איתא במסכת ב"ק דף מ"א ע"א לגבי שור האיצטדין ("שור זירה" - המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר "כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים".
||
וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו.
||
לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד' הלכה ג'.
||
והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ' ע"א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר "היא וולדה נגחו".
||
וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב"ק דף מ"ז ע"א ד"ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ"ד "עובר לאו ירך אמו".
||
דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה.
||
הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת "מסה").
||
ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו.
||
לעניין זה ראה ברמב"ם, הלכות נזקי ממון פרק י"א הלכה י"א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה.
||
וראה עוד ברמב"ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח.
||
וקשה, מאי שנא:
בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".
||
לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן "עובר לאו ירך אמו", היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו"כהגיחוהו אחרים".
קרא עוד 1 דקות קריאה