני המילה ולאחריה, דאם נשפכו המים החמים שהוכנו מבעוד יום, אסור לחמם מים בשבת, אלא תידחה המילה לאחר השבת. וראה בבעל המאור שם דסובר להדיא, דאף אם נשפכו המים הנדרשים לרחיצה של אחר המילה בלבד, אסור למול התינוק על סמך זה שיהיה מותר לחמם מים לאחר המילה משום פיקו"נ. בעל המאור מנמק זאת בכך שאל לו להכניס עצמו בידיים למצב של פיקוח נפש ולחלל שבת – אפילו לא לצורך מצווה של ברית מילה. ויקשה לדעת בעל המאור, מאי שנא: בין: ההיתר להפליג בספינה בערב שבת, לצורך מצווה, למרות שמכניס עצמו למצב של פיקוח נפש ויעשה מלאכה בשבת. לבין: האיסור למול קטן בשבת, אף אם רק חסר לו מים חמים לרחצה של אחר המילה, לפי שאסור להכניס עצמו אף לצורך מצווה למצב של פיקוח נפש ויעשה מלאכה בשבת. (קושיית קהילות יעקב שבת ס' ט"ו)

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

מאי שנא: בין: מצוות עשה של ציצית, דלגביה אמרינן כי מותר לאדם לכתחילה (להני פוסקים) להכניס עצמו למצב בו יהיה חייב במצווה, כלבישת ד' כנפות בשבת ללא ציצית - ואפילו שיודע מראש כי יהיה אנוס מלקיים המצווה. לבין: מצוות כיסוי הדם בשחיטה, דלגביה אמרינן כי אסור לאדם לשחוט חיה או עוף ביום טוב, כשיודע כי לא תהיה בידו היכולת לקיים מצוות כיסוי הדם.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

אדם שמצוי במקום פיקוח נפש - בסתמא, שלא באירועים כדוגמת "השואה" - אסור לו לומר גוי אני" וכפי שנפסק בשו"ע המובא לעיל. אולם באירועים כדוגמת ה"שואה" וכיוצ"ב מצינו שיש מורי הוראה שהתירו לומר "גוי אני" כדי להציל נפשם.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

מובא ברמבם בהלכות רוצח שמותר להרוג אדם שרודף אחר חברו ע"מ להורגו || מכח דין זה פסק הרמב"ם בהל' חובל ומזיק שרודף ששיבר כלים במהלך רדיפתו פטור מדין קלב"מ|| ומנגד, מצינו שהמוסר ממון חברו לידי עכו"ם (אפילו בהלשנה) דינו כרודף ומותר ג"כ להורגו, ובכל זאת כתוב שחייב לשלם לניזוק ולא אמרינן קלב"מ|| ויקשה מה החילוק בין רודף ע"מ להורגו לבין מוסר ממון חברו לעכו"ם דלא אמרינן קלב"מ וחייב לשלם נזקו

קרא עוד  
1 דקות קריאה
1 הערות

בגמ' בקידושין מובא שכל משפטי התנאים ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, ובין היתר את הדין של תנאי כפול. || הרמב"ם פוסק להלכה בהל' אישות שבהיעדר כפילות התנאי, התנאי בטל.|| בהמשך מביא הרמב"ם מקצת הגאונים הנוקטים שדרישה זו היא רק לגבי גיטין וקידושין ולא ממונות|| ויקשה לשיטתם מאי שנא כל דיני ממונות לבין תנאי דבני גד וראובן עצמם

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות