קשה, לשיטת הגרי"ז הלוי, מאי שנא: בין: איסור ערוות "אשת אב" דמחילינן איסור זה על באישות דבני נח למרות היותו איסור "קורבה מחמת אישות". לבין: ערוות "אחות אשתו" דעליה אמרינן דאיסורה משום "קורבה מחמת אישות" ולפיכך לא שייך החלתה כלל באישות האבות של קודם מתן תורה (דהוי כאישות בני נח), אף לא כ"אינו מצווה ועושה". >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 9 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם
קרא עודקשה, מאי שנא: בין: אבידת נוכרי שמותרת לפוסקים רבים, ואמרינן דהרי היא כממונו של מוצאו לכל דבר ועניין. לבין: גזל הגוי, למ"ד שמותר, וכן לדידן באופנים שמותר, דאמרינן כי מ"מ אינו נחשב כממונו אלא נשאר ממונו של נוכרי. מה גם, שעל פניו ניתן לומר כי כל גזלת נוכרי, באופן שמותר לקחתה ואף לכלותה, יש לראותה ולהחשיבה למצער כ"אבידת נוכרי" המצויה בידו, שהרי אבודה היא מהנכרי ויזכה בה הישראל. >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 8 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם
קרא עודקשה, מאי שנא: בין: מכירת דבר שלא בא לעולם ובכללם מכירת ירושה דנקטינן דלא מהני. לבין: מכירת ירושת בכורת עשיו ליעקב דמהני. >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 12 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם
קרא עודקשה, מאי שנא: בין: סברת "המוציא מחברו עליו הראיה" וסברת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" דנקטינן דהוי כדאורייתא. לבין: ברכת הנהנין, הנלמדת אף היא מסברה, ואינה אלא כדרבנן ולא כדאורייתא. >>> לשאלה זו התקבלו עד עתה 7 תשובות מחברי ורבני בית המדרש "חילוקא" היכנסו על מנת לצפות ולהגיב בעצמכם
קרא עודבמעמד ראש השנה שאירע בימי עזרא ונחמיה, לפי המסופר בספר נחמיה עזרא והלויים מנעו את בכיית העם המתעוררים לתשובה בראש השנה. מאידך רואים שהחיוב / המנהג החל כיום לפיו יש לבכות בתפילות ראש השנה, ואף מעלה גדולה היא עד למאוד.
קרא עודאיתא במסכת ב"ק דף מ"א ע"א לגבי שור האיצטדין ("שור זירה" - המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר "כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים". || וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו. || לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד' הלכה ג'. || והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ' ע"א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר "היא וולדה נגחו". || וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו". || דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה. || הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת "מסה"). || ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו. || לעניין זה ראה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק י"א הלכה י"א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה. || וראה עוד ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח. || וקשה, מאי שנא: בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים". || לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן "עובר לאו ירך אמו", היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".
קרא עוד